דור חדש של מעצבים תופר זהות ישראלית

תחת כיפת ברזל תרבותית שבירה, התמלא אולם האקספו בתל אביב בתשומת לב מסוג אחר – תצוגת האופנה של בוגרי שנקר 2025. במרכז המסלול ניצבה תזמורת נגנים מרשימה שניגנה מוזיקה חיה, "Taylor Made", שהולחנה על ידי המוזיקאי נדב סיון במיוחד עבור התצוגה והפכה את הסיפורים המרגשים לתווים. הצלילים עטפו את החלל כמו פסקול של סצנה פתיחה דרמטית, מהורהרת, מלאת תקווה. התצוגה, שנדחתה בשל הלחימה מול איראן, לא נפתחה בצלצול גדול, אלא בדיוק להפך: ברגע שקט, טעון, שבו אופנה פגשה את הזמן שאנחנו חיים בו ונענתה לו

תצוגת הגמר של בוגרי ובוגרות המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר היתה השנה הרבה יותר ממסלול. הקולקציות היו הצהרות עיצוביות אמיצות ואישיות המהוות ביטוי לרוח התקופה ולרוח היצירה. מתוך שבר לאומי ואישי, צמחו עבודות שמצליחות לשלב חדות רעיונית ורגש עמוק, תוך התבוננות מעמיקה בזהות, גוף, מרחב וזיכרון. כך הסביר אילן בז'ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

נפלתם על הדור הנכון

צעירים וצעירות שבחרו לעסוק באופנה דווקא בעידן שבו הגוף הפך לזירה, הזהות לנשק והבגד לכלי פוליטי. הם דיברו בגוף ראשון, לעיתים בגוף של אמהות וסבים, ולעיתים בגוף הארץ כולה. דרך תפרים, שכבות, הדפסים וחומרים לא שגרתיים, הם פרמו תפיסות ישנות ותפרו מחדש מושגים כמו שייכות, מגדר, מסורת, קהילה, קיימות ואובדן. זה לא היה ערב של יופי קליל או אסקפיזם נוצץ, אלא של אמת, יצירתיות ואומץ.

אנחנו עדיין כאן

זה לא היה ערב של יופי קליל או אסקפיזם נוצץ  אלא של אמת, יצירתיות ואומץ. מי שפתח את המסלול היה עמי רבין, גבר בן 72, חבר קיבוץ ניר עם, שלחם על אדמתו עם כיתת הכוננות בשבעה באוקטובר. רבין לא דוגמן מקצועי, אך מנוכחותו לא ניתן היה להתעלם. ההליכה הבוטחת, האנרגיה עוצרת הנשימה – רבין הוא אביה של המעצבת אור רבין, שכאמור פתחה את התצוגה. עם קולקציה שהיא מחווה כפולה – לאב שנלחם על הבית בקיבוץ בשבת השבעה באוקטובר ולעם כולו – בעבודתו "עמי", קולקציה שנולדה מתוך הטראומה הלאומית, יצרה דמות חדשה של חלוץ: "לא רוקד הורה, אלא שורד רייב של מטאל". הוא לא לובש חולצה כחולה, אלא שריון שחור, נושא עליו שברי תרבות, זיכרון וחיים – ובכל זאת הולך. כפי שמציינת רבין, הקולקציה, שנבנתה משכבות כבדות, פיתוחי טקסטיל מקוריים ואיורים שנטועים בנוף של מערב הנגב, הצליחה לנסח משהו שלא נאמר עדיין בקול רם: שהאופנה, גם כשהיא אישית, כואבת, מדממת, יכולה להפוך להצהרה אוניברסלית. זה היה רגע נדיר של מפגש בין זיכרון לחזון, בין סנטימנט לעיצוב, וכמו תצוגת הגמר כולה, גם הוא אמר: אנחנו עדיין כאן.

געגוע תרבותי – זיכרון וגעגוע

המסלול נמשך ועליו עלו שלל דגמים מרהיבים ופתאום המוזיקה השתנתה. תווים מזרחיים, צלילים אתניים כמעט, העלו אסוציאציות של אלאדין היוצא משטיח מעופף, שפתחה דלת לזיכרונות ילדות של רקמה על הקיר, תחושת בית ושייכות שקטה. ואז החלה לצעוד על המסלול קולקציית הגמר של עינב סעיד, "פה זה לא תימן", שנולדה מהסיפורים של סבא וסבתא שעלו מתימן בשנות ה-50. דרך עיניהם, בחנה המעצבת את המתח בין מסורת עזת הבעה לזהות שנדרשה להיטמע בכור ההיתוך הישראלי. לדבריה, הם, כמו רבים אחרים, נאלצו לוותר על לבושם המסורתי לטובת חליפה מערבית. לא רק שינוי חיצוני, אלא ויתור כואב על שייכות.

סעיד תפרה את המאבק הזה בגוף האישה ולקחה את החליפה המערבית הגברית, סמל להיטמעות, בה שילבה טקסטורות תימניות, רקמות יד, סריגים, הדפסי רשת, צמר ועור. הצללית מדויקת, כמו רחש פנימי שרוצה לצאת החוצה. צבעוניות המונוכרומטית, כמעט אחידה, כמו שקטה מדי, אבל אז באות הנגיעות האדומות. לא כאב גרפי, אלא געגוע תרבותי. הסאבטקסט ברור: זו לא אופנה שנועדה לרצות, אלא כזו שמעזה לספר את מה שדור שלם נאלץ לשכוח.

אופנה – קול שמבקש מקום

אני רגילה להתרגש מבד, מצבע, מקונספט. אבל הפעם זה היה אישי. השילוב בין הדיוק הטכני לבין השורש הרגשי הצליח לגעת בי במקום שנדיר לפגוש על מסלול. הקולקציה של סעיד לא עוסקת רק בבגדים אלא בזהות שלא קיבלה מקום, ופתאום, על מסלול באקספו, היא קיבלה הכול.

סעיד אינה היחידה שהציגה על המסלול קולקציה העוסקת שורשים הגירה ושייכות, לירון תרקה, ענבל חפר ולי-ים קנדל הציגו על המסלול סיפור עליה משפחתי שהפך לאופנה מרתקת ויפיפיה.

קולקציה נוספת שבלטה ולא ניתן היה להתעלם ממנה הייתה קולקציית הריזורט של אלין ועקנין מ"מציצים", קולקציה שהיא שיר אהבה לארץ הקיץ הבלתי נגמר. ועקנין שילבה בין יוקרה ים-תיכונית לישראליות בלתי מתנצלת. דימויים חזותיים מהחוף התל אביבי השתלבו בטכניקות מורכבות והפכו את חוף מציצים למעין מיקונוס מקומי עם קריצה.

מניפסט חזותי של דור חדש

עוד בלטו על המסלול שירה רזניקוב שיצרה דגמים מופלאים בהשראת דילמת שמירת מסורת בתוך עולם מודרני וניתוח גבולות הגוף הנשי והזהות הדתית. בר סוכריאנו עם פרשנות ויזואלית להקשרים תרבותיים של אהבה, יוקרה וצרכנות. שירה ברון בתרגום עיצובי למבט ילדי על בגרות, עם הדפסים אישיים והומור. מאי סונגו עם קולקציה מהפנטת בהשראת העיר דימונה, בין נופים מדבריים לכור האטומי; קולקציית בגדי גברים השואבת השראה מבגדי עבודה ומנופי המדבר. נוגה ונגריק שהציגה חיבור פיוטי בין פרחים, בגדי טיולים וסיפורי ילדות. אריאל ברקה ועומר כרמל יצרו קולקציות שהופכות כאב לזיכרון חומרי, ומחאה לאופנה.

תצוגת הגמר של שנקר השנה לא הייתה רק תצוגת אופנה; היא הייתה מניפסט חזותי של דור שחי על התפר שבין מסורת לשינוי, עבר לעתיד, זהות אישית לקולקטיבית. על רקע השבר הלאומי, הקולקציות שנראו על המסלול לא התחמקו מהמציאות אלא עיצבו אותה מחדש. כל סטודנטית וסטודנט העזו לשאול שאלות אמיצות – לא רק על בגדים, אלא על עצמם ועל המקום שבו הם חיים.

האם זהו עתיד האופנה הישראלית?
אם לשפוט לפי העוצמה שנראתה על הבמה – התשובה היא כן, בהחלט.

שני אקוע – עיתונאית ועורכת אופנה
אינסטגרם: shaniaqua@

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel