שיר כץ: "אופנה מספרת סיפור ונושאת זיכרון"

שיר כץ, בוגרת שנקר, מחזור 2025, על הילדות בישוב שהוריה הקימו, החלומות שהובילו אותה להיות מי שהיא היום, פליטה בארץ ישראל, המלחמה, האכזבה מהמדינה, הקשיים שהיו בדרך והאהבה הגדולה לאופנה: "זה משהו שאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. אופנה זו הדרך שלי לפרוק את כל הרעיונות שיש לי בראש. מקום שנותן לי הרגשת שייכות ופורקן"

שיר כץ // פליטים בארצנו

אינסטגם: shir_katz@

"בעקבות המלחמה, משפחתי ואני נאלצנו להתפנות מהצפון ולהפוך, בעל כורחנו  ל"פליטים בארצנו". מתוך המציאות הזו של נדודים, אריזות חפוזות, ומעבר מתמיד בין דירות נולדה הקולקציה שלי. הקולקציה עוסקת במעבר החד בין מה שנשאר מהבית הישן, לבין חיים חדשים של תנועה מתמדת, אלתור וחוסר ודאות. הבגדים מספרים סיפור של עקירה והתחדשות, שילוב של זיכרון ובנייה מחדש. פריטים הנושאים את התקווה שמובילה התחלה חדשה. כל מערכת בקולקציה מתארת סצנה אחרת מתוך השנה המאתגרת שעברנו ומבטאת את המתח בין תלישות לשייכות. החומרים שבחרתי: עור, ניילון ,סיליקון, דריל ועוד, מיצגים ניגודיות בין הגנה לאסתטיות, בין פונקציונאליות לייצוגיות. באמצעות שילובים של חומרים מגוונים, פרופורציות משתנות והומור שחור, הקולקציה מבקשת להחזיר שליטה ותקווה דרך עיצוב. בגדים כעדות, וכאקט של עמידה איתנה בתוך הכאוס. זאת אופנה שאינה רק נלבשת, אלא מספרת סיפור ונושאת זיכרון."

לשיר כץ הייתה הילדות הכי חלומית שילד יכול לבקש. היא גדלה בקיבוץ קטן בשם צבעון, שההורים שלה הקימו, בגליל העליון, זו הייתה בועה ששמרה עליה מהעולם. החברים היו כמו משפחה, וכולם גדלו בבתים אחד של השני. בסביבות גיל 11 המשפחה עברה לגור בסביבה אחרת, הבועה התפוצצה לשיר בפרצוף. פתאום היא הרגישה שהיא לא יודעת מי היא ומה היא. שיר הייתה צריכה להתחיל הכל מחדש. הפורקן היחיד שמצאה היה בציור – היא ציירה בלי הפסקה.

"אני לא זוכרת את חיי בלי הג’וק הזה"

בתיכון היא הרגישה שהכל משעמם אותה, בזבוז של זמן מבחינתה. באותם ימים נפלה בה ההבנה שהיא חייבת להתחיל לפתח את מה שהיא אוהבת באמת, או שפשוט לא תמצא את עצמה אף פעם. בגיל 14 היא קיבלה את מכונת התפירה הראשונה שלה, התחילה ללמד את עצמה לתפור מסרטוני יוטיוב ולהוציא גזרות מחוברות של בורדה, ואפילו מכרה תיקים בחנות בוטיק. שיר העבירה את זמנה בין התיכון לתפירה, איור וחלומות. בגיל 17, בכיתה י"ב, חזרה המשפחה לגור לקיבוץ בו גדלה. כבר אז הבינה שממש עוד רגע היא יכולה להגשים את החלום וללמוד אופנה באופן מקצועי. "כל התיכון אני זוכרת שפשוט השתעממתי בבית הספר ומצאתי את עצמי מציירת קולקציה מאויירת במקום לעשות סיכומים של שיעור היסטוריה, ורק מחכה לחזור הביתה שיהיה לי זמן לצייר ולדמיין. רק חיכיתי לרגע שאוכל להתחיל ללמוד אופנה באופן מקצועי. כבר אז ידעתי שאני חייבת ללמוד בשנקר וגם להגיע לרגע של התצוגה בשנה ד’. זה היה חלום חיי."

לאחר שסיימה תיכון, יצאה לשנת שירות לאומי, ובמקביל יצרה תיק עבודות למבחני הקבלה של שנקר. אנשים רבים סביבה אמרו לה שאין לה סיכוי להתקבל בגיל כה צעיר, למרות רעשי הרקע היא ידעה בדיוק מה היא באמת רוצה ולא נתנה לזה להשפיע עליה. בגיל 19 התקבלה ללימודים בשנקר. בדיעבד היא הבינה שכל האי-שקט, הציור, והבריחה היו בעצם הדרך שלה לבנות את הקול שלה כמעצבת. "אני לא זוכרת את חיי בלי הג’וק הזה. אפילו המשפחה שלי כבר ידעה, עוד כשהייתי בת שלוש, ילדה שמציירת שמלות כלה ומעצבת נעליים. הם פשוט הבינו שזה מה שאני הולכת לעשות."

"בשנתיים האחרונות הרגשנו שהפקירו אותנו"

אופנה עבור שיר הייתה תמיד דרך לביטוי עצמי. בילדותה הייתה יושבת ומאיירת סקיצות, מה שהיא באמת אהבה לעשות עבור עצמה. בשבילה, אופנה היא הרבה מעבר לבגד. לספר סיפור ולהעביר מסרים. "אופנה היא הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. מעין כרטיס ביקור במבחן הרושם הראשוני. יש בה המון עומק רגשי, תרבותי ואישי. בסופו של דבר, איך שלא נסתכל על זה, אופנה נוגעת בכולנו, היא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו וכלי לספר סיפור. אחד החסרונות הגדולים של עולם האופנה הוא זיהום הסביבה, זיהום מים וקרקע בצביעת הטקסטיל, בזבוז ואי קיימות צריכה מהירה. אני חושבת שאופנה צריכה להיות הרבה יותר מודעת לסביבה. עיצוב אופנה בשבילי זה משהו שאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. זו הדרך שלי לפרוק את כל הרעיונות שיש לי בראש. זה מקום שנותן לי הרגשת שייכות ופורקן. דרך עיצוב אני מספרת את סיפור משפחתי בפינוי מהצפון במלחמה והרגשת היותנו פליטים בארצנו."

כמעצבת אופנה מה את בוחרת ללבוש?
"אם לומר את האמת, בתור מישהי שרצה כל היום ממקום למקום, וסביר להניח שתיתקלו בי תוך כדי יצירה, מה שאני הכי אוהבת ללבוש זה ג’ינס רחב ממחלקת הגברים, גופיית סבא בסיסית, סניקרס צבעוניות, כובע בייסבול שתואם לצבע הנעל ומלא, אבל מלא תכשיטים. בשנים האחרונות סימן ההיכר שלי הוא 10 טבעות על 10 אצבעות. אני מרגישה שאני יכולה להתאים את עצמי להמון סגנונות שונים, אבל בסופו של דבר אופנת רחוב היא זו שהכי מדברת אליי ומרגשת אותי. היא קוראת את הסביבה שלנו כל הזמן, עם וריאציות בלתי נגמרות של צבעים וצורות, והכי חשוב, אין בה טיפת מאמץ."

"אני לא מגדירה את עצמי כשמרנית." מספרת שיר, "הדרך שלי לא תמיד נראתה אידיאלית בעיני החברה, אבל עמוק בפנים ידעתי שזו הדרך הנכונה בשבילי ואני מאמינה בה לגמרי. כדי להגשים את עצמך צריך לפעמים לשחות נגד הזרם, גם אם זה עולה במחיר חברתי. מבחינתי אופנה ואמנות נולדות בדיוק מהרגע הזה  מהרצון לפרוץ גבולות ולספר סיפור אישי בלי להתנצל."

את מי את רואה מולך כשאת מעצבת בגד?
"כשאני מעצבת בגדים לנשים, מרגיש לי שבתור אישה אני פשוט מבינה את הגוף שלנו בצורה הכי טובה ומדויקת. כשאני מעצבת בגד, אני רואה מולי לא רק בגד אלא את הגוף שהולך ללבוש אותו. מה הצרכים? והאופי שצריך לעבור דרך הבגד ואיך הבגד יעצים את מי שלובש אותו."

"סימן ההיכר שלי הוא 10 טבעות על 10 אצבעות. אני מרגישה שאני יכולה להתאים את עצמי להמון סגנונות שונים, אבל בסופו של דבר אופנת רחוב היא זו שהכי מדברת אליי ומרגשת אותי. היא קוראת את הסביבה שלנו כל הזמן, עם וריאציות בלתי נגמרות של צבעים וצורות, והכי חשוב, אין בה טיפת מאמץ."

מאיפה מתחילים?
"זה מאוד משתנה. אם פעם חשבתי שהדרך שלי היא תמיד להתחיל מסקיצה, פרויקט הגמר בשנקר שינה לי את הגישה לגמרי. היום אני מבינה שאפשר להתחיל מהמון כיוונים. לפעמים זה רעיון, לפעמים בד שמעורר אצלי דמיון, ולפעמים זו טכניקה שאני רוצה לנסות או קולאז' אינטואיטיבי. למדתי לתת לתהליך להוביל אותי, לא להיצמד למה ש'נכון', אלא למה שמדוייק לי באותו רגע."

רפרנס.
"ההשראות שלי משתנות כל הזמן, בהתאם לשלב שבו אני נמצאת בחיים ובתהליך היצירה. כמובן שיש את הדמויות הגדולות שגדלתי עליהן כמו ריהאנה, שהנוכחות והסטייל שלה תמיד עוררו בי השראה. אבל האמת היא שרוב ההשראות שלי מגיעות דווקא מהחיים עצמם, ממה שקורה סביבי, מהשינויים החברתיים, מהשיחות, מהמאבקים, מהכאב ומהיופי שאני פוגשת.
כל החיים לא החשבתי את עצמי לאדם "מחאתי", אבל במהלך הלימודים בשנקר הבנתי שדווקא מחאה מאוד מניעה אותי ושהיא לא רק תגובה אלא גם כוח יצירתי. היום אני מבינה שמה שבוער בי זה מה שמרגיז אותי או מרגש אותי, זה בדיוק המקום שממנו אני יוצרת. וזה מה שנותן עומק אמיתי לכל בגד שאני מעצבת."

"בשנתיים האחרונות הרגשנו שהפקירו אותנו. המשפחה שלי, כמו עוד אלפי משפחות בצפון, בנתה חיים שלמים במקום שקט ופסטורלי, וביום אחד מצאנו את עצמנו עוזבים הכול עם תיק קטן, בלי לדעת מתי או אם בכלל נחזור. נזרקנו למצב של חוסר ודאות וחוסר אונים שנמשך כמעט שנתיים. קיבלנו דמי שתיקה, וציפו מאיתנו לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהבית שלנו עולה בלהבות." 

אחת הדמויות ששיר הכי מעריכה הוא המעצב טום פורד. הסגנון שלה רחוק מאוד משלו, אבל הדרך שבה הוא בנה את עצמו, והקים אימפריה מתוך משברים, מעוררת השראה. "הוא לא רק מעצב עם חזון, אלא גם אמיץ ברמות. הוא לקח את גוצ'י, שהיה מותג שמרני ואלגנטי, והפך אותו לסמל של מיניות פרובוקטיבית ובועטת. זה מזכיר לי שהצלחה באופנה היא לא רק עניין של כישרון, אלא גם של משמעת, אומץ, ונחישות בלתי מתפשרת להאמין בדרך שלך, גם כשאף אחד אחר לא רואה אותה עדיין. וללא ספק, ככה אני רוצה להיות בתור מעצבת."

"הבנתי שדווקא מחאה מאוד מניעה אותי"

שיר מספרת על עצמה כמאוד פרפקציוניסטית, פעמים רבות היא מוצאת עצמה מגיעה ליעדים שהציבה לעצמה ועדיין לא רואה בזה את ההצלחה. עם הזמן היא הבינה שהצלחה מבחינתה היא לא הנקודה הסופית, אלא הדרך עצמה. "התהליך שעברתי, השיעורים שלמדתי, והאופן שבו כל זה שיפר את העבודה שלי ואת הביקורת העצמית שלי. היום, ההגדרה שלי להצלחה היא התקדמות, לא שלמות. זה היכולת להסתכל אחורה ולהגיד: למדתי, השתפרתי, צמחתי."

"חוויית ההצלחה הכי עוצמתית שלי הייתה סיום פרויקט הגמר שלי, 'פליטים בארצנו', סיפור משפחתי של המפונה מהקיבוץ בזמן המלחמה. מעבר לתחושת הסיפוק האדירה שבלראות את הקולקציה שקמה לחיים על המסלול, באותו רגע הרגשתי שכל התקופה המטלטלת שעברתי אני ומשפחתי, כמעט שנתיים של מלחמה, המעברים הבלתי פוסקים, התסכול בתוך כל הכאוס במדינה ובבית – הכול הצטבר לרגע אחד שבו הבנתי שאני מסוגלת להכל. לחשוב חיובי, לאסוף את עצמי, לצמוח מהקושי ולהמשיך ליצור כדי לראות את העיצובים שלי על הדוגמניות, לראות את הקהל מגיב, להבין שהצלחתי לתרגם חוויה אישית כל כך לכוח יצירתי – זו התחושה הכי עוצמתית שיכולתי לבקש." סוד ההצלחה לדבריה: השקעה, השקעה, השקעה ואהבה גדולה למקצוע.

"כדי להגשים את עצמך צריך לפעמים לשחות נגד הזרם, גם אם זה עולה במחיר חברתי. מבחינתי אופנה ואמנות נולדות בדיוק מהרגע הזה  מהרצון לפרוץ גבולות ולספר סיפור אישי בלי להתנצל."

"רגעי השיא שלי, מספרת שיר, "הם הרגעים שבהם משהו שנראה בלתי אפשרי לביצוע קם לחיים מול העיניים. כשרעיון שהיה רק בראש פתאום הופך למשהו מוחשי, לבגד אמיתי, זהו רגע קסום.", על הדברים שבאמת מרגשים אותה היא עונה: "מרגש אותי לחקור ולגלות דברים חדשים, וללמוד על תרבויות שונות ולקחת מהם רעיונות. אני אוהבת לטייל בעולם ולהגיע למדינות חדשות. בנוסף, מעניין אותי לגלות חומרים חדשים ומיוחדים. אבל בסופו של דבר, הכי מרגש אותי זה הרגע שבו סקיצה שלי יוצאת מהנייר והופכת למציאות."

ואכזבה?
"אני חושבת שהכי גדולה שלי הייתה במלחמה. בשנתיים האחרונות הרגשנו שהפקירו אותנו. המשפחה שלי, כמו עוד אלפי משפחות בצפון, בנתה חיים שלמים במקום שקט ופסטורלי, וביום אחד מצאנו את עצמנו עוזבים הכול עם תיק קטן, בלי לדעת מתי או אם בכלל נחזור. נזרקנו למצב של חוסר ודאות וחוסר אונים שנמשך כמעט שנתיים. קיבלנו דמי שתיקה, וציפו מאיתנו לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהבית שלנו עולה בלהבות. התחושה הייתה שלא רואים אותנו, שאין יחס, שלחיים שלנו אין ערך רק כי אנחנו לא גרים במרכז. מה שראיתי סביבי באותם ימים היה הרבה יותר ממפונה או פליט. זאת היתה גבורה שקטה."

השכנים שלי, ההורים של החברים שלי, הפכו בין רגע לכבאים, לחיילים, לשכבת מגן שעמדה על המשמר והגנה על הבית ועל הקיבוץ, בכל דרך אפשרית. הם עשו מעל ומעבר בדיוק במקום שבו המדינה הייתה אמורה להיות, ונעדרה. האכזבה הזו, העוול, התחושה שלא שומעים אותנו, היא מה שהניע אותי ליצור את הקולקציה שלי. רציתי לצעוק את הסיפור שלנו דרך הבגדים, כי במילים אף אחד לא הקשיב."

"אני אוהבת לטייל בעולם ולהגיע למדינות חדשות. בנוסף, מעניין אותי לגלות חומרים חדשים ומיוחדים. אבל בסופו של דבר, הכי מרגש אותי זה הרגע שבו סקיצה שלי יוצאת מהנייר והופכת למציאות."

בואי נדבר על חלומות.
"יש לי המון חלומות. אני מחשיבה את עצמי אדם פנטזיונרי, במובן הכי טוב של המילה. בין אם זה להלביש ולעצב למפורסמים ובין אם לעבוד בחברה כמו MSCHF שאני ממש מעריצה, אני תמיד מדמיינת את עצמי נוגעת בדברים גדולים, פורצי דרך. הגישה של MSCHF לעולם העיצוב מדברת אליי מאוד. היא שוברת מוסכמות, חכמה, עם המון הומור ונקודת מבט רעננה, וזה משהו שאני שואפת אליו גם ביצירה שלי, וכמובן, בסופו של דבר, החלום הכי גדול שלי הוא להקים משהו שהוא שלי – מקום שאוכל לבטא בו את הקול שלי, בלי גבולות. החלום הגדול שאני מבקשת בלב לעצמי הוא להקים מותג שהוא שלי, שיצליח בענק באסיה. יש לי משיכה חזקה למזרח, לתרבות, לאסתטיקה, לגישה לעיצוב ולאופן שבו חושבים שם. אני מרגישה שדווקא שם יש מקום לביטוי עצמי עמוק, לרעיונות לא שגרתיים, למשהו רענן ואחר. זה המקום שבו אני מדמיינת את עצמי פורחת באמת."

השאלון

---

איידול.
"אני חושבת שכמו כל ילדה שנולדה בשנות ה-2000, התשובה היא ריהאנה! בתור ילדה שהוקצב לה שעה זמן מסך ביום, כל השעה הייתה מתבזבזת לי על צפייה בקליפים ביוטיוב, וריהאנה תמיד הייתה המועדפת עליי. גם מבחינת המוזיקה, אבל במיוחד בנראות ובסטייל המטורף שלה. האלילים שלי בילדות היו ברובם מוזיקאים: ביונסה, ג'סטין ביבר, אמינם ומעל כולם, ריהאנה. היא תמיד הייתה ההשראה הכי גדולה שלי ועד היום היא נשארה ההשראה הכי גדולה שלי, בתקווה שיום יבוא ואלביש אותה."

אושר.
"הדברים שעושים אותי מאושרת הם לטייל, לחקור, ללמוד ולהתפתח גם כאדם וגם כיוצרת. אבל הכי חשוב לי להיות בסביבה שמאפשרת לי לבטא את עצמי דרך יצירה. סביבה שנותנת לי חופש, אבל גם דוחפת אותי לקצה, מאתגרת אותי לחשוב אחרת, לזוז ולגדול. איפה שיש גם ביטוי וגם אתגר, זה המקום שלי."

חברים.
"החברים שלי הם אנשים שיכולים להיחשב למשפחה. אלה אנשים שגדלתי איתם, שצמחתי והתפתחתי לצידם, וגם כאלה שאספתי לאורך השנים ממקומות ורקעים שונים. בגלל המקום שבו גדלתי, למדתי להעריך קשרים עמוקים ואמיתיים, אבל דווקא כשהגעתי לעיר הבנתי שאני חייבת להשאיר את התמימות מאחור ולבחור בקפידה את מי שנמצא סביבי. בעולם האופנה יש משהו מאוד מפחיד מבחינה חברתית. קשה לדעת מי באמת רוצה בטובתך, ומי פשוט נמצא שם כדי לקחת ממך משהו. לכן אני מקפידה להקיף את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם בלב שלם."

יד מכוונת.
"סיימתי עכשיו את התואר הראשון שלי בשנקר, וזה מקום שלימד אותי המון לא רק על אופנה, אלא גם על עצמי. באיזשהו מקום, תחושת ההתבגרות שלי קרתה שם, ממש לצד המרצים. הם חידדו אותי, את הקול שלי, את הדרך שבה אני חושבת, יוצרת, מתבטאת. אני מרגישה שהשנים בשנקר לא רק לימדו אותי להיות מעצבת, אלא עיצבו אותי כאדם."

"בעולם האופנה יש משהו מאוד מפחיד מבחינה חברתית. קשה לדעת מי באמת רוצה בטובתך, ומי פשוט נמצא שם כדי לקחת ממך משהו. לכן אני מקפידה להקיף את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם בלב שלם."

כסף.
"המשמעות של כסף עבורי היא קודם כל חופש. הוא לא מה שמניע אותי ליצור, אבל הוא הכלי שיכול לאפשר לי ליצור כמו שאני באמת רוצה. כסף מבחינתי הוא אמצעי, לא מטרה. אני לא שואפת להיות עשירה כדי לצבור, אלא כדי להיות עצמאית, להביא חומרים שאני אוהבת, להשקיע באנשים שאני מאמינה בהם, ובעיקר  כדי לא להיות תלויה באף אחד. אבל מצד שני, בעולם שאנחנו חיים בו היום, עיצוב חייב לכלול גם אחריות סביבתית. אני מאמינה שקיימות היא לא טרנד, אלא חובה של כל מעצב. בזכות הקורס 'אופנה אחראית' בשנקר, יצרתי קולקציה מתוך שאריות תיקים, חומרים בגדים ישנים ודברים שאנשים נוטים לזרוק. גיליתי שאפשר להגיע לתוצאות מדהימות גם בלי בדים יקרים ואקסקלוסיביים וזה שינה לי לגמרי את הגישה לעיצוב."

אמונה עצמית.
"בוודאי. אני מאמינה בעצמי גם כשזה לא הכי נוח או קל, גם כשיש ספק או פחד  כי בסוף, אם אני לא אאמין בעצמי, אף אחד אחר לא יאמין. האינטואיציות שלי הובילו אותי רחוק עד עכשיו, והעובדה שבחרתי בדרך שהיא שלי, בלי קיצורי דרך ובלי לייפות את המציאות, רק חיזקה בי את האמונה שאני מסוגלת."

קלף בטוח.
"אזור הנוחות שלי הוא הסטודיו שלי בבית עם מוזיקה ברקע, מכונת תפירה, ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם. זה המקום שבו אני מרגישה שאני ב-100% אני, בלי צורך להרשים אף אחד."

פחד.
"המחשבה שיום אחד אגלה שהעשייה שלי, שאני כל כך גאה בה, פגעה במישהו אחר. בעולם האופנה יש גם צד אפל תנאי עבודה לא אנושיים, פגיעה בסביבה, בזבוז משאבים."

כשרע לי.
"במקום של חוסר עשייה. כשהדברים תקועים, כשאין תנועה או מטרה ברורה, אני מרגישה כאילו משהו בתוכי כבה. אני בן אדם שצריך להיות בתנועה, ליצור, להזיז דברים  גם אם נראה שלא הכול מושלם. החוסר בעשייה מרגיש לי כמו בזבוז של פוטנציאל ושל זמן, והוא גורם לי לשקוע למקומות פחות טובים."

וטוב.
"לסמן וי על יעדים שהגדרתי לעצמי."

כשאני שמחה.
"לקבל פידבקים על העבודות שלי זה רגע שקשה להסביר במילים. ההבנה שמישהו רואה, מתחבר או מתרגש ממה שיצרתי, נותנת לי תחושת סיפוק מטורפת."

חיבוק.
"יש לי תמיכה משפחתית שהיא ממש לא מובנת מאליה. אם לא הייתה לי את המשפחה שכל כך מאמינה בי ובדרך שלי, אני באמת לא חושבת שהייתי מגיעה לאן שהגעתי. הם העוגן שלי, הגב שלי, והכוח להמשיך גם כשקשה."

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel