פז עומר: "אני אוהבת לשחק עם הניגוד בין גבריות לנשיות"

בשבעה באוקטובר השמים נפלו עלינו והאדמה נשמטה תחת רגלנו. כאן, במדינת ישראל, התרחש הטבח הגדול ביותר מאז ימי השואה. לפז עומר, בוגרת שנקר, מחזור 2025, קשר ישיר לשואה החדשה, פצע כואב ואובדן נוראי. פז היא בת דודה של נועה מרציאנו הי"ד, התצפיתנית שנחטפה באותו יום ארור מבסיס נחל עוז לעזה ושם נרצחה. קולקציית הגמר [תצפית] שלה מוקדשת לנועה ול-15 התצפיתניות שנרצחו. "כל העבודה התחברה לי למשהו אחד, כואב ויפה ביחד. הרגשתי איך נועה מלווה את הקולקציה ואותי ברגע."

פז עומר // תצפית 

אינסטגרם: ___pazomer@
האתר של פז עומר

"לפי מילון אלקלעי הפירוש המילוני למילה תצפית הוא התבוננות, הסתכלות, צפייה, ראיה חזייה. נקודת תצפית, מצפור או מצפה הם מקום גבוה ממנו ניתן לצפות כדי להשקיף לנוף הנראה ממקום המצפה. בפרויקט חקרתי את מושג התצפית בהקשר של טופוגרפיה, פני שטח ומעמקים, תוך שימוש בכלים אמנותיים ואדריכליים. התצפית משקפת פעולה אנושית של התבוננות ושליטה מרחוק. יצרתי קולקציית בגדי גברים בסגנון מחויט תוך הדגשת רובד השכבות – כמו בקווי טופוגרפיה ומפות. בחרתי במבנה המחויט הגברי, המורכב אף הוא משכבות, כדי לייצר זיקה לנוף המקומי. הנגב שימש מקור השראה נוסף. הקולקציה עשויה מבדי צמר, פשתן, עור ושיפון. הפרויקט מוקדש לבת דודתי נועה מרציאנו שנחטפה ממוצב נחל עוז לעזה ב-7.10 ונרצחה בבית החולים שיפא, ול-15 התצפיתניות הנוספות שנפלו במוצב נחל עוז." 

לפז עומר הייתה ילדות מדהימה במושב, מוקפת בטבע, מרחבים ירוקים ומשפחה קרובה ותומכת. הייתה שם תחושת חופש, שקט והמון מקום לדמיון וליצירתיות. הסביבה הזו אפשרה לה להתבונן, להרגיש, ולפתח סקרנות למה שמסביבה. כשהתבגרה, התחזק בה הרצון לבטא את עצמה דרך יצירה ועיצוב. היא יצרה וציירה בלי סוף ועדיין, יש לה מגירה מלאה ציורים מהגן. "מגיל קטן תמיד ידעתי שארצה לעסוק בעיצוב ובפרט בעיצוב אופנה. תמיד שיחקתי עם הבובות והלבשתי אותן, וחלמתי על הבגדים שאכין להן. בנוסף, הלמידה מסבא שלי ז"ל גם גרמה לזה."

"החלום הגדול שאני מבקשת בלב הוא להקים משפחה ולמצוא שלווה"

קולקציית הגמר של פז, בוגרת שנקר 2025, נולדה מפצע כואב ואישי. בשביעי באוקטובר, התצפיתנית נועה מרציאנו, בת דודתה, נחטפה ממוצב נחל עוז לעזה. לאחר 38 ימים בשבי, היא נרצחה בבית החולים שיפא והובאה לקבורה בישראל. נועה היא התצפיתנית היחידה שלא חזרה מהשבי בחיים. את הקולקציה היא בחרה להקדיש לה ול-15 התצפיתניות הנוספות שנפלו במוצב נחל עוז. "השנה האחרונה הייתה סוג של ריפוי והתמודדות יומיות עם האבל. ביקורת הקולקציה הייתה רגע השיא של השנה, כל העבודה התחברה לי למשהו אחד, כואב ויפה ביחד. הרגשתי איך נועה מלווה את הקולקציה ואותי ברגע."

השבעה באוקטובר לימד אותה המון על עצמה ועל הדרך שבה היא מתמודדת עם החיים. האבל והאובדן שפקדו אותה, כשהלכה לצידה של דודה שלה במאבק על נועה, היא הבינה שהחיים לא תמיד ורודים כמו שחשבה. "בתקופה הזו נאלצתי להתמודד עם שיחות קשות, לשמוע סיפורים טראומטיים, ואפילו לספר את סיפור החטיפה של נועה בקונגרס בוושינגטון. הבנתי עד כמה החיים שבירים ורגישים, ולמדתי לקחת את הדברים בפרופורציה, להעריך את הטוב, לשמור על האנשים הקרובים אליי ולהיות חזקה גם ברגעים הכי קשים."

עיצוב אופנה עבורה, הדרך הכי חזקה לבטא את היצירתיות שלה. התשוקה שלה, המקום שבו היא מרגישה חופשייה לבטא רעיונות, רגשות ומחשבות דרך בדים, גזרות וצורות. זה גם הכוח שלה, המקום בו היא מרגישה מי שהיא באמת. "כל חיי הייתה בי התשוקה לבגדים. סבא שלי, מורדכי עמר ז"ל, היה חייט. כבר מילדות הייתי יושבת בסטודיו בנחלת בנימין, מסתכלת וחוקרת את הבגדים שהוא תפר. ממש הרגשתי שזה בדם שלי. אופנה היא דרך חיים וכוח בעיני. כוח להביע את דעתי, כוח להשפיע על אנשים, לגרום להם להרגיש טוב ושלמים עם עצמם. כל דבר סביבי יכול להתחבר לזה – אם זו יצירת אמנות, בניין ברחוב, או אפילו סיטואציה יומיומית. אני כל הזמן מחברת בין מה שאני רואה לאופנה, וזה קורה לי בצורה טבעית. בשבילי, זה לא רק בגדים, אלא דרך להבין ולהביע איך אני מרגישה ומה מעסיק אותי."

בתקופת הקורונה היא השתחררה מהצבא. לא ניתן היה לטוס, והיא, כמו כולם אז, הייתה תקועה בבית. "ראיתי שיש קורס איורי אופנה בזום דרך המחלקה ללימודי חוץ בשנקר. בעצם, שם התחלתי את המסע שלי בעולם האופנה. אחרי הקורס הבנתי שאני רוצה ללמוד באופן מקצועי והגעתי לשנקר."

"בתקופה הזו נאלצתי להתמודד עם שיחות קשות, לשמוע סיפורים טראומטיים, ואפילו לספר את סיפור החטיפה של נועה בקונגרס בוושינגטון. הבנתי עד כמה החיים שבירים ורגישים, ולמדתי לקחת את הדברים בפרופורציה, להעריך את הטוב, לשמור על האנשים הקרובים אליי ולהיות חזקה גם ברגעים הכי קשים."

"הצלחה מבחינתי היא לאו דווקא יעד אחד, אלא תהליך שמרגיש נכון וממלא"

עיצוב בגד אצל פז מתחיל בדרך כלל מהשראה. היא אוהבת לחקור עולמות שונים כמו אמנות, אדריכלות ותרבות, ולחפש בהם אלמנטים שיכולים להתחבר לעולם האופנה. זה יכול להיות מבנה, חומר, צבע או אווירה מסוימת. "אני מתחילה לתרגם את זה לבגד. אני אוהבת לפתח את הרעיונות עם דיגום תלת-ממדי על בובה ועם קולאז'ים, שמאפשרים לי לפתח רעיונות בצורה אינטואיטיבית ויצירתית, דרך הידיים." על עיצוב אופנה לגברים היא מספרת, "כשאני יוצרת בגד, אני רואה מולי את הגבר האולטימטיבי. לא בהכרח הדמות הקלאסית שאנחנו רגילים אליה, אלא הגרסה המשודרגת שלה: גבר שאוהב להתלבש, שמרגיש בנוח עם אופנה, ושאכפת לו מהמראה ומהאיכות. מישהו שמעריך סטייל אבל גם רוצה להרגיש נוח ובטוח בעצמו." כששאלתי אותה על השינויים שהייתה עושה בתעשיית האופנה ענתה: "אני חושבת שאופנה צריכה בעיקר להשתנות ולהתפתח גם מבחינת ההשפעה שלה על הסביבה וגם בכל מה שקשור לניצול של עובדים. חשוב לייצר בצורה שפחות מזהמת ולדאוג שהתנאים של האנשים שמייצרים את הבגדים יהיו הוגנים."

מה את אוהבת ללבוש?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד נמשכתי לבגדים. אני מאוד אוהבת את הסגנון המחויט, המון ז'קטים שגנבתי מסבא שלי. כמו בטעם האישי שלי, הסגנון העיצובי שלי הוא בעיקר מחויט, נקי ומדויק. בנוסף, אני אוהבת גם לשחק עם הניגוד בין גבריות לנשיות, לשלב בין חוזק לרוך."

בואי נדבר על השראות.
"בקולקציה שלי היו לי כמה השראות מרכזיות. חקרתי את מושג התצפית, גם בהקשר המילוני וגם בהקשר הצבאי, והתבוננתי במפות של רצועת עזה, שמצאתי באוסף המפות של הספרייה הלאומית של מתחילת המאה ועד היום. הקווים הטופוגרפיים שימשו לי כהשראה וגם ככלי עיצובי; יצרתי טופוגרפיה חדשה בבגד בעזרת שימוש בשכבות, חיתוכים וגריעות. אומניות מרכזיות ששימשו לי כהשראה נוספות הן סילביה דה מרצי ודוריס סלסדו. סילביה דה מרצי, אומנית איטלקיה, לוקחת קרעי נייר, מעבירה אותם תהליך התיישנות טבעי ואז יוצרת מהם ציורים חדשים בבניית שכבות. בטכניקה הזו עיצבתי ויצרתי את הקולקציה שלי; לקחתי גזרי נייר ובעזרתם יצרתי צלליות וקולאז'ים. דוריס סלסדו היא אמנית קולומביאנית שבחרתי להתמקד ביצירה שלה "שיבולת", שהוצגה בטייט מודרן בלונדון. היא לקחה חלל גדול ושברה אותו, יצירת סדק ענק שמדבר על אבל קולקטיבי. בפרויקט התמקדתי גם בתצלומי קלאוז-אפ של היצירה וגם בתצלומי ענק שלה. היא מאמינה שהצופה, כאשר היא מתבוננת ביצירה, הופכת למשהו נוכח."

כמוה אני רוצה להיות.
"נילי לוטן, מעצבת אופנה בוגרת שנקר, שמבוססת בניו יורק. נילי עבדה במותגים גדולים לאורך הקריירה שלה ורק כאשר הרגישה מוכנה, פתחה את המותג המצליח שלה. אני מאוד מתחברת לגישה העיצובית שלה."

"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד נמשכתי לבגדים. אני מאוד אוהבת את הסגנון המחויט, המון ז'קטים שגנבתי מסבא שלי. כמו בטעם האישי שלי, הסגנון העיצובי שלי הוא בעיקר מחויט, נקי ומדויק. בנוסף, אני אוהבת גם לשחק עם הניגוד בין גבריות לנשיות, לשלב בין חוזק לרוך."

כיצד את מודדת הצלחה?
"עבורי, הצלחה היא שילוב בין תחושה פנימית לסימנים מהסביבה. זה כשאני מרגישה שאני בדרך הנכונה, שאני מתפתחת ועושה משהו שיש בו משמעות עבורי. במקביל, גם פידבקים חיוביים מהסביבה מרגשים אותי ונותנים אישור שהעבודה שלי נוגעת באנשים. הצלחה מבחינתי היא לאו דווקא יעד אחד, אלא תהליך שמרגיש נכון וממלא. במהלך הלימודים חוויתי רגע של הצלחה משמעותית בהגשה של פרויקט הגמר שלי, קיבלתי ביקורת ממש טובה. הרגשתי שהעבודה שלי מובנת, מוערכת, ושהצלחתי להעביר את הרעיון שעמד מאחוריה. זו הייתה תחושת סיפוק גדולה, במיוחד אחרי תקופה כל כך אינטנסיבית של עשייה והשקעה. סוד ההצלחה בעיני הוא להיות תמיד נאמנה לעצמי, להאמין בעצמי ולסמוך על עצמי. עולם האופנה מגיע עם הרבה רעשי רקע, אבל אם אתה נשאר בסנטר ומקשיב לעצמך, תצליח ויראו את האותנטיות בעבודה שלך.

ואכזבה?
"תמיד יש אכזבות, במיוחד בתחום האופנה שבו את מנסה להפוך בגד שהוא דו-ממדי לתלת-ממדי. יש הרבה מכשולים שצריך לעבור. אחת שהכי זכורה לי היא בקורס בשנה ג', כשהקולקציה שעיצבתי הרגישה לי נכונה, מעניינת וטובה, אבל הביצוע לא הצליח בגלל כל מיני קשיים בדרך."

חלומות.
"החלום שלי הוא להצליח גם בארץ וגם בחו"ל, לעבוד במותגי על, להשתלב בצוותים יצירתיים, וללמוד מאנשים שאני מעריצה. מעבר לזה, חשוב לי להרגיש שאני במקום הנכון עבורי; שאני עושה משהו שאני אוהבת, שמתאים לערכים ולחזון שלי, ושיש לי בו מקום להתפתח ולהביע את עצמי. החלום הגדול שאני מבקשת בלב הוא להקים משפחה ולמצוא שלווה, מקום פנימי שבו אני מרגישה יציבה, שלמה ושלווה עם הדרך שלי, לצד הקריירה והשאיפות."

"כשאני יוצרת בגד, אני רואה מולי את הגבר האולטימטיבי. לא בהכרח הדמות הקלאסית שאנחנו רגילים אליה, אלא הגרסה המשודרגת שלה: גבר שאוהב להתלבש, שמרגיש בנוח עם אופנה, ושאכפת לו מהמראה ומהאיכות. מישהו שמעריך סטייל אבל גם רוצה להרגיש נוח ובטוח בעצמו."

מהם הדברים שמרגשים אותך?
"מרגשים אותי דווקא הדברים הקטנים שתופסים אותי ביום-יום: זוג מבוגר שיושב יחד על ספסל, או ציור מעניין שאני פתאום נחשפת אליו. אני מאוד סקרנית לסביבה שלי, ורגישה לפרטים. בנוסף, אחד הרגעים הכי מרגשים בשבילי הוא כשרעיון שהיה אצלי בראש מתחיל לקרום עור וגידים. פתאום הוא עובר מהדמיון למציאות, והופך לבגד, לחוויה מוחשית. זה רגע שמזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה."

האם את שמרנית או בועטת, שהולכת נגד הזרם?
"אני חושבת שאני יותר שמרנית, אבל נעה על הרצף הזה. אני מנסה להביע את עצמי דרך הדיטיילים הקטנים והבחירות המדויקות בעיצוב. אני לא הולכת נגד הזרם בצורה קיצונית, אלא מחפשת את האיזון בין המסורת לבין הנגיעה האישית והחדשנית שלי."

השאלון

---

איידול.
"כשהייתי ילדה, האלילים שלי היו כוכבי טלוויזיה ולהקות בנים. היום, ההערצה שלי השתנתה; אני מעריכה אנשים שמתעסקים באופנה וביצירה, כמו דניאל רוזברי או מיוּצ’ה פראדה. הם מצליחים לחדש, לרגש ולהעביר רעיונות עמוקים דרך עיצוב, וזה משהו שאני שואפת אליו."

אושר.
"לבלות זמן איכות עם המשפחה שלי. מאז השביעי לאוקטובר והאובדן הגדול של נועה, הבנתי כמה חשוב לבלות עם המשפחה. תמיד היינו משפחה קרובה, אבל מאז זה הפך לעוד יותר משמעותי."

חברים.
"החברים שלי הם שילוב של אנשים שמלווים אותי כבר הרבה זמן, חלקם מהשנת שירות, קשרים שנבנו בעומק ונשארו מאוד קרובים עד היום. בנוסף, יש לי חברות ממש טובות מהלימודים בשנקר, שהפכו למשפחה של ממש. הן מבינות אותי גם ברמה האישית וגם ברמה היצירתית."

יד מכוונת.
"כן, המרצים שלי בשנקר היוו וממשיכים להיות לי כמנטורים חשובים, במיוחד מאיה ארזי וג'קלין סופר. הן תמיד מעוררות השראה ותומכות בדרך שלי, ומכוונות אותי."

כסף.
"עבורי, כסף זה חופש. חופש לעשות את מה שאני אוהבת, בדרך שלי ובקצב שלי. זה מאפשר לי להיות עצמאית ולממש את היצירתיות והשאיפות שלי בלי מגבלות."

לאי בודד?
"הייתי לוקחת איתי ספר טוב שיכול להעסיק ולסחוף אותי, וגם תמונה של המשפחה שלי. משהו שייתן לי כוח ותחושת קרבה, גם כשאני לבד."

אמונה עצמית.
"כן, אני מאמינה בעצמי. לאורך כל הלימודים הרגשתי שאני במקום הנכון ועושה את הדבר הנכון בשבילי. זה נתן לי ביטחון להמשיך, ללמוד ולצמוח."

ביטחון אישי.
"מדד הביטחון העצמי שלי משתנה, אבל בשנתיים האחרונות הוא בהחלט עלה. מאז תחילת המלחמה התמודדתי עם לא מעט אתגרים מורכבים, והחוויה הזו נתנה לי פרספקטיבה שונה על החיים. היא גם חיזקה אצלי את הביטחון שאני במקום הנכון ובמקצוע שמתאים לי. מבחינת אופנה, אזורי הנוחות שלי הם בעיצוב בגדים מחויטים, ובמיוחד בעיצוב בגדי גברים. זה המקום שבו אני מרגישה הכי בטוחה ומדויקת עם השפה שלי. מבחינה פיזית, המקום שבו אני הכי מרגישה בטוחה הוא הבית של ההורים שלי, שבו יש לי את התמיכה והיציבות שאני צריכה."

רע.
"במקומות שבהם אני מרגישה לא רצויה או לא שייכת. אני לא מצליחה להרגיש טוב כשיש חוסר אמינות או כשאנשים לא כנים ואמיתיים סביבי. אני פוחדת לאבד עוד אנשים שקרובים אליי."

טוב.
"עושה לי טוב לבלות עם חברים ומשפחה, ליהנות מהרגעים הקטנים ביחד. גם לבשל ולאפות זו דרך בשבילי להרגיע ולהתמלא באנרגיה חיובית. בנוסף, לקרוא ספר טוב זו דרך להתרחק מהשגרה ולהיכנס לעולמות חדשים. לראות אנשים שאני אוהבת מצליחים ומגשימים את עצמם."

חיבוק.
"יש לי תמיכה מדהימה מהמשפחה שלי, ובמיוחד מההורים שלי. הם תמיד תומכים בי, מאמינים בי ודוחפים אותי להצליח בלימודים ובתחום שלי. אני אסירת תודה להם על כל ההשקעה והאהבה, וזה נותן לי ביטחון וכוח להמשיך ולשאוף גבוה."

פרולוג

---

"לפרויקט שלי קוראים "Observation – תצפית". הפרויקט שלי מתחיל בשביעי באוקטובר, כאשר בת דודה שלי, נועה מרציאנו, נחטפת לעזה ממוצב נחל עוז. לאחר 38 ימים בשבי, היא נרצחה בבית חולים שיפא והובאה לקבורה בישראל. במהלך שהותה בשבי, הוריה נלחמו על חזרתה, ויצא לי הכבוד ללוות ולהילחם איתם על נועה. נועה היא התצפיתנית היחידה שחזרה מהשבי לא בחיים. את הפרויקט בחרתי להקדיש לה ול-15 התצפיתניות הנוספות שנפלו במוצב נחל עוז.

תמיד אומרים שתצפיתניות הן העיניים של המדינה, והן היו כך עד הרגע האחרון באותה שבת. בחרתי להסתכל דרך העיניים שלהן ועל מה שהן צפו בו: רצועת עזה. חקרתי את מושג התצפית, גם בהקשר המילוני וגם בהקשר הצבאי, והתבוננתי במפות של רצועת עזה שאספתי מאוסף המפות של הספרייה הלאומית בירושלים, של מתחילת המאה ועד היום. הקווים הטופוגרפיים שימשו לי כהשראה וגם ככלי עיצובי. יצרתי טופוגרפיה חדשה בבגד בעזרת שימוש בשכבות, חיתוכים וגריעות.

שני אומניות מרכזיות ששימשו לי כהשראה נוספות הן סילביה דה מרצי ודוריס סלסדו. סילביה דה מרצי, אמנית איטלקיה, לוקחת קרעי נייר, מעבירה אותם תהליך התיישנות טבעי, ואז יוצרת מהם ציורים חדשים בבניית שכבות. בטכניקה הזאת עיצבתי ויצרתי את הקולקציה; לקחתי גזרי נייר ובעזרתם יצרתי צלליות וקולאז'ים.

דוריס סלסדו, אמנית קולומביאנית, שבחרתי להתמקד ביצירה שלה "שיבולת" שהוצגה בטייט מודרן בלונדון. היא לקחה חלל גדול ושברה אותו, ויצרה סדק ענק שמדבר על אבל קולקטיבי. בפרויקט התמקדתי גם בתצלומי קלאוז-אפ של היצירה וגם בתצלומי ענק שלה. היא מאמינה שהצופה, כשהיא מביטה ביצירה, הופכת למשהו נוכח.

השתמשתי בטכניקות שונות בבדים ליצירת גריעות ושכבות, ויצירת פני שטח חדשים בבגד. בנוסף, רציתי לחבר את המקומיות שלנו בארץ ולכן בחרתי להשתמש באזור הנגב ובהרים כהשראה, ואיתם גם פיתחתי את הצבעוניות של הקולקציה, בתהליך השוואתי בין הטופוגרפיה הקיימת בנגב לבין הקווים במפות לאומנות.

יצרתי קולקציית בגדי גברים בסגנון מחויט תוך הדגשת רובד השכבות, כמו בקווי טופוגרפיה ומפות. בחרתי במבנה המחויט הגברי, המורכב אף הוא משכבות, כדי לייצר זיקה לנוף המקומי. הקולקציה עשויה מבדי צמר, פשתן, עור ושיפון.

במהלך היצירה של הקולקציה היה תמיד דיון איפה לתת לנועה את מקומה הראוי, ולכן היה לי חשוב להכניס אותה בעוד מקומות בקולקציה, גם אישיים וגם יותר מוחצנים. לדוגמה, הפרינט שיצרתי שמלווה את הקולקציה בצעיף, במטפחת ובחולצה מתחת למעיל, הוא בעצם מתוך תצלום של נועה בסיום קורס התצפיתניות. בנוסף, הסיכות, החפת והטבעות הם מתוך קעקוע שנועה עשתה שלושה ימים לפני שנחטפה, ב-4/10, של צב ים. היא הספיקה לספר שהוא בעצם מייצג לה את הבית, את המקום החם עם השריון."

היומן של נועה גם נמצא בתוך הפריטים בשביל לייצר איזשהו דיאלוג אישי עם הלובש.
לסיכום, אני רוצה להודות לנועה, למשפחה שלי ולמרצות שלי, מאיה ארזי וג'קלין סופר.

משפט שמסכם את הקולקציה: תצפית הזמן, פשטות המדבר וטופוגרפיה של האבל.

פז עומר

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel