בין חוטי הזהב: עינב סעיד, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מחזור 2025, הופכת את הזיכרון האישי לקולקציה שמדברת לכולנו, כשהמסלול בשנקר הופך לסלון של סבא, על עיצוב שנולד מהגעגוע ומצמיח מותג חדש
אינסטגרם: einavsaid@
מרצים: אורית פרייליך ושלומי ענתבי
ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – אילן בז'ה
רקמה: דליה כהן
תכשיטים: דניאל ברזילי
תיקים: יוני אלן
לא פעם אני מוצאת את עצמי בתוך אולם תצוגות, צופה בדוגמניות צועדות בביטחון, מתבוננת בבגדים חדשים שנולדו מחלומות של סטודנטים צעירים. אבל באותו היום, משהו היה שונה. האורות כבו, דגמים עלו ואז בשנייה של שקט המוזיקה האתנית התחילה להתנגן, והדגמים של עינב סעיד עלו על הבמה. הגוף שלי רעד. הרגשתי צמרמורות. בדרך חזרה הביתה ניתחתי עם עצמי את מה שקרה לי. הבגדים שלה לא רק דיברו על אופנה, הם דיברו על בית. הם גרמו לי לראות שוב את התמונות בסלון של סבא שלי, את הרקמות השחורות עם האיילות, את הריח שמציף את החדר. הם גרמו לי להתגעגע. כל בגד על המסלול לא היה רק עיצוב, הוא היה שער לזיכרון.
עינב סעיד, בת 32, נראית צעירה מכפי גילה. "זה הגנים," כך היא מעידה. נולדה למשפחה דתית בפתח תקווה, בת זקונים לשני אחים גדולים. עשתה מסלול מרשים בצבא, בוגרת יחידת 8200, בעלת יכולות שהיו יכולות להוביל אותה לעולמות אחרים לחלוטין, אבל בליבה בער חלום אחר – אופנה. "ידעתי תמיד שזה מה שאני רוצה לעשות," היא מספרת לי בראיון. "בסביבה ציפו שאלך בדרך בטוחה יותר. בסוף, הבנתי שאני לא יכולה לברוח, אני חייבת לעצב, חייבת להעביר רגש דרך בגד. הלימודים בשנקר היו סיכון ששווה לקחת."
"כשהוא עלה מתימן לארץ, הפשיטו אותו משמלת הענתרי, שמלת הגברים המסורתית, והלבישו חליפה לצילום תעודת הזהות. זה היה רגע של הבנה," היא אומרת. "להפשיט אדם מהזהות שלו ולהלביש אותו בזהות חדשה זו כפייה תרבותית. משם התחיל המחקר שלי."
אחרי ארבע שנות לימודים בשנקר, סיימה סעיד את לימודיה ופרויקט הגמר שלה הפך לאחד הרגעים המדוברים של המחזור. לא עוד תרגיל טכני או קולקציה נטולת סיפור, אלא קונפליקט זהותי, מסע שורשי, תרבותי ומשפחתי, שנולד מתוך געגוע אמיתי לסבים ולסבתות שכבר אינם.
כשהלב רעד
עינב בחרה להקדיש את פרויקט הגמר שלה לסיפור המשפחתי, בעיקר להוריה של אביה, שעלו מתימן. היא מספרת איך הכול התחיל מתמונה ישנה אחת: סבה, מצולם בחליפה מחויטת ועניבה, כפי שחייבו אותו להצטלם לתעודת הזהות בארץ. "כשהוא עלה מתימן לארץ, הפשיטו אותו משמלת הענתרי, שמלת הגברים המסורתית, והלבישו חליפה לצילום תעודת הזהות. זה היה רגע של הבנה," היא אומרת. "להפשיט אדם מהזהות שלו ולהלביש אותו בזהות חדשה זו כפייה תרבותית. משם התחיל המחקר שלי."
במהלך העבודה היא מצאה את בתי הרגליים המקוריים של סבתה מתימן, רק אחד מהם, כי אז הרשו לעלות לארץ רק עם שלושה קילו חפצים. "זה היה כל כך כואב," היא אומרת. "איך אפשר לארוז חיים שלמים בשלושה קילו?" כל פרט קטן כזה הפך לאבן יסוד בקולקציה.
בין מחאה לחמלה: עיצוב כגשר
הקולקציה של עינב מדברת על מאבק תרבותי. על מה שנלקח, על מה שנשכח, אבל גם על מה שניתן להחזיר. "לא רציתי להביע כעס," היא מבהירה. "עברתי את שלב הכעס בילדות. אני לא מתנצלת על מה שהיה, אני מציבה סימן קריאה. כן, הייתה כפייה תרבותית. אבל אני באה ממקום חומל. אני רוצה לזכור את הבית, את התרבות, את הפשטות. ולהראות שגם היום, היא יכולה להיות רלוונטית ומודרנית."
רקמה, סריגה וחיבוק חם מהעבר
אחד מרגעי השיא בתהליך והחיבור למורשת היה המפגש והעבודה עם דליה בן גור, רוקמת תימנייה בת שבעים, ששזרה בפרויקט את התכים המסורתיים. "אלוהים חיבר בינינו, זו הייתה מתנה," אומרת עינב. "דרך הידיים שלה היא הכניסה זיכרון נוסף לקולקציה שלי. היא לא ציפתה לעבוד עם סטודנטית, אבל הרגשתי שהיא מטמיעה בפרויקט שלי את הזיכרונות שלה מהוריה."
"כשאני לובשת את הז'קט המחויט, אני מרגישה שמישהו מלמעלה מחבק אותי." וזה בדיוק מה שקרה גם לי, שם, באולם התצוגה. הבגדים שלה עטפו אותי בתחושה מוכרת, תחושה של בית. הם החזירו לי את סבא שלי, את סבתא שלי, את התמונות על הקיר. וזה, בסופו של דבר, הכוח האמיתי של אופנה - לא רק להלביש אותנו, אלא להזכיר לנו מי אנחנו."
גם בחומרי העבודה יש אמירה וחיבור אישי. הקולקציה משלבת עור, צמר, הדפסי רשת, רקמות וסריגה. דווקא הסריגים, החומר שאיים עליה ביותר, הפכו לפריטים שהיא הכי גאה בהם. "רציתי שהסריגים ידמו את צורפות הפיליגרן התימנית," היא מספרת. "יש לי תכשיט אחד בלבד של סבתא שלי מתימן. אח שלה היה צורף, וגם סבי עסק בצורפות שם, ורציתי לתת לזה מקום, אבל לא בצורה המובנת מאליה. לא לבוא עם תכשיט ולומר 'הנה צורפות תימנית'. רציתי ליצור את זה דרך הסריגה, שזו תהיה נוכחות עדינה, כמעט חבויה."
אותו דגם, של חליפת הסריג, היה גם הפריט שעינב השקיעה בו את מירב זמנה. "עבדתי חודשים כדי לדייק את הסריג כך שידמה תכשיט תימני," היא מספרת. "זה היה זיקוק אמיתי של הרעיון." לצד הסריג, היא יצרה חגורה מעור עם כפלים לבנים, מחווה לשילוב שבין החולצה המכופתרת הלבנה של סבה לבין הכפייה שעברו התימנים עם בואם לארץ. החגורה לופתת יד אחת של הדוגמנית, כדי להראות את הדואליות: יד אחת משוחררת ויכולה להחזיק קדימה, ויד אחרת שנשארת כבולה. "זה מסמל את המקום שבו אנחנו חיים," היא אומרת. "יש כפייה תרבותית שאי אפשר למחוק, אבל היא מתקיימת יחד עם דברים חדשים וטובים שהבאנו מהדרך. מבחינתי, זה הדגם שמזקק את הרעיון של כל הפרויקט: להביא את המסורת במלוא הדרה, לצד ההכרה בכפייה התרבותית שהשתלבה בה."
הבגד כזיכרון: הדגם הלבן
בין הדגמים ישנו פריט אחד בעל ערך רגשי מיוחד, חליפה לבנה, מחויטת, עם עניבה מובנית. מחווה לסבה, שלבש חולצה מכופתרת בכל יום בחייו בארץ, גם כשהלך לעבוד ברפת ובלול. "זה דגם שהוא כולו בשבילו," היא אומרת. "אני מרגישה בו את הזיכרון שאבי נשא עליו כל חייו."
"עברתי את שלב הכעס בילדות. אני לא מתנצלת על מה שהיה, אני מציבה סימן קריאה. כן, הייתה כפייה תרבותית. אבל אני באה ממקום חומל. אני רוצה לזכור את הבית, את התרבות, את הפשטות. ולהראות שגם היום, היא יכולה להיות רלוונטית ומודרנית."
אבל מבחינת עינב, זה לא רק עניין של זיכרון משפחתי אלא גם אמירה רחבה יותר. "זה פוגש אותי בחיים, אי אפשר להתעלם מזה שזה כן פוגש," היא מסבירה. "אני מאמינה חד־משמעית שהיום, ב־2025, השד העדתי כבר לא רלוונטי. הפרויקט שלי לא עוסק בשד העדתי, אני לא נותנת לזה מקום. הוא פשוט בא לדבר על עדה שהייתה לה תרבות עשירה, מגוונת וצבעונית. תרבות שנשכחה. רציתי להחזיר את עטרה ליושנה, להראות שהפשטות והצניעות של התרבות הזו יכולות להיות גם היום סופר מודרניות, סופר יפהפיות וסופר רלוונטיות. לא צריך להתבייש, לא צריך להסתיר. אנחנו לא כור היתוך שמוחק זהויות, אלא כור היתוך שמאפשר לכל הצבעוניות שלנו להתקיים."
משפחה שמגיבה בהתרגשות
המשפחה, כך מתברר, הופתעה מהקולקציה. "אני לא בן אדם שמשתף יותר מדי," מודה עינב. "רציתי שהכול יהיה הפתעה." דוד שלה, שהיה שותף מרכזי בהעברת הסיפורים המשפחתיים, הלך לעולמו לפני שזכה לראות את התצוגה. "אבל אני יודעת כמה הוא האמין בי. אני צוחקת לפעמים שהניצחון שלי הוא ששם המשפחה שלי, סעיד, מתנוסס היום בעיתונות. זה ניצחון קטן-גדול."
"אלוהים חיבר בינינו, זו הייתה מתנה," אומרת עינב. "דרך הידיים שלה היא הכניסה זיכרון נוסף לקולקציה שלי. היא לא ציפתה לעבוד עם סטודנטית, אבל הרגשתי שהיא מטמיעה בפרויקט שלי את הזיכרונות שלה מהוריה."
מתימן לאיטליה: סיפור שעובר גבולות
הקולקציה שמצליחה להיות גם מחוייטת, גם עכשווית וגם ספוגת היסטוריה לא נשארה בתחומי שנקר אלא זכתה להכרה בינלאומית והגיעה עד לתחרות בינלאומית במילאנו – Mittelmoda. "זה מרגש אותי כל פעם מחדש," אומרת עינב. "זה מצחיק איך מתימן הגענו לאיטליה. זה בעיניי ההוכחה שסיפור אישי יכול להפוך לאוניברסלי ולחצות גבולות."
"יש כפייה תרבותית שאי אפשר למחוק, אבל היא מתקיימת יחד עם דברים חדשים וטובים שהבאנו מהדרך. מבחינתי, זה הדגם שמזקק את הרעיון של כל הפרויקט: להביא את המסורת במלוא הדרה, לצד ההכרה בכפייה התרבותית שהשתלבה בה."
בין מסורת למודרניות
הבחירות העיצוביות של סעיד מצליחות לשלב בין מחוייט מוקפד לבין ניואנסים תימניים. חליפה גברית עם הדפס טלית תימנית אדומה, פריטי עור המשחזרים כפייה מסורתית, רקמות עדינות שנשזרות לתוך גזרות עכשוויות. "רציתי להראות שאפשר לשלב, לקחת משהו מסורתי, לא להתבייש בו, ולשים אותו בחזית המודרנה," היא מסבירה.
סעיד מתווכת תרבות ויוצרת שפה חדשה. היא מספרת שלא רצתה לעסוק בבגדי החינה התימניים, אלה שכמעט כולם מכירים, אלא דווקא בבגדים של האנשים הפשוטים, בלבוש האמיתי והיומיומי. בכך היא פתחה חלון לתרבות התימנית שמעבר לסטראוטיפ המוכר. לצד התיווך, היא הצליחה גם להמציא לעצמה קול עיצובי ייחודי: שילוב בין מסורת לבין מודרניות, אינטרפרטציה עכשווית ואישית. "אני לא ממציאה את הגלגל," היא אומרת, "אבל חליפה גברית מחויטת עם ניואנסים תימניים זה ה־say שלי." מבחינתה, זו הדרך להראות שאפשר לקחת חליפה מוקפדת, עם כל הכללים והדיוק שלה, ולשזור בה סיפור של מורשת.
הקולקציה היא אופנה גבוהה, מדויקת, שיכולה להופיע על מסלולים בעולם, ועדיין לשאת בתוכה את הזיכרון המשפחתי. וגדולתה של הקולקציה היא בכך שהיא לא עוסקת רק במשפחה אחת. "בסוף זה סיפור הגירה," אומרת עינב. "זה יכול להיות מתימן, מאתיופיה, ממרוקו או מכל מקום בעולם. כולנו מכירים את התחושה הזו של תלישות, של שינוי, של געגוע."
"רציתי להחזיר את עטרה ליושנה, להראות שהפשטות והצניעות של התרבות הזו יכולות להיות גם היום סופר מודרניות, סופר יפהפיות וסופר רלוונטיות. לא צריך להתבייש, לא צריך להסתיר. אנחנו לא כור היתוך שמוחק זהויות, אלא כור היתוך שמאפשר לכל הצבעוניות שלנו להתקיים."
מבט קדימה: מותג בהתהוות
אז מה הלאה? עינב שואפת להקים מותג עצמאי. "אני מאמינה בשיתופי פעולה," היא מספרת. "בפרויקט עבדתי עם הצורפת דניאל ברזילי, עם הרוקמת דליה כהן, קיבלתי ליווי צמוד מהמרצים שלי, אורית פרייליך ושלומי ענתבי, בתיקים עם יוני אלן. זה לא רק אני, זה אנחנו. אני רוצה להמשיך לספר סיפורים דרך בדים, דרך בגדים, לתת קול לתרבות שנשכחה." החזון שלה ברור: בגדים ורסטיליים לנשים ולגברים, יצירות שנוגעות לא רק במי שמגיע משורשים דומים אלא בכל מי שנושא בתוכו סיפור של הגירה, של זהות, של בית. כשהיא מדברת על הבגדים שלה, עינב אומרת משפט שנשאר איתי: "כשאני לובשת את הז'קט המחויט, אני מרגישה שמישהו מלמעלה מחבק אותי." וזה בדיוק מה שקרה גם לי, שם, באולם התצוגה. הבגדים שלה עטפו אותי בתחושה מוכרת, תחושה של בית. הם החזירו לי את סבא שלי, את סבתא שלי, את התמונות על הקיר. וזה, בסופו של דבר, הכוח האמיתי של אופנה – לא רק להלביש אותנו, אלא להזכיר לנו מי אנחנו."
שני אקוע – עיתונאית ועורכת אופנה
אינסטגרם: shaniaqua@
Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל