שירה רזניקוב: "אני מלבישה את הרעיונות הקונספטואליים שלי"

שירה רזניקוב זוהר, בוגרת מצטיינת של שנקר (מחזור 2025), נשואה לעידן, איש קבע וסטודנט למשפטים. היא גדלה במשפחה יוצרת שחיזקה בה את תחושת האסתטיקה והערך שביצירה. כעת, לאחר סיום לימודיה, היא מרגישה די מוכנה ובטוחה בעצמה להתקדם בעולם האופנה הישראלי וסיכויים לא מעטים גם בבינלאומי. היא קורצה מהחומר הזה של אנשים שאומרים עליהם שיש בייגלה מעל ראשם. היא מעצבת אופנה מחוננת המדגישה את החשיבות של תמיכה משפחתית ויצירת קשרים משמעותיים, המעניקים לה השראה במסע שלה. אנחנו מהמרים עליה. היא השנה הטובה שאנחנו מאחלים למדינה.

שירה רזניקוב זוהר, בוגרת שנקר, בת 25, חיה בתל אביב ונשואה באושר לעידן, איש קבע וסטודנט למשפטים. היא הבת הצעירה במשפחה יצירתית ורב־תחומית. אביה מעצב ובעל סטודיו למיתוג ואסטרטגיה, אמה, דוקטור לכימיה, עוסקת כיום בתחום הקוסמטיקה. אחיה התאום עתיד להתחיל לימודי רפואה, ואחותה הבכורה מהנדסת תעשייה וניהול. לאורך חייה גדלה בסביבה שבה אסתטיקה, תרבות ויצירה היו חלק בלתי נפרד מהיומיום. ההורים שלה הקפידו לחשוף את הילדים לתערוכות, מוזיאונים ואמנות מקומית ובינלאומית. בבית שלהם תמיד ניתן מקום לחשיבה רעיונית, לשפה חזותית ולכוחו של קונספט ונרטיב.

"לא הפסקתי לתפור וללמד את עצמי לעשות בגדים"

כילדה היא לא הייתה מודעת, וגם לא ההורים שלה, לכישרון וליכולות שלה. בשנה א׳ בלימודים פתאום הם גילו שהיא מציירת בצורה יוצאת דופן ושכנראה חבויים עוד כמה דברים בפנים. היא הייתה בחוג ריקוד, נגינה ואנגלית. הלכה בעקבות החברות שלה שנרשמו לאותן חוגים. שירה מספרת על עצמה: "ידעתי על עצמי באופן מובהק את מה שאני בוודאי יודעת היום, אבל תמיד אהבתי ליצור ולהתעסק עם חומרים שונים."

בתור ילדה היא בלטה ביצירתיות וביכולת היצירה. מכל חומר, מכל דבר הכי לא קונבנציונלי, הייתה מסוגלת לייצר משהו. תמיד היה ברור לה, וגם לסביבה הקרובה שלה, שתתעסק במשהו הקשור ביצירה."אני חושבת שכחלק מתהליך ההתבגרות הטבעי, נפלה בי ההבנה שיכולת היצירה שלי מקבלת ביטוי הכי טוב ומעניין כשזה נוגע בעולם האופנה. הידיעה שאני יכולה לגעת במשהו לא מוחשי, כמו רעיון או זיכרון, ולהפוך אותו לפריט לבוש שמישהו אחר ילבש. פתאום מה שלא היה קיים בכלל הופך למשהו עם נוכחות, משקל, תנועה, השפעה. אני חושבת שרק בגיל 19 הבנתי ממש שזה מה שאני אוהבת לעשות. הלכתי ללמוד תפירה בלימודי חוץ של שנקר, ובדיוק אז פרצה מגפת הקורונה. 'כלאתי' את עצמי בבית ופשוט לא הפסקתי לתפור וללמד את עצמי לעשות בגדים בלי באמת לדעת מה אני עושה. אבל שם הבנתי שזה זה."

הרי יכולת לבחור בכל כך הרבה תחומים אותם אהבת, למה אופנה?
"זו שאלה מעולה, כי על פניו יש לי את כל הסיבות לומר למה לא אופנה… בכל זאת, תעשייה לא פשוטה בכלל. אבל מה שמביס את כל הקשיים והסיבות למיניהן זה שפשוט הלב יודע. כל החיים שלי אהבתי ליצור. האסתטיקה והחוש החזק הזה לשילובים הנכונים, לדבר הבא, תמיד היה אצלי. הרגע שבו הבנתי שזה פור לייף היה בתור ילדה שהסתובבה בטיולים משפחתיים בחו"ל בחנויות הכי גדולות של המעצבים הכי שווים ופשוט הצלחתי להעריך, להתרגש ולהתמוגג מהאופנה הגבוהה שנחשפתי אליה, אפילו מתוך הבנה ברורה שאת התיק שנמסתי ממנו אני כנראה אפגוש בחלומות הלילה שלי. כך, לאט לאט הבנתי שזה העולם שלי, והוא הרבה יותר מחומר; הוא מלא ברוח, בנשמה ובביטוי עצמי חזק של מישהו שעומד מאחורי הקלעים."

תנסי לתאר לי מהי אופנה עבורך.
"אופנה היא תשוקה מהלכת, דרך ביטוי, סוג של רפואה אלטרנטיבית מבחינתי. אופנה היא דבר חולף וכמעט רגעי, ובתור מעצבים אנחנו מחפשים להטביע חותם ולהשאיר משהו משלנו בעולם הזה. הדיסוננס בין הרגע לנצח הוא תהליך רציני. יש אשליה שעולם האופנה הוא עולם ורוד ונוצץ, אבל למען האמת זו תעשייה קשה ותחרותית מאוד, שרק החזק שורד. מי הוא החזק ואיך שורדים? את זה אני עדיין מנסה לברר. אבל אני מאמינה ביכולות שלי ובדרך שלי. אני מאמינה שיש לי את החבילה הדרושה כדי לצאת לדרך." ומוסיפה ואומרת: "בסופו של דבר, אנחנו אנשים שמחפשים להיות משהו בעולם הזה. עיצוב אופנה עבורי הוא דרך להגשמה עצמית. כשמישהי בוחרת בבגד שלי מתוך תעשייה כל כך רוויה, זה שווה זהב מבחינתי. הסיפוק הוא אדיר וזו הדרך לכבוש את ליבי." היא משתפת, "קודם כל, אופנה היא יצירה. אבל מה שמבדיל אותה מיצירות אומנות שמוצבות במוזיאון זה עניין ההתייחסות לגוף האדם ובמקרה שלי גוף האישה. להיות מעצבת אופנה זה להיות אמן שמתחשב בפונקציונליות, אבל לא רק. התייחסות לגוף מבחינתי היא חלק אינטגרלי משלבי העיצוב. הקווים המנחים שלי יהיו בהכרח צללית הגוף, ועל גביה אני מלבישה את הרעיונות הקונספטואליים שלי."

"אני מדמיינת לעצמי מי החברים שלה, מה האטיטיוד שלה"

במהלך שנה ג׳ שירה השתתפה בקורס 'מחויטות' (בהנחיית מאיה ארזי וג'קלין סופר). הקורס נוצר בשיתוף פעולה עם מוזיאון בלנסיאגה שבספרד ועסק במורשתו של כריסטובל בלנסיאגה, בילדותו, ודרך העיניים העיצוביות שלו. לפני למעלה משנה היא הגישה מועמדות לתחרות בינלאומית שבסופה המנצחים זוכים להציג את הדגמים שלהם כחלק מהתערוכה במוזיאון. "רציתי את זה מאוד, כיוונתי לשם, ולא מזמן קיבלתי תשובה חיובית – השמלה שלי תוצג! התערוכה תיפתח בגטריה, ספרד, באוקטובר הקרוב ואני הולכת לטוס לשם לקחת חלק באירוע."

"הצלחתי להעריך, להתרגש ולהתמוגג מהאופנה הגבוהה שנחשפתי אליה"

הניסוחים שלה והשפה בה היא בוחרת לענות מזכירים מאיפה הכל התחיל. החינוך והתרבות שספגה מהבית בו גדלה. מעבר לזה שמדובר בעילוי עם עתיד מזהיר בעולם האופנה. אני יושב מול בחורה מבריקה שיודעת היטב מה היא רוצה מעצמה. "קצת מוזר לומר את זה ואולי זה נוגד את המציאות שלנו שדורשת קצב גבוה; אחרת את כבר לא רלוונטית. אבל אחד הדברים הבולטים שצריך לשנות באופנה לדעתה הוא הקצב. הקצב המטורף שבו תעשיית האופנה פועלת כיום, עונות שמתחדשות בקצב בלתי אפשרי, וטרנדים שמתחלפים לפני שהם בכלל מגיעים לחנויות – זה משהו שמייצר עומס גם על הסביבה וגם על היצירתיות. אופנה הפכה לתוכן אינסטנט, במקום להישאר אומנות לבישה שמבוססת על הקשבה, תהליך, ומחשבה עמוקה. הייתי שמחה לראות תעשייה שמכבדת תהליכים, שמעריכה קו עיצובי אישי, ושלא רודפת אחרי כותרות אלא אחרי אמת."

בואי נדבר על ארון הבגדים שלך.
"למען האמת, מאז שהתחלתי לעצב אופנה, הבחירות שלי בבגדים נעשו הרבה יותר בנאליות ורגועות. כאילו חיפשתי עד שלב מסוים בחיי לבטא את האהבה שלי לעולם האופנה, בלהפוך את עצמי לברבי שכיף לי לשחק איתה, ופתאום הפוקוס כבר ממש לא עליי. בא לי לתת במה לעיצובים שלי, ששמי יילך לפניי, מה שנקרא, ולא לפי ההופעה הפרטית שלי. אבל בטוח שתמיד אכפת לי איך אני נראית; בכל זאת, אני מייצגת את עצמי. הכוונה היא פשוט להיות רגועה יותר, אבל בוודאות אופנתית ומעודכנת. הסגנון העיצובי שלי הוא יחסית אוונגרדי, אבל תמיד אקפיד לשמור על גבולות ומסגרת ששומרים על מראה לביש ומתון, באמצעות שמירה על פרופורציות מסוימות או בסממנים של בגד מובהק כמו צווארון או חפת. קל להתפזר עם דרמה; הרבה יותר קשה לעצב ממקומות מינימליסטיים. זה דורש מסוגלות ובגרות מסוימת. אני חושבת שהצלחתי לייצר לעצמי איזון טוב בין העולמות במהלך השנה האחרונה ללימודים."

בואי נפתח דף לבן. תתארי לי איך הכל מתחיל.
"אני אוהבת לעבוד בדיגום ישיר על הבובה באמצעות בדים שונים וחומרים לא קונבנציונליים נוספים. זהו תהליך שמחבר את הרעיון אל הגוף והחומר. מבחינתי, התהליך הטכני הוא חלק מהותי מהתהליך הרעיוני. דרך העבודה עם הידיים, אני מפתחת סילואטות וטקסטורות שמחברות בין יצירתיות וחומריות, לכדי אומנות שלא מתפשרת על כך שתשמור על היותה אופנה נחשקת ורלוונטית, שמחוברת לקרקע." כשאני שואל את מי היא רואה למולה כשהיא מעצבת, היא עונה: "אני תמיד בונה לעצמי תסריט בראש לפני שאני ניגשת לעיצוב. האישה שלמענה אני מעצבת בהכרח תתחבר לסיפור שלי באשר הוא. אני מדמיינת לעצמי מי החברים שלה, מה האטיטיוד, מה היא מנסה לשדר, איזו מוזיקה היא שומעת, מה המרחב החופשי שלה, ובאיזה בושם היא משתמשת. אני חושבת שהלובשת היא חלק אינטגרלי משלבים מוקדמים של עיצוב ופיתוח, והיא משפיעה ממש על כל המערך."

"הכוונה היא פשוט להיות רגועה יותר, אבל בוודאות אופנתית ומעודכנת. הסגנון העיצובי שלי הוא יחסית אוונגרדי, אבל תמיד אקפיד לשמור על גבולות ומסגרת ששומרים על מראה לביש ומתון, באמצעות שמירה על פרופורציות מסוימות או בסממנים של בגד מובהק כמו צווארון או חפת"

בואי רגע ניקח הפוגה מאופנה ונדבר קצת עלייך ועל עידן שלך. הסיפור שלכם ממש לא שגרתי.
"האמת היא שהתחתנתי עם האהבה הראשונה והיחידה שהייתה לי אי פעם. הכרתי את עידן (בעלי) בגיל 12-13, נהיינו חברים טובים בערך בגיל 15, ומגיל 17 אנחנו ביחד. זו זוגיות שנרקמה מתוך חברות באמת טובה ונדירה, ואני חושבת שזו הדרך הכי טובה ויפה להכיר את אהבת חייך. הסיפור בינינו הוא באמת נדיר; קשר עמוק שמצליח לעבור דרך אתגרים ומהמורות. המעורבות והאכפתיות שלו בדרך שלי היא באמת משהו מיוחד. במהלך ארבע שנות הלימודים המפרכות הללו הוא היה לצידי, תמך, הרגיש את התסכול, העייפות, ההצלחות, הירידות והעליות. הוא היה שם ממש בכל שנייה, ואין מבחן טוב לזוגיות מזה! בואו נגיד שהוא חווה אותי בכל מצב קיצון שהוא."

מה מרגש אותך?
"וואו, קל מאוד לרגש אותי, זו האמת. אני חושבת שמה שהכי יכול לרגש אותי זה שמישהו מצליח באמת מהלב להעריך את מה שאני עושה. יש פער מאוד גדול בין איך שאני תופסת ומבינה את רמת ההשקעה, הוויתור וההתמסרות שהמקצוע הזה דורש ממך לבין איך שהסביבה תופסת את זה. כל כפתור, כל תפר, וכל פרט הכי קטן שואב ממך המון. יש כל כך הרבה תהפוכות בדרך ליצירה טובה – זר לא יבין. אבל מי שמצליח להעריך באמת, מצליח לרגש אותי. ברמה היותר "יומיומית", אני מסוגלת לבכות מלהסתכל על בעלי שיושב לידי על הספה כשאנחנו רואים טלוויזיה מאוחר בלילה, ופשוט להיות מאושרת בחלקי לאחר יום מפרך, או לדעת שאני עושה נחת להורים שלי, או לברך אדם קרוב אליי ביום הולדת שלו/ה. כל מה שיש בו לב אני מעורבת רגשית בו קשות."

"הסיפור בינינו הוא באמת נדיר; קשר עמוק שמצליח לעבור דרך אתגרים ומהמורות"

קצת מוזר לשאול צעירה בת 25 שאך הרגע סיימה את לימודיה (היא מוכנה לטרוף את העולם. זה בטוח). איך היא מוכרת את האופנה שלה: "כיום זה שילוב בין מרחב פיזי לדיגיטלי. אני משתפת את התהליך ברשתות החברתיות, לא רק את התוצאה הסופית אלא גם פריימים מהסטודיו, דיטיילים של בדים, תהליכי יצירה, התלבטויות, טוואלים (אב טיפוס לבגד), ופיתוחי גזרות. אני אוהבת להתקל באינסטגרם בחומרים איכותיים, ואני חושבת שיש קהל עצום ואיכותי שמחפש לצרוך תוכן איכותי ומעניין. בנוסף, מפה לאוזן יצא לי לקבל לא מעט לקוחות במהלך שנות הלימודים שלי בשנקר וזכיתי ללוות נשים באירועים החשובים והגדולים בחייהן. לשמחתי, הבגדים דיברו בעד עצמם.", יש לך קהל שמחכה לקולקציות שלך? "כן, חד משמעית. אני לא מפסיקה לשמוע את זה בכל מקום. אני מרגישה שיש סביבי קהל שבאמת מעריך את מה שאני עושה, שמחפש הבדל, שמרגיש את הכוונה.", ואיך מגיעים אלייך? "בעיקר דרך האינסטגרם ומפה לאוזן. אין כמו המלצות אמיתיות מתוך ניסיון."

בחרת תחום לא פשוט להתפרנס ממנו, יש תחרות גדולה.
"זה בהחלט אתגר, ואף פעם לא מובן מאליו. נכון לעכשיו, זו תשוקה שמלווה אותי במלוא העוצמה ולעיתים גם עשייה שמשתלמת. אני בונה את זה בצעדי ענק, לקוח לקוח, פרויקט לפרויקט, אבל זה כיוון חי, ואני חיה מהדרך, לא רק מהמסלול. אני מאמינה שבצורה כלכלית זה עוד יגיע, כי אני עובדת קשה ולא מתכוונת להפסיק לתת את כל כולי. אבל האמת היא שהחיים שלי כיום מלאים בעבודה שמחייה, שמתכתבת עם הלב שלי כרגע. אבל כן, כסף זו מטרה, ואני לא מתביישת לומר את זה."

"במהלך ארבע שנות הלימודים המפרכות הללו הוא היה לצידי, תמך, הרגיש את התסכול, העייפות, ההצלחות, הירידות והעליות. הוא היה שם ממש בכל שנייה, ואין מבחן טוב לזוגיות מזה! בואו נגיד שהוא חווה אותי בכל מצב קיצון שהוא"

על מי את מביטה היום ואומרת כזה אני רוצה.
"אני מסתכלת על מעצבות שמחזיקות סטודיו לשמלות כלה ותוך כדי אני נחשפת לעולמות הפרטיים שלהן באינסטגרם על משפחה וילדים ואני אומרת לעצמי – כזה אני רוצה. בא לי להצליח ליצור איזון כזה בין שני העולמות. אין לי ספק שמה שאני רואה באינסטגרם כנראה נראה אחרת במציאות ושכלום לא הולך בקלות אבל משהו בלהיות אשת משפחה טובה לבין אשת קריירה שמגשימה את עצמה עושה לי את זה ובגדול.

רפרנסים, השפעות והשראה.
בעיקר אנושיות, הן בכל מקום לא צריך לחפש רחוק. ברור שיש דמויות בולטות בעולם האופנה שעושות לי את זה, חד משמעית. אבל ישנם אנשים רבים שהם דווקא מתחת לאף שלי שנותנים לי כל כך הרבה כוח והשראה. בין אם זה ההורים שלי, בן הזוג שלי או המרצה שלי בשנקר. אני שואבת השראה מסיפורי גבורה והצלחה ולא רק ברמה מפוצצת, אנשים שפשוט הצליחו לנצח את הפחדים שלהם, את הקשיים שלהם. גדלתי בבית עם שני אחים מוכשרים מאוד וכאלה הם עד היום. בוא נגיד שאצלי תמיד הכל לקח יותר זמן ודרש קצת יותר השקעה. לגדול בסביבה של אנשים מצויינים זה יכול להיות דבר קשוח אבל אני הערצתי את זה והשווצתי ביכולות שלהם בלי טיפת התחשבנות. היה לי ברור שמה ששלהם שלהם ומה ששלי שלי. אין לי ספק שרוח הלחימה שלי הובילה אותי לכל ההישגים שלי בחיים. ואני ממשיכה להילחם עד היום, גם אם מהצד נראה שהכל מושלם."

איפה שירה בכל הדבר הזה?
"בלימודים ובפרויקטים האישיים שלי אני מתמקדת בשאלות של זהות, מסורת, גוף וזיכרון. מתוך רקע אישי מסורתי, אני חוקרת כיצד ניתן לפרש מחדש ערכים מסורתיים שמרניים בשפה עיצובית חדשה, מבלי למחוק את משמעותם הרגשית, התרבותית והטקסית. אני רואה את הגוף כמרחב של משא ומתן – בין הסתרה לחשיפה, בין מבנה לחופש, בין זיכרון להתחדשות. הבגדים שאני יוצרת הם גם כלי סימבולי וגם אמצעי לביטוי אישי. דרך עיטוף, רב־שכבתיות, מניפולציות בטקסטיל ושינוי סילואטות, אני מעצבת פריטים שמחיים יסודות מסורתיים בשפה עיצובית עכשווית. אני מתייחסת לבגד ככלי הנושא זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ושואפת לייצר שפה שמתקיימת בין עבר לעתיד, בין שימור לשינוי."

תפרגני לעצמך. מגיע לך.
"אני חושבת שיש לי עוד דרך ארוכה כדי שאוכל לומר לעצמי ש"עשיתי את זה", אבל מהניסיון שכבר יש לי, אני סבורה שסוד ההצלחה שלי הוא קודם כל האנושיות שיש בי. אנשים חושבים שזו חובה בתעשייה לדחוף מרפקים בשביל להצליח, אבל היום מחפשים את ה-"be nice". אינטראקציה אנושית וחמה, בין אם מדובר במערכת יחסים עם ספקים ובין אם מדובר בלקוחה פרטית. דבר נוסף שאני יכולה להעיד על עצמי הוא שאני מצליחה לייצר חוויה אמיתית ביצירה הלבישה שלי. אני תמיד חושבת מי היא אותה בחורה שהולכת ללבוש את הבגד שלי: לאן היא יוצאת, מאיפה היא באה, מי החברות שלה, ואיזה שירים היא אוהבת לשמוע.

"ישנם אנשים רבים שהם דווקא מתחת לאף שלי שנותנים לי כל כך הרבה כוח והשראה"

אפשר להרגיש בבירור את האאטיטיוד, את המסר ואת הסיפור שעומד מאחורי התוצר. הלב והנשמה שלי נמצאים בבגדים שאני עושה. אני חושבת על כל הפרטים הקטנים שעושים את כל ההבדל – מהכפתור, לרקמה, לפרופורציות הנכונות, מבלי "להזניח" שום חלק מבחינה עיצובית. זו מחשבה של 360 מעלות בנפח תלת מימדי. מתוך שנות הלימוד שלי בשנקר הצלחתי להבחין בכך שלעתים קרובות היצמדות מוגזמת לקונספט משתלטת על הטעם האופנתי שבבגד. אני חושבת שאני מצליחה לספר סיפור ולגעת בלבבות של אנשים, אבל מבלי להרוס את האופנתיות והנחשקות של הבגדים."

אשמח לדעת מה מרגש מעצבת אופנה צעירה שלפני רגע סיימה את הלימודים.
"אני אגע בשני רגעים: הראשון, ממש טרי, בהקשר פרויקט הגמר. תתפלא לשמוע, אבל התצוגה הייתה האירוע הנלווה לעיקר. יומיים לפני שהקולקציה עלתה על המסלול, עמדתי במעמד הביקורת שבו אני בעצם 'נבחנת', מציגה לראשונה את פרי יצירתי שעמלתי עליו במשך שנה שלמה. זה היה מעמד באמת מלחיץ ומרגש. סגרתי יומיים שלמים של ביקורות, והייתי האחרונה לאחר כל האנשים המוכשרים שאיתי בשכבה. הייתה מוטלת עליי הרגשה גדולה של אחריות – אני פשוט לא יכולה לאכזב. החדר היה מפוצץ באנשים, הדוגמניות נכנסו לצלילי סלין דיון, והמעמד היה פשוט מרטיט.

"הלב והנשמה שלי נמצאים בבגדים שאני עושה"

הייתה ביקורת עילאית; לא יכולתי לבקש טוב מזה. נאמרו דברים מדהימים מפי המומחים, אבל מה שריגש אותי לא פחות זה שסטודנטים משנים שונות ניגשו אליי ואמרו לי שהם בכו מהתרגשות, ושבשביל רגעים כאלה הם חיים ושזה כל מה שהם אוהבים באופנה. הרגשתי שהצלחתי לגעת; שהפרויקט שלי המיס לבבות ושהעבודה הקשה שלי משתלמת. וכשזה קרה בפול ווליום כקולקציה שסוגרת את התצוגה, זה באמת היה רגע בלתי נשכח – חלום שהולך על 10 רגליים על המסלול, לעיני כל, ואני זוכה להגשים את עצמי.
רגע נוסף: כשנפלה בחלקי הזכות ליצור שמלת כלה עבור גיסתי. זה באמת תהליך מרגש ולא מובן מאליו בכלל, והאימפקט שזה יצר היה פשוט מדהים."

במעלה הדרך יש ניצחונות וכישלונות. את מוכנה לחיים האמיתיים? בואי נדבר קודם על הצלחות (חייבים להיות אופטימים) ואז נדבר גם על נפילות. מהי ההצלחה ששירה מאחלת לעצמה?
"הצלחה עבורי היא לא תואר או יעד מסוים שאפשר לסמן עליו וי; היא תחושת עומק, שקט פנימי, ידיעה שאני נמצאת בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות. זו לא רק שאלה של כמה אנשים מכירים אותי או כמה בגדים מכרתי, אלא האם אני נאמנה לעצמי לאורך הדרך. האם אני מצליחה לשמור על הייחוד שלי, על היצירה שלי, על הקול הפנימי שמכוון אותי, גם כשיש רעש מבחוץ. אני גם רואה הצלחה ביכולת לשלב בין העולמות, בין קריירה תובענית לבין זוגיות יציבה, משפחה אוהבת, חיי חברה ובריאות נפשית. לא "לשלם מחיר" על הבחירות שלי, אלא לבנות חיים של איזון, שפע ושלמות.

"אני חולמת להקים בית אופנה עצמאי, חכם, עם חותמת ברורה"

וגם כן, הצלחה מבחינתי כוללת גם התפתחות כלכלית. לדעת שהעבודה הקשה שלי מתורגמת לפרנסה, לעצמאות, לחופש, ליכולת לבחור ולהרחיב את העשייה שלי בלי תלות". חווית כזה? "ברור, בטח. חוויתי לא מעט הצלחות. רגעים קטנים שהתגברתי על קשיים הם מבחינתי הצלחה. שהצלחתי להיות נאמנה לעצמי ולדרך שלי, על אף שיש כל כך הרבה רעש ובלבול מסביב – בין אם זה מרצים ובין אם זה חברים לתואר. הצלחתי לעבוד ולקבל לקוחות תוך כדי השנים העמוסות הללו, סחפתי תגובות שלא מביישות מעצבי צמרת והצלחתי ליצור לעצמי שם של אחת שיודעת מה היא עושה. נאמר לי בביקורת סיום שלי "שלא מדובר בסטודנטית אלא במעצבת שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ולא כדאי לאף אחד להפריע לה בדרך". אני חושבת שזה שהצלחתי לאתגר את עצמי ולדייק לעצמי שפה ואמירה בזמן קצר כל כך זו הצלחה עצומה מבחינתי, ואני גאה בזה מאוד."

כמו שאמרתי זה יכול גם די לבאס.
"בדרך לכל הצלחה יש ים של אכזבות. גם בימים אלו ממש אני מתמודדת עם אכזבות, קטנות וגדולות יותר, אבל אין לי ספק שאלו מהמורות בדרך למשהו גדול וטוב. אני לא חושבת שאפשר להצליח בלי להתאכזב; זה חלק מהתהליך. היו רגעים שבהם עבדתי לילות שלמים על רעיון שחשבתי שיסחוף, ובסופו של דבר הוא לא התקבל כמו שציפיתי. היו תהליכים שחלמתי עליהם, שהרגשתי שהם "הדבר הבא", ואז משהו פשוט לא התחבר – עם המרצה, עם המציאות, עם עצמי. היו שיתופי פעולה שהתפוצצו באמצע הדרך, או שלא קרו בכלל. ואולי הכי קשה, היו רגעים שהאכזבה באה ממני. כשלא הייתי מרוצה מעצמי, מהבחירה שעשיתי, מהדרך שתקעתי בה סיכה כי פחדתי לנסות משהו חדש. זה קורה. אבל עם הזמן למדתי שאכזבה היא לא כישלון. היא חלק מהשיח הפנימי שאני חייבת לקיים עם עצמי כל הזמן. היא מזכירה לי לבדוק איפה אני, למה אני עושה את מה שאני עושה, והאם אני באמת פועלת מתוך אמת. אני מנסה לא להתעכב על אכזבות יותר מדי, אלא לקחת מהן את הלמידה ולהמשיך. לפעמים אכזבה היא מה שגורם לי לדייק משהו שבפעם הבאה יעבוד הרבה יותר טוב. העולם הזה, בטח של עיצוב ואופנה, מלא בתנועה בלתי פוסקת – הצלחות, כישלונות, ריגושים, נפילות. אבל כל עוד אני לא עוצרת, אני כבר מנצחת."

"כשאני מרגישה שאני נאהבת, שמעריכים אותי ושאני חלק מדבר שלם - זה ממלא אותי. אה, וגלידה - חד משמעית גלידה. זה יכול להרים לי את מצב הרוח בשניות. בקיצור, מה שמשמח אותי זה לדעת שאני עושה את מה שנועדתי לעשות"

כמה כסף הוא אישיו?
"כל החיים אמרתי לעצמי שאני לא ארד מהסטנדרט שאליו גדלתי – ועם השנים אני מבינה שזה סטנדרט גבוה, ושזו משימה לא פשוטה בכלל. בבית שלי כסף לא גדל על העצים; הוא תמיד הגיע מעבודה קשה, מהשקעה ומאמץ יומיומי. ההורים שלי עבדו, ועדיין עובדים, מאוד קשה כדי שלא יחסר לנו כלום. ובאמת, ברוך ה', לא היה חסר, אבל באותה נשימה גם לא התנהלנו בגישה של 'חופשי על הבר'. אף אחד לא היה צריך להגיד לנו מה הגבול; פשוט הבנו את זה. גדלתי עם מודעות כלכלית, עם הערכה למה שיש, ועם הבנה עמוקה שכסף הוא אמצעי חשוב במיוחד במדינה כמו שלנו, שבה המחירים גבוהים והקצב אינטנסיבי. ועדיין, ברור לי שזה לא העיקר. כסף הוא חשוב, אפילו חיוני, אבל הוא אף פעם לא היה עבורי מדד לערך עצמי או יעד בפני עצמו. מה שמוביל אותי באמת זה תשוקה, דרך, תחושת שליחות ואחריות. כשהדברים הללו מתקיימים, אני מאמינה שגם השפע החומרי יגיע, בצורה הנכונה ובזמן הנכון."

שנדבר על חלומות?
"יאללה. ברמה האישית, החלום הכי גדול שלי הוא לחיות חיים מלאים – חיים שיש בהם אהבה, משפחה חמה, שקט נפשי, ארוחות שישי יפות, ורגעים קטנים של אושר יומיומי. אני חולמת להקים בית שיהיה מבצר של אהבה וערכים, מקום שתמיד יהיה בו מקום לביטוי אישי, ליצירה, לשיחה טובה, ולאנשים שאני אוהבת. ברמה המקצועית, אני חולמת להקים בית אופנה עצמאי, חכם, עם חותמת ברורה. לא עוד קולקציה 'יפה', אלא קול שיבדל אותי וייצור זהות ברורה בעולם האופנה המקומי ואולי גם הבינלאומי. אני רוצה לעצב בגדים שאנשים מרגישים אותם, לא רק לובשים; שהעיצובים שלי יהיו מזוהים עם אמת פנימית, עם רגש, עם סיפור. זה נכון שיש לי חלומות בינלאומיים ואני כל כך רוצה לחוות התנסויות גדולות מהחיים, אבל בסופו של דבר היעד הסופי זה להלביש את 'הכלה הישראלית'.

אני רוצה להצליח כאן בארץ שלנו, להיות אחד מהשמות הגדולים ולייצר לעצמי נישה מקורית בתוך עולם מאוד רווי. אני מאמינה בלב שלם שיש שם מקום עבורי. בנוסף לכל זה, אני רוצה לחיות מהיצירה שלי. להצליח לבנות עסק יציב, עצמאי, שלא תלוי באף אחד ונותן לי חופש לבחור את הדרך שלי. אני לא מחפשת רק תהילה או הכרה, אלא חופש אמיתי ליצור בתנאים שלי, בסביבה שמבינה ומעריכה את מה שאני מביאה.", תני לי את הכי גדול שאת רוצה, "קודם כל, שהלב שלי יידע שקט. שהמשפחה שאני אבנה יחד עם עידן, בעזרת ה', תהיה חמה, בריאה, יציבה – כזו שנותנת מקום לאהבה, לחלומות, לצחוק, לשגרה וגם לשגעונות. אני רוצה שנגדל ילדים בסביבה שמכילה, שיודעת לדבר, שמעודדת יצירה, שמאפשרת לכל אחד להיות הוא, ושעדיין אצליח לשמור על עמודי התווך והעקרונות שחשובים לי בחיים, ושאצליח להעביר אותם הלאה."

"ברמה האישית, החלום הכי גדול שלי הוא לחיות חיים מלאים - חיים שיש בהם אהבה, משפחה חמה, שקט נפשי, ארוחות שישי יפות, ורגעים קטנים של אושר יומיומי. אני חולמת להקים בית שיהיה מבצר של אהבה וערכים, מקום שתמיד יהיה בו מקום לביטוי אישי, ליצירה, לשיחה טובה, ולאנשים שאני אוהבת"

רגע, יש עוד.
"בפן האישי-מקצועי, אני חולמת להקים בית אופנה שיהיה הרבה יותר ממותג; שיהיה עולם בפני עצמו. כזה שייצר בגדים, אבל גם חוויות, רגש ואמירה. מקום ששם דגש על תהליכים עמוקים ולא רק על תוצאה נוצצת. מקום שיש בו מרחב לנשום, לדייק, לבטא, לחקור, לטעות ולצמוח. החלום הגדול שלי הוא שאנשים יראו בגד שלי, ויידעו – זה שלי. שהקול העיצובי שלי יהיה כל כך נוכח, אישי ומזוהה, שהוא יישאר גם כשהטעמים משתנים והטרנדים מתחלפים. וגם לא אתבייש לומר את זה; אני רוצה שהעבודה שלי תאפשר לי ולמשפחתי ביטחון כלכלי, רווחה וגם קצת פינוקים. זה לא סותר את האהבה לאמנות; זה בעיניי חלק מלהיות אישה עצמאית, יזמית, עם חזון בר ביצוע."

ועידן, כמה הוא איתך בזה?
עידן, בן הזוג שלי, הוא ללא ספק משענת רגשית אדירה. הוא יודע מתי אני צריכה שקט, מתי אני צריכה הקשבה, ומתי פשוט לשבת איתי על הספה ולא לומר כלום. הוא לא רק תומך; הוא שותף למסע הזה. הוא מבין מה זה לחיות עם מישהי שנושמת אופנה, שמעבירה לילות לבנים ונשאבת לתקופות אינטנסיביות לא נורמליות, או שנכנסת לסטודיו לשעה ויוצאת רק אחרי עשר.
הוא תמיד מזכיר לי כמה הדרך שלי מיוחדת וכמה הוא גאה בי. אין תחליף לתחושת הביטחון הזאת – לדעת שיש מישהו שמאמין בי גם כשאני רגע שוכחת להאמין בעצמי. הוא המנהל האישי שלי. הוא המעריץ הכי גדול שלי ומאמין בי ברמה שכנראה אני לא אצליח להבין לעולם. מה שמדהים הוא שהוא הכי רגיש אליי בעולם, אבל כשזה נוגע באיזה יעד או מטרה שאני מציבה לעצמי, אין בו שום אמפטיה לסיטואציה. הוא לא נותן לי לוותר ומתווה לי דרך שפויה ובריאה לעבור את הקושי. להורים שלי כמובן יש גם חלק גדול בדרך שלי, והם תמיד שם כדי לתת עצה טובה, אבל חשוב להם לציין שהלב שלי יודע הכי טוב. יש לי, ברוך ה', תמיכה מהממת וגב מלא, וזה לא דבר מובן מאליו בכלל.

"אני מפחדת מהשקט שאחרי, מהרגע שבו אני בוחנת את עצמי מול היעדים שלי ושואלת 'עשיתי את זה כמו שחלמתי? זה באמת אני?'. אבל בתוך הפחד הזה יש גם המון כוח. הוא מה שמניע אותי קדימה, הוא מזכיר לי שאני רוצה יותר, שאני לא מוכנה להתפשר, שאני כאן כדי לנסות, לטעות, לתקן ולצמוח"

הקרובים אליי תמיד שם בשבילי, בין אם פיזית ובין אם נפשית, ואני מרגישה את זה ממש בכל שלב בתהליך, גם ברגעים הקשים וגם בשיאי ההתרגשות. המשפחה שלי מאמינה בי באמונה שלמה, מהיום הראשון. אבא שלי, שהוא בעצמו אדם יצירתי מאוד, תמיד ידע איך להרים אותי כשאני מרגישה אבודה או כשאני שוקעת בתוך הספקות. הוא יודע לדבר איתי בגובה העיניים, להזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה ולמה אני זו שצריכה לעשות את זה. בתהליכים עיצוביים תמיד חשוב לי לשמוע דעות נוספות, שעיניים חיצוניות יבחנו את הדברים ויעבירו ביקורת כנה – והוא תמיד שם כדי לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.אמא שלי תמיד שם כדי לתת יד, וגם אם זה לא פיזית בתהליכים שקשורים למקצוע, לעזור למערך הכולל של החיים זה לא פחות חשוב. היא לגמרי תעצור הכל כדי לבוא להשלים איתי כמה עבודות חסרות. הם תמיד אמרו לי שלא משנה מה אבחר, העיקר שזה יבער בי – וזה בער, ועדיין בוער. גם החברים שלי, האחים שלי – כל אחד מהם הוא חלק מהתשתית הזאת שמחזיקה אותי. הם מתעניינים, שואלים, עוקבים אחרי העבודות שלי. אני מרגישה עטופה."

הזכרת חברים, כמה יש על אצבעותייך?
"כחלק מהמסע "השנקרי" שעברתי במהלך ארבע השנים האחרונות, נאלצתי לעשות בחירות לא פשוטות וים של וויתורים בדרך. התא החברי הלך והצטמצם, ואולי אפילו לטובה. בסוף המסלול המטורף הזה אני מסתכלת על האנשים שמסביבי, מאושרת ומברכת שזה בא לידי ביטוי באיכות ולא בכמות. החברים שלי הם חכמים, אנשי שיח, כיפיים, שנונים ואמביציונרים. היום אני מבינה כמה חשוב להיות מוקפת בחברה שמפרגנת מהלב ושרוצה בטובתך. מעבר לזה, כחלק מחבילת "שנקר", זכיתי לחברים מדהימים למסע הזה ולחיים. כמו שאנחנו נוהגים לומר – זר לא יבין, אז מזל ענק שהיה לנו אחד את השני בתוך הטירוף הקצת לא הגיוני הזה.

קחי אותי למסע של אמונה פנימית וביטחון עצמי.
"זה מעניין, כי כלפי חוץ אנשים בטוחים שאני מפוצצת בביטחון עצמי, אבל למען האמת אני חושבת שרק השנה התחלתי להאמין בעצמי. קלטתי פתאום מה הצלחתי ליצור, ושזה נחל הצלחה בצורה כל כך גדולה – זה הרים לי מאוד. אני מאמינה באמת שיש לי מקום אמיתי בתעשיית האופנה בישראל וגם בעולם. הביטחון העצמי משתנה כמו כל דבר חי. יש ימים שבהם הוא בשמיים, ויש ימים שאני נזכרת כמה אני עדיין בתחילת הדרך. אבל היום, בשלב הזה של החיים שלי, הביטחון שלי לא מבוסס על אשליה או תדמית, אלא על עבודה קשה, הצלחות קטנות ותחושת ערך פנימי. אני לא מחפשת להיות הכי קולנית בחדר, אלא הכי מדויקת עם עצמי. וזה, מבחינתי, המדד האמיתי לביטחון.

"אני חושבת שיש לי עוד דרך ארוכה כדי שאוכל לומר לעצמי ש"עשיתי את זה", אבל מהניסיון שכבר יש לי, אני סבורה שסוד ההצלחה שלי הוא קודם כל האנושיות שיש בי. אנשים חושבים שזו חובה בתעשייה לדחוף מרפקים בשביל להצליח, אבל היום מחפשים את ה-"be nice". אינטראקציה אנושית וחמה"

קרו לי כל כך הרבה סיטואציות במהלך הלימודים שבהן, בתוך תוכי, הייתי בטוחה שכולם על הגל, בטוחים ויודעים מה הם עושים. יש לא מעט אנשים שמתהלכים עם חזה נפוח, ואת באמת נופלת לזה, אבל במבחן התוצאה הרברבנות לא תמיד משתלמת. אני שומרת שבת, ואני זוכרת בעיקר בתקופה של תחילת הלימודים שכל פעם הייתי ניגשת לפלאפון שלי בצאת שבת ומתעלפת מלחץ מכמה שכולם הספיקו לעשות במהלך השבת. אבל עם השנים הצלחתי להעריך שאני יש לי "ברייק יזום" – שבת שלמה שבה אני עוצרת הכל ונותנת לעצמי להכיל את מה שאני עוברת, ואפילו גורמת לעצמי לסדר את הזמן בצורה הרבה יותר טובה וחכמה בזכות הזמן הזה, שאצלי הוא לא בא בחשבון." ואזור הנוחות שלך? המקום בו את מרגישה בטוחה? "אני מרגישה בנוח אמיתי רק בבית שלי. אני אדם שמאוד קשה לו להיפתח ולהתמסר בקלות. אני בטוב עם כולם, ותמיד תהיה סביבי אווירה טובה ונעימה, אבל אם אנחנו מדברים על נוחות והתמסרות – זה קורה באמת רק בגבולות גזרה מאוד מסוימים."

אומרים שהפחד הכי גדול מעצמך.
"אני בעיקר פוחדת לאכזב את עצמי. יש לי תוכניות גדולות לגבי הבית שלי וגם לגבי הקריירה, ואני מפחדת באמת לא לעמוד בזה. הפחד שלי הוא לא בהכרח מכישלון, אלא ממצב שבו אני מרגישה שלא מימשתי את הפוטנציאל שבי. אני רואה את הדרך מול העיניים, אבל משהו בתוכי עוצר אותי מלהגיע עד הסוף. לפעמים זה הפחד מהקצב – שהחיים ירוצו מהר מדי ואני אשאר מאחור. לפעמים זו חרדה שקטה, שאבחר לא נכון, שאהיה במקום הלא מדויק, שאפספס הזדמנות כי חששתי לקחת סיכון.
אני לא מפחדת מעבודה קשה; להפך, היא אפילו מרגיעה אותי. אני מפחדת מהשקט שאחרי, מהרגע שבו אני בוחנת את עצמי מול היעדים שלי ושואלת 'עשיתי את זה כמו שחלמתי? זה באמת אני?'. אבל בתוך הפחד הזה יש גם המון כוח. הוא מה שמניע אותי קדימה, הוא מזכיר לי שאני רוצה יותר, שאני לא מוכנה להתפשר, שאני כאן כדי לנסות, לטעות, לתקן ולצמוח."

יש אימרה בולגרית: "דגים בלימון", שזה משהו טוב ויש "לך תעשה חמוצים". את בטח מכירה את זה. שנתחיל מהלימונדה?
"עושה לי טוב כשיש בי שקט פנימי, כשאני מרגישה שאני במקום הנכון בזמן הנכון. עושה לי טוב כאשר אני מרגישה שהצלחתי להגיע לאיזשהו יעד שהצבתי לעצמי. עושה לי טוב להגיע לסוף יום גמורה ולהרגיש – איזה כיף שאני עסוקה, שאני זכיתי להיות בעשייה מטורפת ולהגשים את החלום שלי. עושה לי טוב להיות בחיק המשפחה ולבלות ביחד, או סתם להרגיש שגרה משפחתית טובה. יש כל כך הרבה דברים שיכולים לשמח אותי, וזה משתנה בהתאם לרגע ולתקופה. אבל אם אני מנסה לדייק, אני חושבת שמה שבאמת משמח אותי זו תחושת משמעות.

"היום אני מבינה כמה חשוב להיות מוקפת בחברה שמפרגנת מהלב ושרוצה בטובתך"

לדעת שאני עושה משהו עם ערך, שיש לי יכולת לגעת באנשים, לרגש ולהדהד – זה שיא השמחה שלי. מעבר לעולם המקצועי, השמחה שלי נטועה מאוד ביומיום. אני אדם שמצליח לשאוב שמחה מדברים פשוטים: בוקר רגוע עם קפה טוב, ערב שקט בבית עם עידן, שיחת טלפון טובה עם חברה אהובה, או ארוחת שישי עם המשפחה. לפעמים דווקא השקט הוא השיא. לא כשיש זיקוקים, אלא כשיש שלווה. כשאני מרגישה שאני נאהבת, שמעריכים אותי ושאני חלק מדבר שלם – זה ממלא אותי. אה, וגלידה – חד משמעית גלידה. זה יכול להרים לי את מצב הרוח בשניות. בקיצור, מה שמשמח אותי זה לדעת שאני עושה את מה שנועדתי לעשות, עם האנשים הנכונים לצדי, ושיש תנועה – תנועה פנימית, תנועה חיצונית, עשייה שמובילה למקומות חדשים ומסקרנים."

והחמוצים? "עושה לי רע שאני מרגישה שאני לא יודעת מה קורה איתי. אני אדם מאוד מסודר ואני אוהבת שדברים ברורים לי ברמת השגרה שלי ומה הצעד הבא. אני מרגישה רע כשאני לא מצליחה להגיע לתחושת מימוש עצמי. אני מרגישה רע כשאני לא מצליחה להגיע לתחושת מימוש עצמי או שאני מרגישה שאני מתפספסת.

משהו אופטימי? בכל זאת שנה חדשה. "אחד הדברים שהכי עוזרים לי להמשיך – הידיעה שאני לא עושה את זה לבד. אני אולי מעצבת את הבגדים בכוחות עצמי, אבל ממש לא לבד במסע."

האינסטגרם של שירה רזניקוב: shirareznikov@

---

הסיפור של קולקציית הגמר

שירה רזניקוב // שמרנות מודרנית

הנחייה עיצובית: אירה גולדמן
הנחייה טכנית: מיכאל יואבוב
ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר: אילן בז׳ה

הפרוייקט עוסק בדילמת שמירת מסורת בתוך עולם מודרני. המסורת היא עולם ישן עטוף ושמור שפעמים רבות נוטה להתנגש עם המציאות העכשוויות. הדילמה נוגעת בחיי האישיים ובהתמודדות בין הרצון לשמור על חיים המורכבים משני עולמות אלו. 

הקולקצייה מבטאת את מערכת היחסים שבין זיכרון ומסורת לבין החיים המודרנים דרך ערכים של עיטוף בביטוי צורני דרמטי, חשיפה, שחרור, גילוי ורב שכבתיות. המטרה מצד אחד לעגן בקולקציה זכרונות חומריים, טקסטורליים ודקורטיביים שמגיעים מהמסורת ומהעולם האורתודוכסי ומצד שני לאפשר ללובשת את הבחירה ברמת החשיפה, באופן ובזמן.

הבגדים המבטאים מעטפת יוצרים כחלק ממהלך העיטוף צללית גוף חדשה ובוחנים את גבולות הגוף האנושי והנשי תוך שימוש בצלליות מוכרות אך שונות. המתח בין גבולות המחפשים כיוונים חדשניים לבין הצללית המוכרת לעין, מתכתב עם חיפוש ויצירת גבולות למסורת שמורה בתוך עולם מודרני מבלי להעלים את בסיס המסורתיות. 

---

קרדיטים
צילום: אלכסנדר ליפקין 
דוגמנית: Katarina Krivo לסוכנות mc
עיצוב שיער: אליה גאוס
איפור: עדיה אברג'יל 
הפקה: סטודיו razgroup
עגילים: קרן וולף

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel