יש רגעים נדירים בעולם האופנה שבהם הכל נעצר. המסלול, האור, הנשימה. הרגעים שבהם יופי הופך לחוויה, ואופנה לאמת. אהרון גניש – התצוגה השלישית ביומו האחרון של שבוע האופנה ישראל־קנדה תל אביב הייתה בדיוק כזו. בסיומה מצאתי את עצמי יושבת על קצה הכיסא, עיני דומעות, הלב פועם מהר מהרגיל. וכשצלילים יהודיים ממלאים את האולם ושולחים אותי הביתה אל זיכרון, אל שורש, אל משהו שמוכר בגוף, אני נשארת לשבת על הכיסא עוד כמה דקות. באותו רגע אני מבינה שראיתי משהו גדול באמת
אהרון גניש, בוגר מצטיין של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה ובעל מותג עצמאי משנת 2019, הצליח לקחת את שבוע האופנה כולו למקום אחר. עמוק יותר, רגיש יותר. בבסיס יצירתו עומד המתח הרגשי של יוצא בשאלה בין כמיהה לרוחניות לבין הצורך להשתחרר ממנה. געגועיו לעולם האמונה מתערבבים בתובנה מפוכחת על הצדדים האפלים שבו, ויחד הם מעצבים שפה חזותית ייחודית. בעיצוביו ניכרים תמיד עקבות של סממנים דתיים, רמיזות לטליתות, לציציות ולבגדי קודש, המתורגמים לפרשנות עכשווית ועדינה. הדוגמנים שצועדים על המסלול משקפים את השבריריות שבין זהות ואובדן, אמונה והתפכחות.
צמרמורת שפותחת את המסלול
המסלול נפתח בצלילי "אבינו מלכנו" – לא שיר, אלא תפילה. באותו רגע הכול השתנה. הצמרמורת עלתה, הדממה באולם הפכה לתפאורה מושלמת, והדוגמנים החלו לצעוד כמו דמויות מתוך חלום עתיק. גניש, שגדל בבני ברק החרדית ויצא בשאלה, הביא למסלול את סיפור חייו. את המתח שבין אמונה לחופש, בין שייכות ליציאה, בין אור לחושך.
"עונת הצייד / The Hunter" – קולקציה שהיא מסע
בלב התצוגה עמדה הקולקציה "עונת הצייד" (The Hunter), שנולדה מהפסוק "רֶשֶׁת פָּרְשׂוּ לְרַגְלַי, נָפְשִׁי כָּפָפָה" (תהילים נ"ז, ז׳). זהו פסוק של רדיפה ופחד, אך גם של חיפוש – חיפוש אחר משמעות, אחר נשימה. גניש לקח את המילים הללו ותרגם אותן למסע חזותי על הבד. הוא מדבר על מאבק פנימי, על האדם הניצוד בידי עצמו, על הצורך לשחרר שליטה ולמצוא תיקון. "עונת הצייד" מתקיימת בדיוק שם, על הקו שבין שליטה לשחרור, בין חופש לשבי, בין אור לחושך. שילוב מושלם של טכניקה, נשמה ודיוק.
משהו בי הודה על הזכות לראות יוצר שבוחר לגעת באמת
הקולקציה מציגה רמה טכנית ורגשית נדירה. גניש נע בין חייטות מוקפדת לעבודות עור גולמיות, בין שכבות בדים אווריריות לטקסטורות כבדות שמדמות שריון רגשי. הצבעוניות נעה במנעד מונוכרומטי של שחור, אפור, שנהב וכתמים של זהב ישן כמו אור שמנסה לפרוץ מתוך חושך. בין הפריטים הבולטים נראו מעילי עור רחבים עם טלאים דמויי תפירה ישנה, חליפות עם כתפיים מודגשות וצווארונים ויקטוריאניים, חולצות שקופות קלות שמאזנות את הכובד הדרמטי, ושמלת שכבות ארוכה שנראתה כמו אלגוריה על נשמה חופשית במנוסה. כל פריט בקולקציה נגע באותו מתח שבין הגנה לחשיפה, בין בריחה לעמידה במקום. וכשישבתי וצפיתי בזה קורה, לא יכולתי להישאר אדישה. משהו בי רעד. משהו בי הודה על הזכות לראות יוצר שבוחר לגעת באמת, לא להחביא אותה מאחורי סגנון או טרנד.
בין מסורת למהפכה
גניש, שמגיע מהחברה החרדית, מצליח לשזור את שפת הילדות שלו – עולם של טליתות, מדרשים ופיוטים – בתוך שפה עכשווית ונועזת. הוא הופך את בגדי הדת למטפורה, את הלבוש הסגור לסמל של חופש. הצווארונים המרפררים לתקופה הוויקטוריאנית, החייטות המדויקת, השימוש בעור – כולם מספרים את אותו הסיפור: זהו מעצב שמביט אחורה באהבה, אבל צועד קדימה באומץ.
אופנה שנוגעת בבטן לא רק בעין
מרגש עד דמעות, מהפנט ומרתק – אלה היו המילים שחזרו ונשמעו בקהל בסיום התצוגה. אפשר להבין למה. גניש לא יוצר אופנה למראה, הוא יוצר אופנה לחוויה. זו אופנה שנכנסת מתחת לעור, שמתכתבת עם רגש, אמונה, זהות וזיכרון. זה אמנות, זה פיוט, וזה גם לגמרי לביש. מעילי עור, חליפות טלאים, סריגים עוטפים וטרנץ’ אחד בלתי נשכח – כולם חלק משפה שלמה שמצליחה להיות גם קונספטואלית וגם שימושית, גם מקומית וגם אוניברסלית.
היוצר שהפך לסמל
לא במקרה זכה גניש בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים לשנת 2022 בקטגוריית מעצב צעיר. בעבודתו הוא נוגע בנושאים אנושיים, מורכבים ועמוקים באומץ, ברוך וביופי שלא ניתן להסביר במילים. הוא מטשטש גבולות מגדריים, פורם מוסכמות, ותופר מחדש את הזהות הישראלית במבט אמיץ, פיוטי ואינטימי.
ובסוף, כשהאורות כבו והצליל האחרון של “אבינו מלכנו” נמוג באולם, נשאר רק שקט – שקט שמרגיש כמו תפילה. אהרון גניש לא רק יצר תצוגת אופנה. הוא יצר רגע. רגע שבו האופנה פגשה את הנשמה.
