אליה כהן. כשהאופנה פוגשת את החיים והערכים שלך

בעידן שבו הכל מתרחש במהירות האור, אליה כהן, רק בת 21, מצליחה לא רק להדפיס בגדים, אלא גם להדפיס חלומות. מחיי הספורט של קיסריה ועד פסגות האופנה של ניו יורק, אליה חוקרת גבולות בין האופנה לתרבות, חושפת את הסיפור האישי שלה דרך כל פריט בעיצובה. איך הפכה ילדה צעירה לשם מוכר ברחבי העולם? מהו המסר שהיא רוצה להעביר באמצעות הקולקציות שלה? בואו להתעמק בעולם המופלא שלה

מילדה שלא היה לה הרבה קשר לאופנה, אליה כהן, בת 21, עשתה את הדברים הגדולים ביותר שניתן לחשוב עליהם. היא מצליחה לשלב את תחומי העניין שלה – אמנות, כתיבה וקולנוע – עם אופנה, שהיא לא רק לבישה, אלא גם מסר חשוב מאוד שחשוב להתהלך איתו ולזכור אותו בכל רגע: כמה חשוב לתקשר וכמה אפשר להשתמש בזה, גם לטובת ישראל בתפוצות.

על פניו, חייה של אליה לא הובילו אותה לתחום האופנה. כשאני שואלת אותה איך בגיל 21 היא הצליחה להגיע לאופנה בניו יורק, היא צוחקת ואומרת שזה רק סוף הסיפור. וזה נכון, כי היא עברה מסע שלם של גדילה והבנה מי היא ומהו המותג שלה. את סיפור המסע הזה כדאי לספר מההתחלה.

פרק א: טניס

אליה גדלה בקיסריה והייתה שחקנית טניס מקצועית עם עתיד מבטיח. רק מאוחר יותר היא החליטה לחשב מסלול מחדש. "זה היה כל חיי. ברמה שהייתי מפספסת לימודים שלוש פעמים בשבוע – אם זה בבוקר, בצהריים או בערב. כל חיי סבבו סביב טניס, ולא היה שום קשר לאופנה".

הקשר הראשוני שלה לאופנה נוצר מתוך צורך פונקציונאלי לעצמאות. "בכיתה י"ב הייתי צריכה להכניס כסף, הרגשתי שאני זקוקה לזה. תמיד היה חשוב לי להרוויח בעצמי, ולכן התחלתי לעצב נעליים לחברים בשכבה. הם היו מביאים לי נעליים וסניקרס, ואני הייתי מציירת עליהן ומכניסה כסף ככה".

אליה מספרת שלצד הספורט, היצירתיות תמיד הייתה שם, חבויה מאחורי הספורט שעסקה בו כל חייה. "מאוד אהבתי את היצירתיות. תמיד הייתי מאוד יצירתית, תמיד אהבתי לצייר, עשיתי פרויקטים באומנות, אבל הספורט תמיד שאב ממני את כל האנרגיה והפוקוס עד גיל מאוחר".

בסביבות התקופה הזו הגיע השינוי של אליה. בתחילה זה היה בעקבות אילוץ, אך בהמשך גם בעקבות בחירה מודעת לא לדלג על השירות הצבאי שלה. כבר אז אפשר היה לראות כמה המדינה חשובה לה. "נפצעתי בכתף במהלך תחרות מאוד גדולה, והודיעו לי שלא אשחק שלושה חודשים. בדיוק סיימתי כיתה י"ב, וזה היה הפעם הראשונה שהייתי חופשייה, בלי לוח זמנים קבוע או אימונים". אליה מספרת, "כשהפציעה שלי הסתיימה, חזרתי לשגרת האימונים שלי שבועיים ואמרתי אולי לא. זה היה באמת לוותר על החלום, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לפספס את השירות הצבאי. זה היה חשוב לי. אמרתי, 'עוד דבר לפספס במשהו שאני לא בטוחה לגביו במאה אחוז', והחלטתי".

פרק ב: צבא וקולקציות ראשונות

יחד עם השינוי האינטנסיבי בחייה, מספורטאית לחיילת, אליה החלה לעבוד על החלומות שלה. גם אם לא היו לה כל האמצעים הנדרשים, היא פשוט התחילה, והבנה זו תלווה אותה רבות בהמשך הדרך. "היה לי שירות מדהים, ובמהלך השירות הוצאתי את הקולקציה הראשונה שלי. השקתי אותה יומיים לפני הגיוס. אפילו לא הייתי בטוחה איך זה עובד. רציתי לעצב את הפרינט, אז בקולקציה הראשונה שלי פניתי לעשרים ספקים בישראל עד שמצאתי את הטי-שירט הכי מגניבה שאהבתי. קניתי טי-שירט מוכנות מבחור בתל אביב, מעצב אופנה, ואחרי זה יצרתי קשר עם בית דפוס מקצועי להדפסה. עיצבתי את כל הפרינטים שרציתי. אפילו לא היה לי אייפד, ציירתי על נייר, ואז סרקו את זה והוצאתי את הקולקציה הראשונה".

כבר אז התחיל הראש של אליה לפתח את הבסיס המותג שלה שיתפתח בהמשך. "ידעתי שאם אני מוציאה קולקציה, זה לא יכול להיות רק בגדים. רציתי לעשות משהו עם נושא שמחבר את האנשים אליו. אז פתחתי אינסטגרם, פתחתי טיקטוק, שזה היה כל כך רחוק ממני, כי לא ידעתי לנהל רשתות חברתיות". אליה צוחקת, אך היכולת שלה ללמוד לבד הפכה להיות נכס משמעותי. "התחלתי לשווק ולהסביר מה אני עושה, ולקחתי את החברים שלי לדגמן. כל דבר שהשתמשתי בו הפכתי אותו לפלוס. ברגע שזה היה חברים ולא דוגמנים מקצועיים, אמרתי שזה מותג ביתי, כמו קהילה – וזה ממש הוביל אותי לאג'נדה שלי היום. השקתי את הקולקציה הראשונה יומיים לפני שהתגייסתי, וכשהתגייסתי זה כבר היה באוויר. סיפרתי לכל החברות בקורס, ואנשים התחילו להזמין עוד יותר ולקנות".

אליה לא נחה, והרצון לעוד קולקציה ליווה אותה, הפעם בדרך שתשאיר חותם גם עליה וגם על מי שיקנה ממנה. "אמא שלי נפטרה לקראת סוף השירות שלי ורציתי שזה יהיה משהו שקשור אליה, אבל בדרך שהיא לא עצובה," היא משתפת.

אליה פעלה במקביל ללמידת המאפיינים שיבליטו את המותג שלה ויהפכו אותו למשהו חדש וייחודי, לא רק עוד בגדים אלא סיפור שלם, עם מסר גדול שהבגדים הם חלק ממנו. את השילוב בין תחום האופנה לכתיבה וסטוריטלינג, היא הביאה לידי ביטוי בכתיבת סיפור קצר על חוויות בין ילד בשם בילי לא mother שלו, והיכולת שלה לעודד את חלומו להקים להקה – באופן דומה לדרך שבה הוריה ליוו את הגשמת חלומותיה בהוצאת הקולקציה הראשונה. "אמא שלי היא אחת מאותן אנשים שאף פעם אין דבר כזה 'אין פתרון'. היא הייתה מאוד יצירתית. אבא שלי הוא אדם חיובי ושואף לגובה, הוא מאמין בי, גם כשאני מתקשרת אליו בלחץ, הוא אומר לי 'תנשמי, יהיה בסדר' – זה מכניס אותי לפרופורציות."

בסיפור של אליה, אמו של בילי הולכת לעולמה, והוא, שמתגלה ככישרון נדיר, מחליט לקרוא ללהקה שלו על שמה. הסיפור הקצר שליווה את הקולקציה מסתיים בסיבוב ההופעות של הלהקה, ב-29.07, שהוא גם יום הולדתה של אמה של אליה.

כל הסיפור הזה היה בילד אפ להשקת הקולקציה. "אני הכנתי את הקהל שלי לזה שבכל פעם הוא מקבל משהו חדש, וכל פעם הוא מתמודד עם נושא שלם. אם הוא מתחבר ואוהב, הוא קונה; ואם לא, הוא מחכה לדבר הבא. כך או כך, הוא מקבל חוויה – הוא לא מקבל פשוט בגדים. הכל מגיע עם חוויה שלמה, ואני תמיד עושה בילד אפ. הם אף פעם לא יודעים מה יהיה, ואני מכינה אותם לכך."

מי היה הקהל שלך בקולקציה הראשונה והשנייה? הצלחת להגיע לאנשים שאת לא מכירה?
"כן, זה בזכות הטיקטוק, וזה מה שגרם לי להבין כמה אני צריכה להיכנס לרשתות החברתיות. אני פרפקציוניסטית, ידעתי שאני צריכה מוצר איכותי וכמה חשוב לשווק אותו. ככל שנכנסתי יותר לעולם הזה, הבנתי את זה טוב יותר. מסרטון טיקטוק אחד שהתפוצץ הגיעו אליי פתאום הרבה אנשים חדשים שלא הכרתי, מתל אביב וכו', והתחלתי ליצור קשרים עם אנשים שאני מכירה דרך הטניס ודרך הצבא."

אליה מדברת גם על המחיר שהספורט גבה ממנה בפן החברתי ועל ההשלמות הגדולות שביצעה בזכות ובגלל המותג שלה, שהצריכו ממנה לצאת "לעולם". "תמיד הייתי ילדה חברותית, אבל בכיתה י"ב הייתי כולה בטניס. בקושי היה לי זמן לצאת, ולא התעסקתי בדברים האלה. זה היה כמו לקפוץ מאפס למאה בשנייה בכל הנוגע לאנשים, וזה באמת היה מטורף בשבילי. הרבה זמן הייתי במגרש ולא מדברת עם אנשים."

מתוך העשייה הזו והעדויות בשטח, אליה הבינה מה היא מחזיקה בידיים – בגד איכותי וסטוריטלינג טוב. "המון אנשים קנו את זה ושלחו לי תמונות עם אמא שלהם, והבנתי שקורה פה משהו. כשאת הולכת עם בגד, את זוכרת מה הוא מייצג; זוכרים את הסיפור." אליה נפעמת מהיכולת הזו ליצור שינוי. "אמרתי שאני יכולה לגעת בכל כך הרבה נושאים שחשובים לי וליצור משהו שהוא מעבר לאופנה. אני לא רק יוצרת את הסיפור ואת המעקב אחרי הקולקציה; את גם לובשת משהו שהוא תזכורת תמידית לאיזה נושא."

תוך כדי העבודה על הקולקציה, אליה השתחררה מהצבא ונסעה לארצות הברית לאמן שחקני טניס. "נפתחתי לכל השוק של ארצות הברית. ידעתי שאם אני רוצה להפיק עוד קולקציה, אני רוצה לעשות אותה בארצות הברית. ישראל היא המקום האהוב עליי בעולם, אבל השוק האמיתי הוא באמריקה. אם אני תופסת פה קהילה קטנה, זה הפתיח."

כשאליה חזרה לארץ, היא הספיקה לטייל מיד לפני שהחלה המלחמה, אבל זה לא היה הזמן שלה ליצור. "לקח לי חודש ומשהו להתאפס על עצמי… בהתחלה היה לי ניתוק גמור כי החברה הכי טובה שלי מהצבא היא החברה הכי טובה של עומר שם טוב ומיה רגב שנחטפו לעזה, ועומר עדיין שם. נכנסתי לסאגת הדיכאון וזה היה מאוד קשה לתפקד. אחרי חודש וחצי התחלתי ליצור אמנות שוב."

פרק ג: אליה בניו יורק

את הקולקציה "SAY HI" אליה השיקה באוקטובר האחרון, שנה לתוך המלחמה, וביחד איתה את המסר שצעקה לעולם: "תצאו החוצה, תדברו, תיצרו קשרים." זה נכון בהקשר של המלחמה ובזירת ההסברה שאליה פעלה בה בדרכה הייחודית, וגם כדרך חיים. "אני מאוד אוהבת תקשורת אמיתית, שאנשים מדברים אחד עם השני. במלחמה עצמה זה שיגע אותי – הכל קרה דרך האינטרנט, עשו פייק של זה ופייק של זה, ריבים ברשתות החברתיות. אני אומרת לעצמי, אנשים נשארו בבית ומהקורונה, הכל השפיע עלינו עד שזה הרגיש פתאום כל כך אלקטרוני. אנחנו מאבדים את האנושיות ואת הקסם של מפגשים במציאות."

ברגע שאליה הבינה מה הקונספט שעליו היא רוצה לעבוד, היא החלה את הקסם שלה, עם רמזים קטנים והמאפיינים של המותג שלה: לעשות את הדברים בעצמה. היא למדה לעצב, לצייר ולתפור כדי לייצר את הסאמפלים, לשווק ולנהל רשתות חברתיות, ובעיקר – להשיק את הקולקציה בעיר הגדולה, ניו יורק. "ייצרתי את קולקציית 'SAY HI', שלחו לי סמפלים, דייקתי אותם ושלחתי חזרה. בחרתי בדים, התחלתי לבדוק מחירים ואיך אני מייבאת לארה"ב, בדקתי מחסנים, איך אני שולחת את הכל, עלויות והשוואת מחירים. ניהלתי את הכל מישראל ואז התחלתי לחפש מקום שבו אני רוצה להיות בניו יורק."

לעשות את כל התהליך הזה לבד מול אנשים שאת לא מכירה זו פעולה שדורשת הרבה אומץ. איך עשית את זה?
"כל מה שאני עושה מגיע לי בדיעבד. ברגעים כאלה אני לא מרגישה את זה, אף פעם לא מרגישה שאני עושה מספיק. באותו רגע שאני מנהלת את זה, אני נמצאת פשוט ברגע, ועכשיו אני באמת יכולה להגיד שאני גאה בעצמי על תהליך הלוגיסטיקה. אז הייתי מאוד קשה עם עצמי – איך זה שאני עוד לא סגרתי את זה מהארץ, איך עדיין לא ביררתי. אבל יש דברים שבאמת אי אפשר לעשות, וכשהגעתי לכאן עבדתי על הכל. זה היה נורא לחוץ, אבל תוך שבוע סגרתי את הסיפור הזה."

ברגע שאליה הגיעה לניו יורק, היא יישמה במדויק את מה שיצרה בקולקציה שלה: לצאת אל העולם וליצור חיבורים באמצעות תקשורת. "דבר ראשון שעשיתי זה לצאת החוצה. לקחתי את התיק שלי עם המחבט טניס שלי ואמרתי, 'בוא נראה אם אני יכולה לשחק קצת, להוציא אנרגיות'. פשוט הסתובבתי בעיר, וכבר הכרתי אנשים דרך הטניס. זה היה מדהים. אני חושבת שזה מסמל את ההתחלה שלי כאן, כי זה היה לצאת החוצה."

"למה כל כך התחברתי לזה? כי ברגע שהתחלתי ליצור את זה, התחברתי לזה בעצמי, וזה פשוט שינה את חיי מקצה לקצה. זה מה שרציתי להעביר. ברגע שהעזתי והתחלתי ליצור ולדבר, כל החברים שלי כאן הכנסתי לחיי בצורה כזו. יש לי כאן חברות שהכרתי וזו הרגישות כאילו לכל החיים. אני לא יכולה להסביר מה עברנו כאן בתקופה הזו, וזה היה הכל מזה שנתתי לעצמי אפשרויות, מזה שהכנסתי עוד בן אדם לחיים שלי, פשוט מהעזיבה של הטלפון."

התושייה של אליה הביאה אותה לסגור אולם ייחודי להשקה, ולאט לאט היא אספה סביבה דוגמנים, דיג'יי ואוכל, והצליחה ליצור חוויה של ממש. יחד עם זאת, היא מספרת שבתוך כל העבודה הקשה, המעבר היה לא פשוט, ומתארת תחושה שעברה אצל כל ישראלי במהלך התקופה הזו: "היו לי המון רגשות אשמה, לא על המעבר עצמו אלא על כך שאני יכולה לחיות את חיי. לכן החודש הראשון של המלחמה היה לי מאוד קשה, וחיפשתי את הדרך שלי לתרום מפה…"

קיבלת הרמות גבה על הישראליות שלך?
"אם יש משהו שבוער בי, זה שאני מאוד ציונית ואני אוהבת את ישראל. אני מאוד מודעת להיסטוריה שלנו, וכל מה שחיכיתי לו זה להיתקל בפרו-פלסטינים. כשהחלה המלחמה, הייתי עושה טקסטים ומפרסמת בטיקטוק שכל מי שרוצה לדבר בכבוד ובנעימות, שיגיע אליי ואני אסביר. נורא הפריע לי העוול שעושים למדינה שלנו, ולכן בכל מקום שהגעתי, הצגתי את עצמי כדוברת ישראל – דבר ראשון. הרגשתי שאם חושבים עלינו משהו רע, אני אראה להם משהו טוב, ולא נתקלתי פעם אחת במשהו כזה."

"הרגשתי שאני יכולה לתרום הרבה גם מהעולם הזה. אני עושה מיזם עם שתי חברות שהכרתי כאן, ואנחנו מתרגמות מכתבים אחרונים של חיילים שנהרגו במלחמה לאנגלית ומוציאים את זה כספר. הם כותבים 'זו הגאווה שלי למען מדינת ישראל' ו'זו זכות', וגם מי שלא כותב את זה מעביר עוצמות מטורפות. זה התחיל כשקראתי את זה בשיעור תורה ביום שני והפך למשהו הרבה יותר גדול. הלוואי שהיה לי יותר זמן להתעסק בזה; אני מקווה שאצליח. זה כבוד גדול עבורי, זו הדרך שלי להישאר מחוברת."

את מתכננת להישאר בניו יורק?
"אני יודעת שאני אגור בארץ, במאה אחוז. בהחלט אחזור לפה, כי באמת פיתחתי קשרים וחברויות רבים, והמון דברים נתפסים פה כהצלחה. במיוחד בתחום האופנה, העיר הזו מדהימה. יש הרבה שעושים את זה, אבל מה שאני אהבתי זה שאני מצליחה להשיג קשרים בינלאומיים רבים, וזה פותח לי המון אפשרויות, הרבה יותר ממה שקשה למצוא בארץ. עשיתי פופ-אפים בארץ לפני שעשיתי שניים עם הקולקציה הקודמת, ובכל זאת זו לא הייתה תקופת זמן ארוכה. כל הטירוף הזה קורה תוך בערך שנה. זה היה הספק נחמד, ואני מאוד מאמינה במדינה שלנו, אבל השוק האמיתי הוא באמריקה, ובניו יורק בפרט. במיוחד במנהטן, שהיא עיר קטנה שבה הכל זמין וקרוב. יש שם כל כך הרבה אנשים, ואני בטוחה שאחזור, אני פשוט לא יודעת מתי."

דפנה סאפר – עיתונאית אופנה בכירה
אינסטגרם: dafnasaffer@

Chief editor & art director: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: fashion_israel.mag
site: https://www.fashion-israel.co.il
Facebook business page: Fashion Israel

דפנה סאפר – עיתונאית אופנה בכירה
אינסטגרם: dafnasaffer@

Chief editor & art director: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: fashion_israel.mag
site: https://www.fashion-israel.co.il
Facebook business page: Fashion Israel