זו הייתה תצוגת אופנה, אבל גם עדות לדור שמסרב להפריד בין יצירה למציאות. בחוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה הוצגו קולקציות שנולדו מתוך פחד, אובדן, אמונה ושייכות, וחיברו בין מחקר אקדמי לעבודה חומרית מדויקת. כשהחיים חודרים אל הגוף, הבגד כבר אינו רק בגד
בתחילת השבוע עליתי לקמפוס הר הכרמל בחיפה. אחרי שעות של נסיעה מורטת עצבים, כבר ברגעים הראשונים של התצוגה הבנתי שלא הגעתי לאירוע אופנה שגרתי. בלב המציאות הישראלית המורכבת של השנה האחרונה, אירחה אוניברסיטת חיפה אירוע היסטורי. לראשונה בתולדותיה נערכה תצוגת האופנה של בוגרות ובוגרי החוג לעיצוב אופנה.
את הערב הנחתה בחן רב שירה גוטמן, שהחליפה במהלכו ארבעה לוקים, כולם בעיצוב הסטודנטים המוכשרים של בית הספר. המיזוג הצעיר והמסקרן בין האקדמיה לעיצוב ויצו לבין האוניברסיטה המחקרית הציג דור יוצרים אינטלקטואלי וטעון רגש, שמביא אל המסלול שפה חזותית מורכבת הנשענת על כלי מחקר אקדמיים ומעמיקה בנבכי הנפש. על רקע הנוף החיפאי הציגו הבוגרים קולקציות שנעו בין זיכרון, אובדן, שייכות ואמונה. עבור הדור הזה, אופנה אינה מרדף אחר טרנדים. היא מרחב פועם של חוסן נפשי ותרבותי.
הגוף מקדים את התודעה
אחת היצירות המהדהדות והאמיצות ביותר על המסלול הייתה הקולקציה "כשהגוף מאמין" של תומר קריסטל. מתוך היתקלות חזיתית עם פחד וסכנה מוחשית באירועי 7 באוקטובר 2023, קריסטל חוקר את תגובת הגוף שמבקש הגנה עוד לפני שהתודעה מספיקה לעבד את האסון.
מלתחת הגברים היומיומית שעיצב הופכת למרחב של מתח מתמיד בין חילוניות גלויה לבין תפילה סמויה. באמצעות שכבות, כיסויים ופתחים מתוחכמים, הוא משלב בבגדים סמלים יהודיים עדינים, חלקם גלויים וחלקם מוחבאים בבטנות ובפרטים הקטנים. התוצאה מעניקה צורה חומרית לגוף שנושא בתוכו פחד, אך מתעטף באמונה מגינה ובתפילה שקטה שמחזיקה אותו מבפנים.
מן השחור אל הצבע
קולקציה יוצאת דופן נוספת, המציגה תהליך רגשי עמוק של לידה מחדש, שייכת לחלא נסראלדין. תחת השם "Empowered to Rise", חלא מתמודדת עם השנים שבהן הצבע השחור היה עבורה ביטוי מוחלט של אבל, יגון והתכנסות עצמית.
מתוך נקודת השבר הזו מובילה הקולקציה את הצופה במסע הדרגתי אל האור והצבע. היא אינה מוחקת את החושך שליווה אותה, אלא הופכת אותו לחלק מהסיפור. וולאנים עשירים מעניקים לבגדים תנועה, רכות ונפח דרמטי, לצד מניפולציות טקסטיליות מורכבות. הזיכרון והכאב נותרים חלק בלתי נפרד מהזהות, אך אינם מגדירים אותה עוד באופן בלעדי. במקומם נפתח מרחב חדש של צמיחה והתפתחות.
אמונה, פיתוי וסופיות
שאלות של אמונה, פיתוי וחומר עמדו במרכז הפרויקט המסקרן של ירין מועדי, "ביום הדין, תכשיטיך יהפכו לנחשים". מועדי יצאה מתוך אזהרה משפחתית שליוותה את ילדותה ותרגמה אותה למערכת צורנית הבוחנת את הגבול הדק שבין האדרת החומר לבין הפיכתו לנטל.
דרך טקסטורות עשירות, פרטים עדינים וקישוטיות מופרזת, הקולקציה מציגה שפה חזותית שנעה בין משיכה ופיתוי לבין סכנה מוחשית. המתח שבין היופי החיצוני הראוותני לבין המשמעות הפנימית והמוסרית של החפצים מעניק לה ממד ביקורתי ופילוסופי.
בקולקציית הגברים "תחיית המתים" של יובל פיין חזינו בעיסוק נועז בכמיהה האנושית לגבור על סופיות המוות. בהשראת מקורות ספרותיים ותרבותיים, ובהם שירת יהודה עמיחי ופסליו של אלברטו ג'קומטי, פיין מבקש ללכוד את הרגע המיסטי שבו הנשמה שבה להתאחד עם הגוף והחומר צומח מחדש מן האדמה.
באמצעות רציעה וצריבה מדויקת בעור נוצר מרקם עשיר המדמה את נקודת המעבר הדקה שבין כליה להתחדשות. העבודה החומרית והקפדנית של פיין מציעה חזון פיוטי של נוכחות וחיים הצומחים מתוך האין.
בין הכפר לעיר
המעבר הגיאוגרפי והתרבותי מהפריפריה אל הכרך הגדול קיבל ביטוי בקולקציה "מה את חיפאית עכשיו?" של אמארה חאטר. חאטר מתרגמת לבגדים את חוויית המעבר מכפר קטן בגבול רמת הגולן אל לב העיר חיפה, ומציפה את תחושת השייכות הכפולה ואת המתח שבין המסורת המשפחתית לרצון להשתלב בסביבה עירונית מודרנית.
הבחירה להשתמש בשיער אמיתי, המדמה את שערן של נשות משפחתה הדרוזית, כחומר המחבר בין חלקי הבגד, יצרה דימוי חזותי בלתי נשכח. שכבות הבדים, משחקי השקיפות והחיבורים החומריים מעניקים צורה חיה לקשר העמוק אל נוף המולדת, קשר שאינו מרפה גם כשהסביבה משתנה לחלוטין.
לבחור בחיים בתוך החורבן
הניגוד הבלתי אפשרי שבין שמחה לחורבן עמד בבסיס הקולקציה המטלטלת של אופיר נריה סטמוס, "לא קל לה". בהשראת חתונות שנערכו במהלך השואה כמעשה של תקווה ובחירה קיצונית בחיים, הקולקציה נעה במתח שבין פגיעות לעוצמה.
נריה משלבת הדפסים המבוססים על מסמכים היסטוריים מקוריים עם פיתוחי טקסטיל עכשוויים. שמלות כלה, בדי תחרה עדינים וצלליות דרמטיות מתחברים לסיפור אנושי על בחירה בחיים שאינה מתעלמת מן האימה.
מכתבים מן החזית ונשמות מן העבר
שתי מעצבות בולטות נוספות שהציגו פרויקטים טעונים במיוחד הן סמדר לוי ודאניה חביש. סמדר לוי הציגה את "מהחזית באהבה", קולקציית נשים העוסקת בחוויית ההמתנה המתוחה של מי שנשארת בעורף בזמן מלחמה. מכתבי אהבה של בני זוג תורגמו לקווי גזרה ולצלליות, לצד חיתוכי לייזר וצריבות עדינות.
בדי אורגנזה לבנים ונפחיים ניצבים מול מבנים חדים ונוקשים, וממחישים את המתח שבין פרידה לתקווה, בין הרכות של מכתב אהבה לבין המציאות הקשה שבתוכה הוא נכתב.
דאניה חביש הציגה את "נוטוקי (הגלגול שלי)", קולקציה מיסטית ופילוסופית הבוחנת את אמונת גלגול הנשמות בתרבות הדרוזית. שכבות מורכבות של בדים טבעיים, חיבורים טקסטיליים עשירים וטכניקות הפרדה יוצרות תחושה של מעבר בין הווה לעבר. הגוף הופך לכלי קיבול הנושא עמו עקבות של חיים קודמים.
מה נשאר כשהזיכרון נעלם
את הסקירה חותמת הקולקציה "משהו חסר" של יפעת מנדבי, הבוחנת את ההתמודדות האישית והכואבת עם מחלת הדמנציה של אמה ועם אובדן זהותה ההדרגתי. מנדבי מעניקה ביטוי פיזי לשכחה ולהתפוררות באמצעות פרימות, חיתוכים וחלקים חסרים בבגד, ומאזנת אותם עם מוטיבים של הגנה בהשראת שמיכת הפוך שליוותה את האם.
במרכז הקולקציה ניצבת פרשנות עכשווית לגובלנים ולרקמות שהותירה האם. הדימויים הודפסו ישירות על הבגדים בטכנולוגיית הדפסה תלת ממדית על טקסטיל, בשיתוף חברת Stratasys. שילובי הנפחים והרקמות הצבעוניות מעל בדים לבנים ונקיים הפכו את הזיכרון המשפחתי לחומר שניתן לראות, ללבוש ולשאת על הגוף.
הקולקציה של מנדבי חתמה עבורי ערב שבו האופנה לא ביקשה לברוח מן המציאות, אלא להתבונן בה ישירות. דור המעצבים החדש של אוניברסיטת חיפה אינו חושש לגעת בפחד, באובדן ובכאב. הוא הופך אותם לחומר, לצורה ולשאלות שאין להן תשובות פשוטות. לא תמיד היה קל לצפות בתצוגה הזו. אולי דווקא משום כך קשה יהיה לשכוח אותה.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל