בילד א ביצ' – איך בונים בוסית?

הו, הביצ', הכלבה, כמה פנים לה? הביצ'ית כשם תואר, או בפשטות – הביצ', יכולה להיות השכנה הזעופה, ה"פרחה" האמריקאית, האקסית הצעקנית והקשוחה, הבוסית שהצלחנו לסבול שנה והתפטרנו, אבל נעלה מכולם היא הביצ' השקטה והאינטלקטואלית, ש"בזכותה" הוטבע המונח "resting bitch face"

אולי כך אנחנו מבינים היטב את סוד מהותה של הביצ' בחברה. היא פשוט אישה שלא מחייכת, ודי בחוסר נחמדות אינהרנטי כדי להכתיר את הביצ' ככזו. יש שיגידו שהיא פשוט בטוחה בעצמה, לא חייבת להיות פליזרית, אולי היא באמת מרגישה נעלה ומתנשאת ואולי זה המותג שהיא מנסה למכור לנו. בכל מקרה, הביצ' לובשת הרבה פנים והרבה מותגים, ומעוררת סקרנות כבר עשרות שנים.

הנה למשל, הספר "למה גברים מעדיפים ביצ'יות", זכה בשנות האלפיים לתהודה שגררה בעקבותיה מאות סמינרים של העצמה נשית. כאלו שמחמשים אותנו נגד עולם של פליזריות כרונית וגוסטינג.

זמרת חמודה בשם בלה פורץ' שחררה לפני שנתיים את הסינגל "בילד א' ביצ'" הומאז' (אם אפשר לכנות זאת כך) לדרך שבה גיימרים מייצרים את דמות האישה המושלמת במשחק מחשב באמצעות הרכבתה מחלקי גוף וירטואליים (ועל הדרך קצת בזים לה). כך הם מחד רוקמים במו ידיהם את דמות האישה המושלמת למשחק, ובה בעת, מקבלים תחושת שליטה בעולם הנשי הסבוך והמאיים. ועדיין הנשים מנכסות מחדש את השפה המחפיצה של הגיימרים והאינסלים ושועטות קדימה, כי מה עוד אפשר לעשות?

הרכבה ופירוק של הגוף הנשי הוא לא עניין חדש. אם יש נושא שנחרש בכל חוג לקולנוע הוא ה"מבט הגברי", אותו קול בוטח שמצוי מאחורי המצלמה ומבצע פטישיזציה של הכוכבת הראשית, מפריד אותה לאיברי גופה באמצעות זום אין ואווט על הטורסו העליון, הרגל המבצבצת מהשסע, המחשוף. אבל לא באנו לפה לרחם על עצמנו, או על הביצ', ממש לא – באנו לחגוג אותה, ובעיקר להבין שהיא לפעמים כסות שניתן לבחור בה לצורך מטרה מוגדרת.

לבנות ביצ' זאת ממש לא משימה גברית. זאת בפועל המשימה שלנו. ולכן אנחנו עושות ריקליימינג אגרסיבי (אבל סופר צ'יל) למונח. כי גם אנחנו מעדיפות להיות ביצ'יות. זה לא תמיד הולך חלק, זה לא תמיד קורה, אבל הביצ' היא חתיכת שיריון מול העולם הזה, ובפרט – הביצ' האינטלקטואלית ההיפר מודעת הבלתי תוקפנית. היא יכולה להתלבש במראה מרושל-מחושב, ב"לוקסוס שקט", בצבעים כמו חום מקדמיה, צהוב חרדל וטורקיז עצוב, ועם זווית פונקציונאלית ארכיטקטונית.

אמנם דיברתי על הביצ' אבל אני מניחה אותה בצד כי הסיפור האמיתי פה הוא תת הז'אנר האופנתי שמדבר על כל דבר שאנחנו בונים, כן גם המותג שלנו, הכסות שלנו מול העולם היא תוצר של הבנייה שאנחנו בוחרים בה, בין אם אנחנו מנכסים לעצמנו מראה רוקרי קשוח, או מראה חנוני מודע לעצמו, וכן גם סוג של מינימליזם מודע ואינטלקטואלי. בסופו של דבר כשאנחנו מתלבשות אנחנו יכולות לבנות כל מיני דברים.

למעשה הרעיון המקורי הוא משפט שאמרה פיבי פילו – אחת ממעצבות העל שבנתה את מותג הבוסית האינטלקטואלית הקרירה במותגים כמו "קלואה" ואז במותג האישי על שמה. היא התראיינה למגזין ובראיון נדיר (כי היא לא אוהבת להסביר את העיצובים שלה) אמרה על הדגמים שלה כך: כולן הביצ'ז שלי אבל מי האבא שלהן? טוב באנגלית זה נשמע יותר טוב.

פיבי פילו  – הדדי של הבוסיות

פיבי פילו, באופן הומורסיטי ומודע לעצמו, מכריזה על עצמה כעל האבא של המותג שלה. היא ה'דדי', הביצ' והבוס, והיא עושה בגדים קלאסיים, מתוחכמים, יקרים ובלתי מתפשרים שמהווים שריון קשמיר מול עולם שבו האישה רוצה לקבל קרדיט. 

הלקוחה הפוטנציאלית של פילו רוצה לבנות את עצמה באופן מודע בתור אישה רצינית וחיית סטייל רגועה. לביאת סטייל אם תרצו. אישה נשית ומודעת לעצמה אבל עם עוצמה כלכלית שלא נופלת מזו של אף גבר במלייה שלה. וכל זה בלי לפתוח את הפה.

הדגמים של פילו משדרים לוקסוס שקט, ולא משנה אם טרנד הטיקטוק ייקרא "כסף ישן" או "אופנת אוקספורד" המסר הנלווה הוא – בעלי הפריט הם יודעי חן ממעמד מסוים שמזהים זה את זה בנסיבות המתאימות.

אפשר לחשוב שבתרבות הישראלית אין מסורת של לבוש אינטלקטואלי אבל זה לא באמת כך. הפרוות שהסבתות הביאו מאודסה, חולצות המשי וחצאיות הפליסה הן תו תקן לא רק "נשי" אלא גם מעמדי. האישה הישראלית רבת הפנים יכולה הייתה להיכנס עם מגפי גומי לגינה בבוקר, ולצאת לאופרה עם קלאץ' רקום בערב, והיא ידעה, הלכה למעשה, להלך בין הטיפות.

פיבי בונה את הביץ' שלה כוסית על, מודעת לעצמה, מתלבשת בשביל עצמה, אנטי-דקדנטית, בעלת מודעות ארכיטקטונית, מתוחכמת, פוסט מודרנית, מאמינה במוצר מז'אנר "פחות הוא יותר" אבל יקר-משו-פחד. אבל בניגוד לאוחזות הקלאץ' באופרה, היוקרה לא מנקרת עיניים. להיפך, יש בה פשטות תולעלתנית לא פעם. היופי נובע מהתפקיד של הבגד, ולפיכך פיבי היא חלק ממשפחה עיצובית רוחנית גדולה מאוד. אפשר לשים את פראדה בראש עץ השורשים הזה, את the row  של האחיות אולסון מתחת לענף של פילו, את ג'יל סנדר, ואולי גם כמה מן המעצבים היפניים שייכים לאותו עץ ממשפחת הסטייל התועלתני. ההשראה של "האישה העובדת", זו שצריכה לעבור מיום ללילה בלי מאמץ, להיראות טוב בלי לנקר עיניים, להתאים לסביבה משרדית וניהולית, לשדר פיקודיות עם וייב צבאי מרומז וצבעי הסוואה עמומים – היא הלקוחה המדומיינת והממשית של המותגים האלה.

הבגד הוא בית

לה קורבוזיר (le corbusier) היה ארכיטקט פורץ דרך משום שהוא שם את הפונקציונאליות במרכז. הוא גרס שהשימוש הוא הכול, נקט גישה פורמליסטית, מודרנית, ורצה לעצב תודעה לצד מבנה בהלימה מושלמת. הוא שאף למקסום התועלתנות, חסכוניות ושימושיות אבל על הדרך התפלקה לו משנה עיצובית יוצאת דופן, מעניינת, מרהיבה ביופיה הצנוע והשונה, כזו שעד היום מושכת מבקרים ומעריכים מכל העולם להתבונן בעיצוביו.

הסברה היא שראיית העולם של לה קורבוזיר עיצבה לא רק דורות רבים של ארכיטקטים אלא גם דורות רבים של מעצבי אופנה שמתבוננים בבגד כביתו של הגוף. מקום שאמור לשרת את מטרותיו, את תפקידיו המשתנים של האינדיבידואל ביום יום.

מצד אחד, הבגד אמור להיות המקום הנוח ביותר בעולם, המגונן והחמים, ומצד שני זהו שיריון שמהווה חציצה בין האינדיבידואל לעולם, והוא אמור להיות בא כוחו של הלובש, הטקסט העלום שהוא מציג בפני העולם.

כוח או אהבה?

גם חברות קטנות ואיכותיות כמו טיבי למשל, ממשיכות את הקו התועלתני, שימושי, עוצמתי. מצד אחד הבגדים רכים, נוחים, מותאמים למלחמה של האישה בעולם הפוסט תעשייתי. מצד שני מלאי סטייל, מרושל-מכוון, מנוקדים בפרטים קטנים שרק המבחינים יבחינו בהם, וורסטילים עד כמה שניתן. בלייבים ביוטיוב הבוסיות של טיבי, כי מובן שזהו בית נשי, מדגימות את שיקולי הסגנון שלהן, את שיקולי מזג האוויר, מצב הרוח והטרנדים. 

ומי יצפה בסרטונים האלה? – אותה אישה שרוצה להראות לעולם שהיא איכותית? חזקה? ביזנס וומן ממעמד מסוים? או אולי פשוט אישה שמתה על סטייל, שנהנית מהיופי, שהעין שלה נהנית לטייל בין בדים וטקסטורות, בין פרופורציות לקומפוזיציות, מישהי שזה הזמן איכות שלה עם עצמה, שסוף סוף עושה קצת window shopping  באינטרנט? 

בסוף סטייל עושים באהבה או לא עושים בכלל, וברוב המקרים הנשים שמגיעות אל מעצבות כמו מיוצ'ה פראדה, פילו, התאומות אולסון או טיבי, אלו שצופות בסרטונים, אלו שמחפשות טיקטוקים או מבלות מול "סרטון באורך מלא" ביוטיוב – פשוט אוהבות בגדים.

Owner & Chief Editor: Effie Elisie
Instagram: @fashionisrel
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Site: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel