הרוגי מלכות | הגיבורים הגדולים – מסיבת הנובה, השבעה באוקטובר. פרויקט מיוחד של Fashion Israel
גיא שמחי היה בן, אח, חבר, לוחם וצעיר מלא חיים, הרבה לפני שהפך לאחד מסמלי הגבורה של השבעה באוקטובר. בבוקר ההוא, בקיבוץ רעים, הוא בחר להישאר מול המחבלים ולהילחם כדי להגן על חבריו ועל צעירים אחרים שהיו בסכנה, כשהוא מעמיד את חייו בינם לבין התופת. בשיחה עם אביו, תא"ל דדי שמחי, ביקשתי לחזור אל האדם שהיה לפני הסמל: אל הילד שהיה תמיד בלי חולצה, אל הבחור שרקד, צחק, אהב, השתולל, חלם להיות לוחם וחיבק את אבא שלו. מתוך הגעגוע עולה גם השאלה מה אנחנו, כחברה, יכולים ללמוד מגיא על חברות, אומץ, אחריות והבחירה לעמוד למען אחרים ברגע האמת. זו הייתה שיחה על גבורה, כאב, אהבה וגעגוע, אבל יותר מכל זו הייתה שיחה עם אבא על הבן שלו.
צילומים: אברהם זרן avrahamzeren@
כמעט שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר. לפני שנתיים כתבתי ב-Fashion Israel על גיא שמחי ז"ל, הלוחם בן ה-20 שיצא לבלות במסיבת נובה ומצא את עצמו בתוך התופת. כתבתי על הצעיר שלא היה חמוש, על הבית ברעים, על החברים שהכניס לממ"ד ועל הבחירה שלו להישאר בחוץ ולהילחם. הכרתי את סיפור הגבורה שלו. אבל משהו נשאר חסר.
הבנתי שאני מכיר היטב את היום שבו גיא מת, והרבה פחות את עשרים השנים שבהן הוא חי.
לפני שהיה גיבור ישראל הוא היה בן. אח. חבר. ילד שרב עם אבא על המהירות במגלשת הרים, בחור שאהב מוזיקה, ים, ספורט ומסיבות, צעיר שהיה מוקף בחברים, בן זקונים שאביו יצא בכל פעם מהמכונית רק כדי לתת לו עוד חיבוק. לכן כשאני מתיישב מול דדי שמחי, אני מבקש ממנו להניח לרגע בצד את האלוף, המפקד ואיש הציבור. "תחזיר לי את גיא הביתה", אני אומר לו. "אני רוצה להכיר את גיא שאבא שלו הכיר".
"אלוהים נתן לו הכל. חוץ מחיים ארוכים"
דדי מחייך כשהוא מתחיל לדבר עליו. החיוך הזה יחזור שוב ושוב במהלך השיחה, לפעמים שנייה לפני שהקול נשבר.
"גיא היה באמת, באמת, אבל באמת ילד מדהים", הוא אומר. בן הזקונים של אורית ודדי, אח לתומר ולאלון, נולד בקיבוץ רעים וגדל שם עד גיל שבע. דדי מתאר אותו כילד טבע, מנהיג מלידה, כריזמטי, חכם, שנון ומצחיק. אחר כך הילד הזה גדל להיות צעיר שהתקבל לסיירת צנחנים. "חלום של כל הורה".
ואז הוא נזכר במשפט של אורית. "הוא סדרה מוגבלת".
הוא יודע שכל אב וכל אם משוכנעים שהילד שלהם הוא מיוחד. ובכל זאת, במקרה של גיא, קשה לו לוותר על האמונה הזאת. "אלוהים נתן לו הכל", הוא אומר, ועוצר. "חוץ מחיים ארוכים".
דווקא בתוך המשפט הקשה הזה הוא מוצא נחמה קטנה: הידיעה שב-20 שנותיו גיא חי. באמת חי. הוא השתולל, נהנה, אהב, טייל, רקד, עשה ספורט, היה מוקף בחברים והספיק למלא את השנים הקצרות שקיבל באנרגיה עצומה. "זה קצת עושה את כל האירוע המטורף הזה יותר ניתן לסחיבה".
"כל פעם הייתי יוצא החוצה לחבק אותו"
אחד הסיפורים היפים בשיחה מתחיל דווקא באבא של דדי.
אביו נפטר כחודשיים לפני גיא. מגיל 13 בערך, מספר דדי, מערכת היחסים ביניהם הפכה למה שגברים בדור ההוא הכירו היטב: לוחצים ידיים. לא מתחבקים. לא מתנשקים. דדי אפילו ראה בזה אז משהו גברי.
אורית שמחי חשבה אחרת.
"עם הבנים שלי אורית לא הסכימה. היא אמרה: אין דבר כזה".
כשגיא נולד, דדי כבר היה במקום אחר בחייו ובקריירה הצבאית. עם שני בניו הגדולים הוא היה הרבה יותר עסוק בתפקידים קרביים. עם בן הזקונים קיבל זמן שלא היה לו קודם. הוא חיבק אותו. נישק אותו. נגע בו. "הוא באמת היה כזה נשיק", הוא אומר.
וכשהיה מסיע את גיא בחזרה לבסיס, גם אם היה יכול לפתוח עבורו את תא המטען מתוך המכונית ולהיפרד ממנו דרך החלון, הוא הקפיד לצאת.
"כל פעם הייתי יוצא החוצה לחבק אותו. אמרתי: אולי אתה לא יודע מה יקרה".
הוא לא דמיין מחבלים בנובה. הוא חשש מתאונת אימונים, מירי, מאחד הסיכונים שהוא הכיר היטב מתוך הצבא. היום נשארה לו הידיעה שבכל פעם שהייתה לו האפשרות לתת לבן שלו עוד נשיקה, הוא נתן אותה.
"אני מאוד שמח על זה. אני נוצר את הרגעים האלה עד היום. אני זוכר שהייתי מחבק אותו בכתפיים ומרגיש את העוצמה, את הרוחב שלו, את האנרגיות המטורפות האלה".
ואז, כמעט בלחש, כל הדרגות נעלמות.
"בשבילי הוא תמיד יישאר גיאגו".
"שחרר, אבא. בוא נגלוש יותר מהר"
ככל שדדי מספר על גיא, מתגלה צעיר שכמעט לא ידע לעמוד במקום.
הוא היה שמח. פעלתן. מוקף חברים. אהב מאוד את ישראל, את הצבא ואת היחידה שלו. אבל לפני כל המילים הגדולות היו גם רגעים קטנים שמספרים עליו הרבה יותר.
דדי נזכר בגיא בן שמונה בערך, יושב איתו במגלשת הרים. האב אוחז בידית ורוצה להאט. הילד רוצה בדיוק להפך.
"לא אבא. שחרר, שחרר. בוא נגלוש הרבה יותר מהר".
בפעם אחרת גיא נפל בזמן פעילות ספורטיבית ודדי צילם אותו. הילד רץ אליו ודרש למחוק מיד את הקטע שבו הוא נופל. גיא רצה לנצח. גם כשהיה קטן.
מאוחר יותר, כשהיה חוזר הביתה מן היחידה, האב והבן כבר יכלו לשבת ולדבר כמעט כשני לוחמים. להתווכח, לנתח, להחליף מחשבות. גיא הסתכל על אביו כעל מודל, אבל לא התכוון להסתפק בחיקוי. פעם, כשאורית אמרה לו שהוא כמו אבא שלו, הוא השיב בלי למצמץ: "אבל גרסה משופרת".
דדי צוחק כשהוא מספר את זה.
הוא גם מסכים.
"הוא רצה להמשיך להיות לוחם"
כשאני שואל את דדי לא מה גיא הספיק לעשות אלא מה הוא עוד רצה לעשות, לרגע נפתח מולנו העתיד שלא יהיה.
דדי היה משוכנע שבנו ימשיך במסלול הצבאי ויגיע רחוק מאוד. גיא דיבר גם על רצון להתגייס למוסד לאחר השירות. "הוא רצה להמשיך להיות לוחם", מספר אביו. נחישות, אמביציה ועוצמה פנימית הן המילים שחוזרות כשהוא מנסה לתאר אותו.
אבל כשדדי מסתכל היום על החברים והחברות של גיא, הוא רואה גם משהו מן העתיד הזה ממשיך בהם. צעירים שהתבגרו בבת אחת, נלחמו, איבדו חברים ונאלצו לקבל בתוך שנים בודדות פרופורציות שאנשים אחרים רוכשים במשך חיים שלמים.
"אני מצדיע לכל הדור הצעיר הזה", אומר דדי. "זה הדור שהציל את המדינה".
ובתוך הגאווה יש כמובן גם החסר.
"חבל לי שגיא לא פה לראות מה החברים שלו עושים".
הלילה האחרון שבו עדיין היה רק בן 20
אנחנו מגיעים לשישה באוקטובר, אבל אני מבקש מדדי לא למהר אל הבוקר.
יש משהו אכזרי בידיעה שלנו היום. אנחנו יודעים שזה היה הערב האחרון. הם לא ידעו.
חבר מהצוות של גיא והוריו הגיעו לארוחת ערב. גיא חזר מאזור אנדרטת הצנחנים, הגיע הביתה וכדרכו היה בלי חולצה. הם ישבו יחד. שתו כנראה בירה. דיברו. ערב שישי משפחתי רגיל כל כך, עד שדדי אינו מצליח אפילו לזכור את הרגע שבו בנו יצא מן הדלת למסיבה.
גיא אמר שהוא נוסע למסיבה ליד הקיבוץ שבו גדל.
"נראה לי סולידי", אומר דדי.
רק אחר כך ראה בתמונות איך גיא הגיע לנובה. בבגדים רחבים, עם החברים, מוכן לרקוד. "הוא ידע לעשות שמח", אומר אביו. הוא היה גורם מרכזי בחבורה.
לפחות בדבר אחד דדי נאחז עד היום: לפני שהתחיל הקרב, הבן שלו רקד.
"ברגעים שלפני הקרב הוא פשוט עשה חיים. נהנה, רקד ושמח".
לפני שגיא שמחי הפך לסיפור גבורה, הוא היה צעיר בן 20 במסיבה. וחשוב לזכור גם אותו כך.
"איך לא הבנת? איך לא הבנת מה קורה?"
כשהבוקר מגיע, דדי מדבר עם גיא בטלפון.
הבן נשמע לו רגוע. לא היסטרי. לא מבוהל. וגם האב, איש שחי כל חייו בתוך מערכות ביטחוניות, עדיין אינו מבין את גודל האירוע. הוא מכיר ירי מהרצועה. הוא מכיר חדירת מחבלים. בתוך התבניות שהכיר, יש אירוע, כוחות מגיעים, האיום מטופל.
רק שהפעם שום דבר אינו מתנהל לפי שום תבנית.
"אני מודה ומתוודה", הוא אומר לי. "אני אומר לעצמי כבר שלוש שנים: איך לא הבנת? איך לא הבנת מה קורה?"
הוא אינו יודע מה יכול היה לומר לגיא אחרת. לברוח? לאן. לצאת? להישאר? בדיעבד אפשר לבנות אינספור מסלולים חלופיים לאותו בוקר, ודדי מכיר את כולם.
מה היה קורה אילו גיא היה נכנס לממ"ד עם האחרים. אולי היה ניצל. אולי כולם היו נהרגים. אולי היה חוזר ליחידה ואחר כך רץ קדימה בקרבות אחרים.
"אני משתדל לא לחשוב על מה היה אילו", הוא אומר.
הוא מעדיף להחזיק במה שהוא יודע: בשעות האחרונות של חייו גיא רקד, שמח, נלחם והציל אנשים. מותו היה מיידי. עבור אבא שדמיין שוב ושוב אפשרויות קשות בהרבה, גם הידיעה הזאת הפכה לחלק מן הנחמה האפשרית בתוך הבלתי אפשרי.
"אני רואה בכל אחד מהם איזו המשכיות של גיא"
שלושים האנשים שחייהם נקשרו באותו בוקר בגיא אינם עבור דדי מספר.
כשהחברים מגיעים לבית המשפחה, כשהם נוסעים לטייל, ממשיכים בצבא, מתקדמים, מתחתנים, הוא רואה אותם והוא שמח. לפעמים, הוא מודה, בתוך השמחה נכנסת לפתע המחשבה הפשוטה והאכזרית מכולן: איפה גיא.
אבל הוא מחבק אותם. אוהב אותם. מגיע לחתונות שלהם.
"אני רואה בכל אחד מהם איזו המשכיות של גיא".
גיא כתב במחברת הפיקוד שלו משפט שדדי נושא איתו מאז: "אי אפשר לנצח בן אדם שקם אחרי כל נפילה". מבחינת האב, המשפט הזה אינו עוד ציטוט להנצחה. הוא הוראה.
להמשיך קדימה. ברמה האישית, המשפחתית והלאומית.
גם כאשר העין בוכה והלב שמח באותו זמן.
"אולי חינכנו אותם להיות אמיצים מדי"
אני שואל אותו שאלה שכמעט אי אפשר לשאול אב שכול.
גיא לא נולד בבוקר 7 באוקטובר. לפני הלוחם היה בית. היו אורית ודדי. היו ערכים. דוגמה אישית. משפחה שבה שירות קרבי היה חלק כמעט טבעי מן החיים.
אז בתוך הגאווה על הבחירה של גיא לא להשאיר אחרים מאחור, האם מתגנבת לפעמים גם מחשבה אחרת: אולי חינכתם אותו להיות אמיץ מדי?
"זה תמיד עולה", דדי משיב.
בעיניו ילדים אינם לומדים רק מן הדברים שהוריהם אומרים. הם רואים. קולטים את ההתנהגות, את הבחירות, את הדרך שבה חיים. גיא גדל בבית של לוחמים, עם אמא שעוזרת לכל מי שסביבה. "הוא לא יכול היה לגדול אחרת", אומר דדי.
אבל ברגע ההכרעה איש לא עמד לידו.
גיא הוא שקיבל את ההחלטה להישאר בחוץ. הוא שקפץ, לדברי אביו, על מחבל בידיים חשופות. הוא שבחר בחברים שלו לפני עצמו.
ואז דדי לוקח את השאלה למקום קשה עוד יותר. הוא מדבר על עקדת יצחק ועל הורים שמגדלים ילדים לשירות קרבי, ושואל בקול אם הם אולי "העוקדים המודרניים". אולי אילו היה מגדל את גיא למסלול אחר, טכנולוגי, מוגן יותר, היה לו היום בן בבית.
אבל מיד הוא יודע שגם כאן אין תשובה פשוטה.
"גיא רצה להיות הכי קרבי בעולם", הוא אומר. "הוא תמיד רץ קדימה".
ואז מגיע וידוי של אבא.
"אני מאוד גאה בו. מאוד גאה במה שהוא עשה ואיך שהוא פעל. חבל לי שזאת התוצאה".
"בסוף אתה אומר: מה זה עוזר? אתה רוצה את גיא"
העולם קורא לגיא גיבור.
גם אני קראתי לו כך כשכתבתי עליו לפני שנתיים.
אבל אני רוצה לדעת מה עושה המילה "גיבור" לאבא שרוצה את הבן שלו.
דדי אינו מתחמק.
יש גאווה בכך שהבן שלך הציל אנשים. בכך ששמו הפך לסמל. בכך שמספרים עליו, לומדים עליו, מצדיעים לו.
"אבל בסוף", הוא אומר, "אתה אומר: מה זה עוזר? אתה רוצה את גיא".
זו אולי השורה שבה כל השיחה מתכנסת לדבר הפשוט ביותר. שום מדליה, מורשת או סיפור גבורה אינם תחליף לילד שנכנס בדלת.
ובכל זאת דדי מאמין שהמעשה של גיא חורג מאותם אנשים שהציל באותו בוקר. מבחינתו הוא הציל גם משהו מן המשפחה שלו, ואולי מן המדינה שאותה אהב. אם אף אחד לא יהיה מוכן ברגע המכריע לעשות את מה שגיא עשה, הוא אומר, לא יהיה מי שיגן על הבית.
זו אינה נחמה.
זו הדרך של אבא לתת משמעות למחיר שאי אפשר לקבל.
"לא עבר יום אחד שלא ירדו לי דמעות"
לאורך השיחה דדי יודע לחזור במהירות אל דדי שמחי שאנחנו מכירים. קול יציב. ניתוח. מסקנה. קדימה.
אני אומר לו שהוא בורח לשם.
שאנחנו מורידים היום קצת את השריון.
"לא עבר יום אחד מה-7 באוקטובר שלא ירדו לי דמעות", הוא אומר. "יום אחד. אחד. אחד".
הוא אינו מתאר את עצמו נשכב על הרצפה ומתפרק. זו אינה דרכו. אבל הכאב נוכח בכל יום.
וכאן דדי מציב לעצמו בחירה: לחיות בתוך העצב בלבד, או ללכת בדרכו של הבן שלו.
גיא, הוא אומר, התקדם קדימה בזמן שאחרים הסתתרו. אם האב יפסיק לחיות, הוא ירגיש שהוא חוטא במשהו לבחירה של גיא.
ואז הוא מתקן ביטוי שכולנו משתמשים בו כמעט אוטומטית.
"אומרים לי לפעמים שאיבדת בן. אני אומר: אני לא איבדתי בן. הבן שלי איתי".
הוא עוצר.
"הוא איתי כל הזמן. אני לא מצליח לגעת בו ולא יכול לחבק אותו, אבל אתה לא יכול להעלים אותו מהלב. זה לא עובד".
"אני נזכר ואני מחייך ואני מתגעגע"
לפני שנתיים נשארו איתי שני דברים מסיפורו של גיא. השיר "Wild Horses" והחיבוק האחרון של האב והבן מתחת לעץ.
אני לא מבקש מדדי לספר את הסיפור שוב. אני רוצה לדעת מה קרה לזיכרונות מאז.
מתברר שהחיבוק ההוא, קשה ככל שהיה, אינו רק זיכרון של מוות. הוא גם זיכרון של אהבה. דדי יודע שלא כל הורה זכה להיפרד. הוא זכה להיות שם. להחזיק את הראש של בנו. לנשק אותו. לתת לו את הכבוד האחרון כאבא.
וזה, באופן שאולי קשה להבין מבחוץ, עושה לו טוב.
גם המוזיקה השתנתה. גיא הכין לאביו פלייליסט. דדי שומע אותו, מדפדף בתמונות, רואה את הילד הקטן ואת הצעיר שגדל ממנו.
"אני נזכר ואני מחייך ואני מתגעגע".
הזמן, אני אומר לו, לא מרפא.
"לא", הוא עונה. "והגעגוע נהיה יותר חזק".
הזמן רק מלמד איך לחיות לצדו.
"גם כשהוא ישן הוא עדיין אריה"
בבית משפחת שמחי יש הרבה תמונות של גיא.
אורחת שנכנסה פעם אמרה לדדי שהבית נראה כמעט כמו מקדש לזכרו. הוא הסתכל סביב והבין שהיא צודקת לפחות בדבר אחד: גיא נמצא בכל מקום.
אבל עבור המשפחה זה אינו בית קפוא באבל.
צוחקים בו. חברים מגיעים. החיים ממשיכים.
"זה בית שמח", אומר דדי.
פעם בשבוע הוא נוסע לבית העלמין. בדרך כלל בלילה, בסביבות עשר. הוא יושב שם, שומע מוזיקה וחושב. אפילו את המילה "קבר" קשה לו לומר. המצבה נמצאת מולו, אבל היא אינה מסתדרת עם הדבר שהוא מכיר.
איפה גוש האנרגיה הזה, הוא שואל את עצמו. איך הדבר שהיה כל כך חי יכול להיות קשור לאבן הזאת.
לכן הוא חוזר אל הזיכרונות.
אל הילד שכמעט לא רב איתו. אל הצחוק. אל המוזיקה החזקה מדי באוטו. אל הבחור שהיה, כדבריו, "תותח".
"יש לי שלושה אריות ולביאה", הוא אומר. "ואריה אחד ישן. אבל גם כשהוא ישן הוא עדיין אריה".
"אבא, התחלת להיות רגשן? יאללה, תתקדם"
לקראת סוף השיחה אני מבקש מדדי להוציא לרגע את גיא מהשבעה באוקטובר.
כל העולם הכיר אותו בגלל היום האחרון בחייו. לדדי היו 20 שנה.
אם היה יכול להשאיר לנו דבר אחד מן הבן שהיה לפני אותו בוקר, מה היה רוצה שנדע?
"נחוש", הוא אומר. ושוב: "נחוש, נחוש".
לגיא הייתה אמביציה עצומה. הוא רצה להתקדם בכל דבר. הוא ידע להתחבר לאנשים והייתה לו עוצמה פנימית. הוא אהב, השתולל, עשה חיים.
אני שואל את דדי מה היה קורה אילו גיא היה יושב עכשיו לידנו ושומע את כל השיחה הזאת. את אבא שלו מדבר במשך כמעט 40 דקות על אהבה, געגוע וחיבוקים.
דדי אינו צריך לחשוב הרבה.
"הוא היה אומר לי: אבא, התחלת להיות רגשן? יאללה, תתקדם".
ושנינו יודעים שהוא כנראה היה צוחק.
חמש דקות עם גיא
התחלתי את השיחה בבקשה אחת: תכיר לי את גיא.
בסופה אני מניח בצד את המילים הגדולות. גבורה. צבא. מורשת. 7 באוקטובר.
נשארים אבא ובן.
אני שואל את דדי: כשאתה אומר "אני מתגעגע לגיא", למה אבא מתגעגע? ואם היו נותנים לך עכשיו חמש דקות איתו, חמש דקות שאין בהן מלחמה ואין בהן מוות, אין בהן מדינה ואין בהן היסטוריה, רק אתה והוא, מה היית עושה?
לראשונה נדמה שאין שום צורך בתשובה ארוכה.
"קודם כל הייתי מחבק אותו חזק, חזק", הוא אומר. "כי אם משהו חסר לי, זה המגע הזה".
ואחר כך היה אומר לו שהוא גאה בו.
שהוא מצדיע לו.
כל חייו גיא הסתכל על אביו כעל מודל. אמר לאמא שלו שהוא רוצה להיות כמוהו.
עכשיו דדי היה רוצה להחזיר לבן שלו תשובה.
"אני רוצה להגיד לו היום שאני עפר ואפר לרגליו. ומה שהוא עשה, הוא בשבילי מודל".
אחרי כמעט 40 דקות שבהן ניסינו להחזיר את גיא הביתה, אולי בסוף הכול נמצא בחיבוק ההוא.
אב שמבקש עוד חמש דקות.
לא עם גיבור ישראל.
עם הילד שלו.
הרוגי מלכות | הגיבורים הגדולים – מסיבת הנובה, השבעה באוקטובר. פרויקט מיוחד!
- פנינה שמעוני מדברת על בנה בן שמעוני, גיבור ישראל הי"ד
- הרב אלחנן דנינו מדבר על בנו אורי דנינו, גיבור ישראל הי"ד
- שירה שפירא מדברת על בנה ענר שפירא, גיבור ישראל הי"ד
