אותו בגד, אותו גוף, אותה מראה. ובכל זאת, ביום אחד אנחנו מרגישות בלתי מנוצחות וביום אחר שום דבר לא מסתדר. אולי מפני שהדבר שמשתנה באמת אינו הגוף או הבגד, אלא האופן שבו אנחנו מביטות באישה שלובשת אותו
יש ימים שבהם אנחנו לובשות בגד ומרגישות בלתי מנוצחות.
אנחנו עומדות מול המראה, מסדרות את השיער, מסתכלות על עצמנו מהצד ואפילו עוצרות לעוד שנייה. לא כי אנחנו מחפשות מה לתקן, אלא כי לשם שינוי אנחנו פשוט ממש אוהבות את מה שאנחנו רואות.
ואז, ביום אחר, אנחנו לובשות בדיוק את אותו בגד.
אותו גוף.
אותה מידה.
אותה מראה.
ופתאום שום דבר לא עובד.
המכנסיים "לא יושבים טוב". החולצה "מדגישה". השמלה, זאת שרק לפני שבוע גרמה לנו להרגיש כאילו יש לנו פגישה עם השטיח האדום, פתאום נשארת על הכיסא.
הבגד לא השתנה.
גם הגוף לא.
אז מה כן?
המבט.
וזה אולי אחד הדברים המרתקים ביותר בעיניי באופנה, ובנו, הנשים, בכלל.
אנחנו יכולות להחליף בגדים, תספורת, צבע שיער ואפילו ארון שלם, אבל בסופו של דבר, הדבר שמשפיע יותר מכל על האופן שבו אנחנו נראות בעיני עצמנו הוא לא תמיד מה שאנחנו לובשות.
אלא איך אנחנו מסתכלות על האישה שבתוך הבגד.
וכמה כוח יש למבט הזה.
כי לפעמים מספיק שמישהו יגיד מילה אחת כדי שהוא ישתנה.
לא תמיד מדובר אפילו בביקורת. לפעמים זו הרמת גבה. שתיקה קטנה במקום שבו ציפינו למחמאה. מבט של חברה. תגובה אקראית. תמונה שפחות אהבנו.
ופתאום אנחנו מתחילות לראות את עצמנו דרך העיניים של מישהו אחר.
וזה רגע מסוכן. לא מפני שאסור להקשיב לעולם, אלא מפני שקל כל כך לשכוח שהעולם לא באמת מכיר את כל מה שאנחנו רואות כשאנחנו עומדות מול המראה.
וכמה פעמים, אם נהיה כנות, אנחנו בכלל לא מסתכלות רק על עצמנו?
אנחנו רואות וזוכרות את ההערה שמישהו זרק לנו פעם.
את המשפט שנאמר לנו בגיל שש עשרה ונשאר איכשהו לגור בראש, הרבה אחרי שהאדם שאמר אותו כבר מזמן לא חלק מהחיים שלנו.
את החברה ההיא.
את התמונה ההיא.
את כל אותם דפוסים שנתפסו עמוק בתודעה.
את המידה שעל התווית, כאילו מדובר בתעודת הערכה אישית ולא במספר שנקבע אי שם במפעל שמעולם לא פגש את הגוף שלנו.
ולפעמים אנחנו פשוט רואות את כל מי שאי פעם גרם לנו לחשוב שאנחנו צריכות להיות קצת פחות אנחנו.
אולי קצת יותר רזות.
קצת יותר צעירות.
קצת יותר שזופות.
קצת פחות בולטות.
או להפך, מספיק בולטות, אבל רק במידה הנכונה. כי מסתבר שגם לנוכחות נשית יש, לפי העולם, הוראות שימוש.
וככל שהתבגרתי, וככל שפגשתי והלבשתי יותר נשים, יותר סיפורים ויותר חיים שהסתתרו מאחורי ארונות מלאים בבגדים, הבנתי שאותו בגד יכול להיראות אחרת לגמרי בהתאם למי שמביטה בו.
ולא, אני לא מדברת על מי שעומד מולנו.
אני מדברת עלינו.
וזה מזכיר לי תמיד את הרגע הזה שבו אישה יוצאת מהמספרה.
יש משהו כמעט קומי ברגע הזה.
היא נכנסה לשם אותה אישה בדיוק. החיים שלה לא השתנו במהלך השעתיים וחצי שבהן ישבה עם צבע על הראש. החשבונות עדיין מחכים, הילדים עדיין צריכים לאכול, העבודה עדיין שם, והאקס, אם יש כזה, לצערנו לא נעלם רק כי עשינו גוונים.
אבל היא יוצאת אחרת.
לא בהכרח כי השיער שינה את פניה.
אלא כי פתאום היא מרגישה את עצמה.
השיער מתנופף קצת יותר. הכתפיים נפתחות. הצעדים מקבלים קצב אחר. היא מסתכלת על ההשתקפות שלה בחלון של חנות ולא מתלוננת. להפך. היא בודקת אותה שוב.
וזה לא שטחי.
זאת תחושה.
התחושה הפנימית הזאת שאומרת: הנה אני. היום אני רואה את עצמי, ואני אוהבת את מה שאני רואה.
לבגד יכולה להיות בדיוק אותה השפעה.
יש בגדים שלא רק יושבים עלינו טוב. הם מסדרים משהו בפנים.
לא בגלל שהם מרזים.
לא בגלל שהם מסתירים.
ולא בגלל שהם עומדים באיזו רשימת חוקים ישנה שמישהו כתב על מה "מחמיא" לנשים.
אלא כי בתוכם אנחנו מרגישות חופשיות יותר.
נוכחות יותר.
יפות יותר.
ולפעמים פשוט אנחנו.
וזו מילה שאני חושבת שהפכה נדירה בעולם שמלמד אותנו כל הזמן איך להיות מישהי אחרת.
יותר צעירה.
יותר רזה.
יותר חטובה.
יותר אופנתית.
יותר טבעית, אבל כמובן עם המוצרים הנכונים.
יותר "את", בתנאי שזה דומה מספיק למה שהאלגוריתם החליט ש"את" אמורה להיות השבוע.
קל מאוד לצחוק על העולם הזה, והוא בהחלט נותן לנו מספיק חומר.
אבל מתחת לצחוק מסתתרת שאלה רצינית מאוד:
מה קורה לנו כשאנחנו מתחילות להאמין שהמבט מבחוץ חשוב יותר מהמבט שלנו?
אני לא חושבת שאישה צריכה להתעורר בכל בוקר, להביט במראה ולחשוב שהיא מושלמת.
האמת? אני אפילו לא בטוחה שמושלמות היא יעד בריא. היא גם די מתישה לתחזוקה.
לאהוב את עצמך לא אומר לא לראות את החסרונות שלך.
זה אומר להפסיק לנהל איתם מערכת יחסים של מלחמה.
זה אומר להבין שהגוף שלנו אינו פרויקט שיפוץ אינסופי.
שהמראה שלנו לא חייב לעבור אישור של ועדה.
ושאנחנו לא צריכות לחכות ליום שבו נהיה רזות יותר, צעירות יותר, בזוגיות, רווקות, אחרי לידה, לפני חתונה, עם יותר כסף, פחות פחד או תאורה טובה יותר כדי להרשות לעצמנו להרגיש יפות.
החיים קצרים מדי בשביל להשאיר בארון את הבגד שאנחנו אוהבות רק כי החלטנו שהוא מיועד לגרסה עתידית של עצמנו.
הגרסה הזאת, אגב, כנראה תמצא משהו אחר לא לאהוב.
מניסיון.
אני חושבת שאנחנו מתלבשות בשביל הרבה אנשים.
לפעמים לדייט.
לפעמים לעבודה.
לפעמים בשביל אישה אחרת שנפגוש במקרה באירוע ולא נדבר איתה יותר מחמש דקות, אבל משום מה היה חשוב לנו שהיא תדע שאנחנו מבינות דבר או שניים בחיים.
לפעמים אנחנו מתלבשות בשביל התמונה.
אין בזה שום דבר פסול.
גם הרצון שיראו אותנו הוא אנושי. גם הרצון לקבל מחמאה. גם ההנאה ממבט מתפעל.
אבל אסור שהמבט הזה יהיה המקום היחיד שממנו אנחנו לומדות מה אנחנו שוות.
כי אם אנחנו מפקידות את התחושה שלנו בידיים של העולם, אנחנו הופכות תלויות בעולם כדי להרגיש טוב.
והעולם, עם כל הכבוד, לא תמיד עקבי במיוחד.
יום אחד הוא מוחא כפיים.
ביום אחר הוא מגיב באדישות.
לפעמים הוא מרים אותנו.
לפעמים הוא עסוק מדי בעצמו מכדי בכלל לשים לב.
ולכן אולי אחת המתנות הגדולות שאישה יכולה לתת לעצמה היא לבנות בתוכה קול פנימי שלא משתנה בכל פעם שהקהל מחליף מצב רוח.
קול שיודע לומר:
אני יכולה לשמוע מה אתם חושבים, בלי לתת לכם להחליט מה אני חושבת על עצמי.
זה נכון לגבי אופנה.
וזה נכון לגבי החיים.
כי בסופו של דבר, לא כל בגד שאנחנו לובשות צריך לקבל אישור. לא כל בחירה שלנו צריכה להיות מובנת. ולא כל גרסה שלנו צריכה למצוא חן בעיני כולם.
לפעמים המטרה היא פשוט להיכנס לחדר ולהרגיש שאנחנו לא צריכות להצטמצם כדי שמישהו אחר ירגיש בנוח.
אז למי בכלל אנחנו מתלבשות?
אולי לפעמים לגברים.
אולי לפעמים לנשים אחרות.
אולי לאינסטגרם.
אבל לפני כולם, אני רוצה לחשוב שאנחנו מתלבשות בשביל אותה אישה שעומדת מול המראה.
זאת שמכירה את כל מה שעברנו.
שיודעת איפה נשברנו ואיפה בנינו את עצמנו מחדש.
שזוכרת את כל הפעמים שבהן לא הרגשנו מספיק, ובכל זאת קמנו, התלבשנו ויצאנו לעולם.
כי בסופו של דבר, הבגד הכי יפה לא תמיד יהיה זה שיגרום לכולם להסתכל.
לפעמים הוא יהיה דווקא זה שיגרום לנו להסתכל על עצמנו ולהגיד:זאת אני. בגרסה הכי טובה שהייתי בה אי פעם. אני אוהבת את זה, וממש לא משנה לי מה הסביבה תחשוב.
התמונות שמלוות את הטור הן תמונות מימים שבהם הרגשתי בשיא שלי. בעיניי, קל מאוד לראות את זה בתנועות הגוף, ביציבה ובביטחון שלי מול המצלמה.
נסו את זה בעצמכן.
חפשו תמונה מיום שבו הרגשתן באמת טוב עם עצמכן. לא בהכרח רזות יותר, צעירות יותר או לבושות טוב יותר. פשוט טוב.
תסתכלו על הגוף שלכן בתמונה.
הוא כבר יספר את כל הסיפור.
אוהבת,
חן
חן הלברטל | אוספת סיפורים
מלבישה, מפיקה, קניינית, אספנית וכוהנת וינטג'.
נכנסת לארונות ישנים ומוצאת בהם הרבה יותר מבגדים.
חן מוצאת נשים, זיכרונות, משפחות וסיפורי חיים.
אינסטגרם: chen_halbertal@
מייל: Chenavare@gmail.com@
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.