קסטרו באנר קוביה לבן

יסקי ושות'

יסקי ושות'-7
|

אדריכלות ישראלית על־פי אברהם יסקי

16.4.16 – 27.8.16
אוצר אורח: דן הנדל
אגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב, גלריה 3 הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר

יסקי ושות'-1
1993 קניון מלחה

תערוכה ראשונה מקיפה על עבודתו של אברהם יסקי (2014-1927), מהחשובים והמשפיעים באדריכלי ישראל. מבחינות רבות היה יסקי האדריכל הפורה בדורו ומאחוריו שישה עשורים של עשייה ומאות מיזמי בנייה ברחבי הארץ.
במהלך הקריירה שלו עבד עבור מוסדות המדינה וההון הפרטי, בנה בלוקים מודרניסטיים אפורים ומגדלי קרמיקה ורודים, גילם את דמות האדריכל התל אביבי ובנה מעבר לקו הירוק והשתנה תמיד עם הזמן וההקשר.

יסקי ושות'-2
1993 מגדל עוז רמת גן

יסקי הציג חידושים שפתחו אפיקים חדשים לאדריכלות הישראלית והשפעתו על עיצוב הסביבה הבנויה בארץ משמעותית ביותר. מאות הפרויקטים הבנויים של המשרד מצטברים לכדי נוף בנוי המהווה ייצוג מהימן של האדריכלות הישראלית – או לפחות הזרם המרכזי שלה.

יסקי ושות'-3
1985 קניון השרון

התערוכה מציעה מהלך המתחיל בעבודות קנוניות של יסקי ומרחיב את היריעה בהדרגה אל נושאים פוליטיים, חברתיים וכלכליים השזורים בעבודותיו. מוצגים בה תהליכי ההשתנות של יסקי ומשרדו לאורך השנים, עם תהליכי שינוי רחבים יותר שחלו בחברה הישראלית ומתווה קריירה שראשיתה בתכנון כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל-אביב וסיומה במגדלי YOO.  גוף העבודה העשיר של יסקי  מוצג בתערוכה ובקטלוג, כחומר גלם לשאלות על אדריכלות ועל הקשרים בינה לבין החברה שבה היא נטועה ופועלת. באמצעות התבוננות ביקורתית בדגמים, תצלומים, אובייקטים, שרטוטים והדמיות של פרויקטים מכל שלבי הקריירה של יסקי, נבחנת עבודתו והשפעותיה על עמיתיו האדריכלים, על מקבלי ההחלטות ועל הציבור הרחב.

הקדמה

מאת: דן הנדל

מהי בדיוק התכונה שעשתה את אברהם יסקי לאדריכל הפורה בדורו ואת משרדו לגדול ולעסוק ביותר בארץ לאורך עשורים רבים? יסקי הרי לא התחיל את דרכו בעמדה הפריווילגית שסייעה לכמה אדריכלים בולטים אחרים בני דורו; הוא אמנם עבד במשך כמה שנים אצל אריה שרון, שאותו העריך מאוד, אך יצא לדרך עצמאית בגיל צעיר ומאז לא הביט לאחור. 

יסקי ושות'-4
1974 מעונות סטודנטים אונ תא

הניסיון לענות על שאלה זו מעלה שלל תשובות אפשריות: על פי לקוחותיו, תכונת המפתח היא הגמישות; על פי מעריציו – אי-ההתפשרות על איכות אדריכלית; על פי אנשים שעבדו איתו – היכולת למצוא את ההיגיון המערכתי בכל פרויקט ופרויקט; על פי מבקריו – השאיפה לכוח; על פי היסטוריונים – העמדה הנייטרלית שנקט ביחס לסגנון ולאתיקה; על פי יסקי עצמו – דבר מלבד שכל ישר ואינטואיציות בריאות.  קטלוג זה והתערוכה שהוא מלווה מותירים את השאלה פתוחה. במקום זאת הם מתבוננים בגוף העבודה העשיר של יסקי כחומר גלם לשאלות על אדריכלות ועל הקשרים בינה לבין החברה שבתוכה היא נטועה ופועלת. מאסת הפרויקטים הבנויים מאפשרת לבחון את כוחה (הבעייתי לפעמים) של האדריכלות לעצב תהליכים עירוניים, לקחת חלק בשינויים דרמטיים החלים בשיטה כלכלית ובאתוס לאומי, ולהכתיב במידה לא מבוטלת את חיי האנשים בה וסביבה. במסגרת בחינה כזו, שאלת השפעתו של האדריכל מקבלת משנה תוקף. יסקי עצמו טען בשנות ה-70: "כל עיר, כל שכונה ועד כמה שאפשר כל דירה חייבים לקבל חותם, דמות ואופי, אם גם בניואנסים הקטנים ביותר. מכיוון שהשוני אינו נמצא בתחום הפונקציונלי, […] הרי שאינו יכול לנבוע מהפרוגרמה ומהפונקציה אלא מתוך הסביבה, המקום, והבנתם על-ידי המתכנן. […] קודם כל ומעל לכל חייב האדריכל לפתח את גישתו לאובייקט. זוהי מעין דעה קדומה של המתכנן, עוד בטרם ניגש לפיתוח הפתרון עצמו".

יסקי ושות'-5
1971 מרכז מסחרי גילה

 הגדרת ה"חותם" הזה, ההכרחי לעבודתו של האדריכל, היא שאלה מרכזית הנדונה במאמרים האסופים בקטלוג. תמר ברגר פותחת בשאלה אם "יסקי" היא איכות ניתנת לזיהוי; ג'סטין פאולר מנתח עבודות מתקופות שונות כדי להסיק שחרף השינויים בסגנון האדריכלי ובהרכב השותפויות – תווים מסוימים תמיד חוזרים ומופיעים; מיק אקהאוט מצביע על סקרנותו של יסקי ככוח מניע שדחף אותו אל טריטוריות טכנולוגיות חדשות; ירמי הופמן ממקם אותו כנציג הכוח במחזה דרמטי על עלייתה של תל-אביב כעיר מגדלים; עידו גינת קושר את החשיבה המערכתית בעבודותיו עם התפתחויות מעבר לים; ואלי קוק רואה בעבודתו מראָה המשקפת את עליית הקפיטליזם הישראלי. 

מאות הפרויקטים הבנויים של המשרד מצטברים לכדי נוף בנוי, המהווה ייצוג מהימן של האדריכלות הישראלית – או לפחות הזרם המרכזי שלה – לאורך יותר מחמישה עשורים. בחינה כנה של עבודות אלו מאתגרת את סימן השאלה הגדול שמרחף מעל פעילות המשרד בגלגוליו השונים, לנוכח השינויים הסגנוניים המשמעותיים בתוצר האדריכלי: מבניינים מודרניסטיים ממושמעים, מונוכרומטיים ופונקציונליים – אל מרכזי קניות הומים עטורי מוטיבים דקורטיביים, ומגדלי מגורים נהנתניים בחיפוי פסיפס ורוד. הנראטיב המקובל, וזה שנוּסח במונוגרפיה המקצועית המקיפה מאת שרון רוטברד, גורס כי מדובר בשבר הכרוך בשינויי עומק שהתחוללו בחברה הישראלית הַחל בשנות ה-70, שינויים שהשפיעו על זהוּת המזמינים ועל דרישותיהם מן האדריכל וגררו הידרדרות הדרגתית – משנות הזוהר של שנות ה-50 וה-60, שבהן היו תוצרי המשרד תופעה ייחודית בישראל ומחוצה לה – אל תכנון בנייני משרדים ומבני נופש לאליטות החדשות וקופסאות צריכה לעמך ישראל. נראטיב זה ממשיך מגמה מוּכרת בקרב היסטוריונים של אדריכלות ישראלית, הנוטים לזהות תקופות של צמיחה וחדשנות עם פונקציונליזם ופשטות סגנונית ולגַנות תקופות של הטרוגניות וקישוטיות כסטייה מהמהות העקרונית של העשייה המקומית – מגמה שאובחנה על-ידי אלונה נצן-שיפטן. המהות העקרונית של האדריכלות הישראלית הוגדרה כבר על-ידי אביה השמשוני – במה שהיה כנראה הניסיון הראשון לכתוב את ההיסטוריה שלה – כ"גישה פונקציונלית ושאיפה לארגון כולל, [המשתקפת] בענייניות והעדר יומרות".

יסקי ושות'-6
1963 מכון מתכות בטכניון

אפשר אולי לטעון כי מה שמאפיין את יסקי – ובאמצעותו את ההגדרה העצמית של האדריכלות הישראלית בתחילת דרכה – הוא העדר מוחלט של "הנשגב", מה שמעֵבר. מתוך מכלול מורכב של סיבות, הזרם המרכזי של האדריכלות בישראל אימץ באופן גורף את גישת "הענייניות החדשה" (Neue Sachlichkeit), אלא שתוך כדי כך נעלמה ה"חדשה" – שבמקור הגרמני רמזה לביקורת על פרדיגמה קודמת – והתקבלה "ענייניות" בלבד. אולי כסימפטום להגדרה עצמית זו, הדור הראשון של אדריכלי המדינה פנה כמקור השראה עיקרי דווקא ללה קורבוזייה ולא, למשל, ללודוויג מיס ון-דר-רוהה, ולא בכדִי. לה קורבוזייה, למרות הצהרותיו הרטוריות, תמיד היה פרגמטיסט המשנה את עורו בהתאם לנסיבות, ובוודאי לא המשיך את המסורת האידיאליסטית של טהרנים מסוגו של מיס, שחתר תמיד לאותה מהות. אצל יסקי במשרד, קובץ עבודותיו המכונסות של לה קורבוזייה נחשב כתנ"ך וההערצה לאדריכל השוייצי גבלה בגינוני קדושה – אבל ייתכן כי השיעור שמצא יסקי עצמו בין דפי ה-Œuvre complète, בזמן שאלכסנדרוני שותפו הסתכל על קומפוזיציה וחומר, היה כיצד להשתנות עם הזמן, עם המקום ומול מזמין העבודה. השתנות זו מאפשרת לקרוא את הפרויקטים של המשרד כמכלול בעל היגיון פנימי ולהאיר תווים של המשכיות בין העבודות בתקופות השונות: הַחל באלמנטים לא פונקציונליים בעליל שמופיעים כבר בפרויקטים המוקדמים, בדמות צבע או דגם כלשהו, ומתגלגלים אחר כך למעמד של מרכיבים בולטים בכניסות לקניונים; עבוֹר דרך הניסיון להציב תקדימים לאדריכלות המקומית בפריצות דרך כמו בלוק רבע הקילומטר, או בקפיצות נחשוניות לעולם היזמות וזכויות האוויר בפרויקטים באזור שדרות רוטשילד בתל-אביב; ועד לחשיבה המערכתית האופיינית למשרד וניכרת בארגון נהיר בקני-מידה שונים, בין אם מדובר בתוכניות בינוי של רבעים שלמים ובין אם בגריד התלת-ממדי המגדיר את חלוקת החיפויים והציפויים בבנייני דירות ומשרדים שנבנו בעשורים השונים. מבט כזה על העבודות של יסקי ושותפיו בעשורים האחרונים פותח פתח להערכה רעננה, שבוחנת את העבודות בתנאים שלהן ונמנעת מאמות-מידה אנכרוניסטיות.

הקטלוג מציב את הקריאה הזאת בחזית, ולא רק כעניין פנימי ליודעי דבר, כיוון שהרגעים שבהם היה למשרד תפקיד מפתח בהגדרת מרחב ציבורי ישראלי מהו, מבליחים לכל אורך הדרך. במובן זה כיכר מלכי ישראל (היום רבין), ה"פיאצה" (כיכר העיר) בחדרה, קניון השרון ומרכז עזריאלי יושבים על רצף אחד המגדיר התכנסות ופעילות של ציבורים גדולים של אנשים – ואילו בית חברת החשמל, בית IBM, מגדל ציון ושורת בניינים במתחם הבורסה ברמת-גן מתווים רצף מקביל, העוקב אחר השתנות סביבות העבודה והמחיה של קבוצות אליטה. שרטוט הרצפים הללו מראה גם את התרחקותם זה מזה: אם בתחילת הדרך, הממשקים בין שתי הקבוצות התקיימו על בסיס קבוע במרחבים משותפים, הרי שבהדרגה הממשקים מתמעטים וציבורים שונים בחברה הישראלית פועלים ומעבירים את חיי היומיום שלהן כמעט בלי מגע הדדי. האליטות התנתקו מהציבור, הציבור עצמו השתנה והתפרק למגזרים, והחברה הישראלית מתקיימת כקבוצות אינטרסים נפרדות הפועלות במקביל ולעתים אף האחת כנגד האחרת. 

הקשרים בין הפרויקטים של משרד יסקי לבין ההקשר שבתוכו הוא פועל הם לפיכך מורכבים. במאמר החותם את הקטלוג כותב אלי קוק כי "יסקי עיצב את הבניין שבו שכן החוג לכלכלה בירושלים, ודורות של בוגריו עיצבו מחדש את החברה הישראלית". שהרי האדריכלות אינה רק תוצר של תהליכים חברתיים וכלכליים, אלא גם סוכן פעיל המשפיע על תהליכים אלה. ההתאבכות הבונה הזאת מקבלת ביטוי נוסף בקשר בין הארגונים שמולם עובד המשרד וארגונו הפנימי שלו. עם ההשתנות של פרופיל המזמין – מגופים ציבורים, לחברות ממשלתיות ומשם לקבלנים-יזמים ולחברות בנייה מבוססות-פיננסים – עבר גם המשרד תהליך של ארגון מחדש. החל בשנות ה-70, חלוקת העבודה במשרד מתבססת על האצלת אחריות נרחבת לשותפים ולעמיתים השונים שהממשק ביניהם הולך ומתמעט, כאשר יסקי עצמו, לאחר השגת הפרויקט והעבודה על שלביו הראשונים, קידם במקרים רבים את התהליך מעמדת הניהול והפיקוח.

עם כניסתו של יעקב יסקי כשותף ב-1990, תרבות הניהול הצפון-אמריקאית שהביא איתו קיבלה ביטוי נוסף בהקמת מחלקה נפרדת לבינוי ערים ובאימוץ מודל ארגוני של ריבוי שותפים ועמיתים, שרק מוסיף ומחדד את ההבדלים בין אלו שמתכננים ומעצבים את הבניינים לבין אלה שמנהלים את הפרויקט במנגנון המשרדי. התאגידים שמולם המשרד עובד הם כבבואה לצמיחתו של תאגיד האדריכלות הגדול במדינה, והמיזוג של משרד יסקי-סיון-יסקי עם משרד עמי מור ב-2006 מהווה המשך הגיוני, גם אם מורכב, למגמה זו. מורכב מאחר שהמייסד עצמו, גם על פי עדותו, נדחק לשוליים בתהליך. כאן שבה ועולה, בגלגול נוסף, שאלה מהותית הנוגעת לאברהם יסקי ולחברה הישראלית גם יחד: האם לספר את סיפור העשורים האחרונים כמהלך של התקדמות מתמדת – או כדעיכה הדרגתית? כמכלול של הישגים אינטלקטואליים, טכנולוגיים וחומריים – או כאובדן האיכות החמקמקה, הבלתי ניתנת לכימות, המזוהה עם האדריכל המשפיע ביותר בישראל.

 מתוך דברים שנשא יסקי בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?" באמצע שנות ה-70 (התמליל שמור בארכיון המשרד).
 כפי שציין גם שרון רוטברד בספרו אברהם יסקי: אדריכלות קונקרטית (תל-אביב: בבל, 2007). 
 Alona Nitzan-Shiftan, Israelizing Jerusalem: The Encounter between Architectural and National Ideologies, 1967-1977, Ph.D dissertation (Cambridge, MA: MIT, 2002), p. 36
 אביה השמשוני, "אדריכלות", בתוך: בנימין תמוז (עורך), אמנות ישראל (תל-אביב: מסדה, 1963), עמ' 220.

 

באנר נשים קסטרו 300
פורסם בקטגוריה כללי
תגובות פייסבוק