קסטרו באנר קוביה לבן

לאה ניקל

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית-2
|

תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: שירת המקהלה, לאה ניקל: דיוקן עצמה, רותי הלביץ כהן: מסך הדמעות, מבט פנימי

הפתיחה – מוצ"ש – 26 בספטמבר 2015 – בשעה 20:00
נעילה: 26  בדצמבר  2015

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית-2
לואיג'י קופולה, על מטמורפוזה חברתית, וידאו, 2012

שירת המקהלה

אמנים: אפי ואמיר בשיתוף איליר קאסו, אירינה בוטיאה, ז'יילקה בלאקשיץ' המכונה גיטה בלאק,  מרקו גודוי, ניר עברון  ועומר קריגר, לואיג'י קופולה, טלי קרן, קולקטיב שטו דלאט, אלי שמיר
אוצרת: מעין שלף

בתערוכה "שירת המקהלה" מוצגים פרויקטים שונים של אמנים ישראלים ובינלאומיים, שעבדו עם מקהלות בהקשרים פוליטיים וחברתיים בעשור האחרון. בתהליך יצירה שיתופי, המערב זמרים (מקצועיים וחובבים), מוסיקאים, משוררים ואקטיביסטים, נבחן תפקידו הפוליטי של הזֶמר. מקהלות מסורתיות ועכשווית שרות טקסטים מהפגנות, מתכניות מִתאר ממשלתיות או מבלוגים כלכליים, ומהדהדות את תנועות המחאה של השנים האחרונות. קולה של הקבוצה השרה מצביע הן על התמוטטות אידיאולוגיה של הקולקטיב והן על עלייתן מחדש של קהילות דרך הרשתות החברתיות.
דרך סרטים, מיצבי וידיאו, מופעים וסדנאות, בוחנות העבודות הנחות יסוד אתניות ותרבותיות לצד תפישות של לאומיות. הן מתבוננות על ייצוג הפרט אל מול מופעים של קולקטיב וקהילה, ועל השינויים שעברו ייצוגים אלה החל מהתמוטטות הגוש הקומוניסטי ודרך המשבר העכשווי של הקפיטליזם המערבי.
מקהלה היא אנסמבל מוזיקלי של יחידים ששרים יחד, קולות שונים שמצטרפים לקול אחד שאינו אחיד. מסורות היסטוריות של מקהלות קיימות בתרבויות רבות, ואחד מסוגי המקהלה המוקדמים ביותר המוּכּרים לתרבות המערבית הוא המקהלה היוונית. כבר אז היה למקהלה כוח פוליטי, בתפקידה רב-החשיבות כמתווכת בין השחקנים לקהל. היא הדגימה ריבוי של קולות ונקודות מבט בתוך מבנה אזרחי היררכי, ושיקפה לקהל את המשמעות של היותו אזרח, חלק מאותו מרחב פוליטי שבו פועלים הגיבורים.
המקהלה – קולו של המְחבר ובה-בעת גם קול העם. גוף המייצג את החוקים והסדר ובה-בעת גם מרמז על אפשרות הפרתם – מכוננת אפוא מרחב שיתופי. הקהל חוֹוה את מעשי הנפשות הפועלות באופן שיוצר אחריות ומנכיח את הזולת, לא באמצעות ייצוג אלא בדרך של הזדהות והבנה, של סולידריות. לכן אין זה פלא שמקהלות מילאו תפקיד מרכזי בהפגנות ובפעולות מחאה, בכל מקום שבו הסתמנו בזמן האחרון תהליכים של שינוי פוליטי. הן מתנהלות כגוף אחד אך נותנות מקום לקול היחיד בהמון. הן מדברות על התרחשויות מקומיות ספציפיות, אך קוראות לאחריות קולקטיבית שחוצה גבולות גיאוגרפיים, דתיים או אתניים.
מקהלות התגלגלו בצורות שונות לאורך ההיסטוריה של תרבות המערב, ולא-פעם ניסו ליצור האחדה ולאו-דווקא לעודד ריבוי קולות דמוקרטי. מקהלות כנסייתיות שימשו כלי להתעלות דתית המעודדת ציות לחוקי הדת, ובמדינות קומוניסטיות היתה הזִמרה אמצעי חשוב להזדהוּת עם ערכי המשטר. מקהלות פועלים שימשו להעלאת המורל וליצירת "גאוות יחידה" מקצועית, שתשכיח את קשיי היומיום והפערים החברתיים. בישראל, למשל, חבורות זמר ומקהלות צבאיות טיפחו הזדהות עם ערכי הציונות, ובראשם מוטיב ההקרבה למען המדינה. בה-במידה – הַחל בתיאטרון האֶפּי של ברכט ועבוֹר דרך מחזות-זמר קולנועיים – נראו מקהלות מסוג אחר, כאלה שמייצרות הזרה וניכור, חוצות את מישור האשליה והפנטזיה, ומבקשות צפייה ביקורתית; הן עוצרות את היומיום כדי להעלות שאלות על המצב האנושי.
האמנים בתערוכה מציעים במה יצירתית הבונה סיפור משותף מתוך חיבורם של קולות שונים. אולם אין מדובר בחוויה הרמונית, אלא במשא ומתן על הבדלים אשר משקף את הקושי ביצירת קהילה סולידרית המסכימה על מטרותיה. בעבודות ניכר הפוטנציאל הדואלי שביסוד המקהלה: כמשקפת את הכוח המפתה הטמון במופע של אחידות, או ככזו המאפשרת לדמיין מבנה פוליטי חדש ודמוקרטי יותר.
במהלך התערוכה יתקיימו מופעים, מיצגים, מפגשים, הרצאות וסדנאות עם האמנים מהארץ ומחו"ל.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית-1
lea nikel לאה ניקל, ללא כותרת, 2003, צילום יואב חנן

לאה ניקל: דיוקן עצמה

אוצרת: איה לוריא

לאה ניקל בלטה כיוצרת טוטאלית על רקע תקופתה. במשך זמן ארוך, הותירה מאחור את תפקידיה המסורתיים של האישה, תוך התמסרות מלאה ליצירה. ניקל  נהגה להגדיר את עצמה כאמן, לא כאמנית אישה– מתוך רצון לזכות בהכרה מקצועית רצינית. עם זאת,  קריאה חוזרת בגוף עבודותיה המוצג בתערוכה הנוכחית, המציינת עשור שנים לפטירתה, מאפשרת לגלות מחדש את קולה המובהק של לאה ניקלבאמצעותו עיצבה ביטוי יחודי של זהות נשית ונוכחות עוצמתית של יוצרת מורכבת וחדשנית.
עיקר עניינו של הדיוקן העצמי בצמצום הפערים בין החזות החיצונית לפנימית. כבכל דיוקן, מתקיים בו פער הייצוג בין האדם הממשי לבין מראה דמותו המתורגם על הבד. אף שהמופשט ערער עמוקות על אופניהייצוג המסורתיים של הדיוקן, יוצריו לא פסקו מלעסוק בהנכחת "האני היוצר", אך בהיעדר תווי פנים, או תיאור קונקרטי, מצאו להם ייצוגי הזהות והעצמי אופני ביטוי אחרים.
בחינה של גוף העבודה העשיר של לאה ניקל (2005-1918) מגלה שלוש קבוצות עיקריות של עבודות הכוללות ביטויים של נוכחות עצמית מובהקת רבת עוצמה ומגלמים, כל אחד בדרכו, את העצמי של האמנית,בשפתה האנרגטית הייחודית.
קבוצת עבודות אחת כוללת טביעות אצבע רבות בצבעים שונים. מגע ידיה הישיר של האמנית מחתים את הבד באמצעי הזיהוי היסודי, הראשוני והיחידאי של האדם, מנכיח את היוצרת ואת מעשה הציור. חתימותהאצבע טוענות את הציור בקצב ובתנועה גופנית של מגע קרוב והתפלשות בצבע, בציור של יוצרת אקטיבית שמרפרר אל  "ציור הפעולה" של המופשט האקספרסיוניסטי, שהיה גברי ברובו.
בקבוצת עבודות שנייה, נמצא ביטוי מופגן ובולט לשם המפורש של היוצרת, הבוראת, לאה ניקל. אין זה השם שעימו נולדה, הוא עבר תחת ידה כמה גלגולים ובסופו של דבר התנסח כתולדה של בחירה עצמאיתומושכלת. חתימתה מקבלת ביטוי נוסף לאני היוצר ומעמד מיוחד כסימן אוטונומי, על גבי הבד.
קבוצה שלישית של עבודות, כוללת ביטוי מוחשי נוסף של אישה ויוצרת. ניקל שילבה בעבודות אלה פיסות מתוך שמלות שלבשה בזמן יצירתן. פיסות הבד מוכתמות בשאריות צבע שניתז, נושאות עקבות למנהגהשל ניקל לנגב בבגדיה את ידיה ואת עודפי הצבע שעל המכחולים.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית-5
ללא כותרת, מתוך הסדרה הדס חסיד, 2014

רותי הלביץ כהן: מסך הדמעות

בעקבות המחזה רפסודת המדוזה מאת יהושע סובול
אוצרת: איה לוריא

האמנית רותי הלביץ כהן כורכת את יצירתה הפלסטית, ביצירתו התיאטרונית של המחזאי יהושע סובול. הדיאלוג שנרקם בין שני היוצרים מאז פגישתם הראשונה לפני 12 שנה, מגיע בתערוכה הנוכחית, לשיא במיצב שיצרה הלביץ, המגיב באופן ישיר למחזה החדש של סובול, 'רפסודת המדוזה' ומציג מונולוגים מתוכו בחלל המוזיאון.  העבודות נוצרו בטכניקה לא קונוונציונאלית המשלבת ניירות פרגמנט, סרטי מסקינג-טייפ, צבעי אקריליק, דיו, ספריי צבע לצד קפה, יין ומרכך כביסה. העבודות מתכתבות באופן ישיר עם המסורת הסימבוליסטית ושולחת אל יצירתו של גוסטב קלימט ועולם הדימויים הארכיטיפי שהזין את יצירתו. הדמויות הן נשים בעיקר, אך נמצא ביניהן גם יצירי כלאיים דמיוניים, בסצנות המבוססות על משלי מוסר, סיפורי התנ"ך, הברית החדשה והמיתולוגיה היוונית. ההתרחשות מגובה במערך סמלים מתחום המאגיה השחורה והכישוף ובהשראת אגדות עם עתיקות, תרבויות אקזוטיות ומרחבי נפש של חרדה, חלום וסיוט.
המחזה  של סובול, 'רפסודת המדוזה', נכתב בהשראת ציורו הנודע של הצייר הצרפתי תיאודור ז'ריקו, המתייחס לאירוע נורא שהתרחש ב- 1816, כאשר הספינה "מדוזה", עלתה על שרטון והקברניט, בחר להוריד אל סירות ההצלה המעטות את אנשי האצולה והפיקוד הבכיר בלבד. שאר הנוסעים הורדו אל רפסודת עץ מאולתרת. רבים מהם מצאו את מותם והשורדים חוו אלימות, ייאוש, אובדן שפיות ורעב קיצוני, עד כדי קניבליזם. הציור של ז'ריקו מנציח את הרגע בו הבחינו השורדים בספינה "ארגוס", שהצילה אותם. המשפט של הקברניט ואנשי הצוות הבכיר, נערך על רקע הפרסום הנרחב של העדויות המזעזעות מאת הניצולים, שהועלו על הכתב על־ידי שניים מהם: המהנדס אלכסנדר קוריאר והמנתח אנרי סביני. הציור 'רפסודת המדוזה' הפך לכתב אישום פוליטי־מוסרי נוקב, סמל לשחיתות השלטונית של המשטר המלוכני ולאכזריות אנושית חסרת גבול.
המחזה מבוסס על שיחות בין הצייר ז'ריקו לבין הניצולים השורדים קוריאר וסביני, שבהן שִחזרו את המאורעות הקשים שחוו במשך 13 הימים על רפסודת המדוזה, בעודם מיטלטלים בין אבדון מוחלט להיאחזות נואשת בצלם אנוש. המחזה הועלה לאחרונה בלונדון, באקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה RADA,  בבימויו של אנדרו וישנייבסקי,  קטעים מתוך המחזה מוצעים לקריאת הקהל. שלושה מונולוגים מתוכו יבוצעו בחלל המוזיאון כחלק מן התערוכה.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית-4
Marco Godoy Claiming the Echo 2012

מבט פנימי II

אמנים: רותם בלוה, נועה זית, הדס חסיד, אורית יודוביץ', שיבץ כהן, עירית תמרי
אוצרת: איה לוריא

התערוכה הקבוצתית כוללת עבודות אמנות שנוצרו מתוך דיאלוג עם מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. מבנה המוזיאון הייחודי, שעבר בחלוף הזמן שינויים מבניים ותוכניים, תופס בהן מקום מרכזי.
התערוכה מפנה מבט אל אמנות המגיבה במישרין למבנה שבו היא מוצגת וצומחת מתוך דיאלוג עם תכניו המוזיאליים והאדריכליים. התערוכה הוצגה לראשונה, בנוסח אחר, בפברואר 2015. בגלגולה הנוכחי, נוספו לה עבודות חדשות של האמניות הדס חסיד ואורית יודוביץ' והיא מוצגת במפלס המסד של המוזיאון – שם היא מתפקדת כארכיון מצטבר המתייחס למבנה שמעליה.
ראשיתו של מוזיאון הרצליה באוסף של ציורים עתיקים, שנתרמו על ידי תושב העיר אויגן דה־וילה בראשית שנות ה־60 והוצגו בדירה ברחוב בר אילן 15. מבנה הבטון הנוכחי, שעוצב בסגנון ברוטליסטי בידי האדריכל בן העיר, יעקב רכטר (בשיתוף עם משה זרחי ומיכה פרי), נפתח לקהל בשנת 1975. תכליתו הייתה מיזוג בין מבנה זיכרון והנצחה, (בית יד לבנים) ובין מוזיאון ומרכז תרבות. המוזיאון המודרני הזכיר באופיו מבצר או מקלט והתאפיין באיכויות של רצינות וצניעות.
בשנת 2000 נחנך המוזיאון מחדש לאחר שהורחב בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר, אז הופרדו גם הכניסות ונוצרה חציצה בין המוזיאון לבית יד לבנים. הוא הוגדר כמוזיאון המתמקד באמנות צעירה עכשווית – ישראלית ובינלאומית. קיר בטון גדול ודומיננטי באורך עשרים מטרים נבנה באולם הכניסה החדש לבניין. הבטון החשוף היה מאפיין מרכזי בברוטליזם – סגנון אדריכלי מודרני שהיה נפוץ לאחר מלחמת העולם השנייה ועד תחילת שנות השבעים באירופה, שהייתה עסוקה בשיקום הריסותיה ובנייתה מחדש. הבנייה הברוטליסטית הייתה מהירה, מתועשת, פונקציונלית, זולה יחסית, נטולת עודפות קישוטית ודגלה בחשיפה של שיטות הבנייה וחומריה כביטוי אתי ואסתטי. דור האדריכלים הישראלי באותה התקופה אימץ את רעיונות הברוטליזם ושאף לבטא באמצעותו אדריכלות בעלת זהות מקומית ייחודית על רקע מציאות של צמיחה לאומית, מאבק קיומי ומחסור כלכלי. הבטון נקשר אז במידה רבה לאתוס ולאידיאולוגיה המקומית המודרניסטית כמבטא את מהותה של החברה הישראלית, על הישירות נטולת הפורמליות שבה, המעשיות, התושייה והחילוניות. מאפיינים אלה זכו למידה לא מבוטלת של הערכה, אך לצד זאת הדגישה הביקורת על הברוטליזם את ממדי הכוחנות, ההאחדה, הפשטנות והניתוק מהמורשת ומהעבר הגלומים בו.
העבודות בתערוכה מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם היבטים שונים של סגנון בנייה זה ועם הערכים המוזיאולוגיים.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 , הרצליה טל': 09-9551011
www.herzliyamuseum.co.il
שעות פתיחה : ימים ב', ד', ו' ושבת  14:00-10:00  /  ימים ג', ה'  20:00-16:00

באנר נשים קסטרו 300
פורסם בקטגוריות אופנה, מגזין אופנה
תגובות פייסבוק