חן הלברטל. אוספת סיפורים

בטור החדש שלה, חן הלברטל, מלבישה, קניינית, מפיקת אופנה וכוהנת וינטג' פותחת ארונות ישנים ומגלה דרכם סיפורי חיים. בין שמלות שנשמרו עשרות שנים, אלבומים מצהיבים, שווקי וינטג' ופריטים נדירים, היא מזכירה לנו שאופנה היא לא רק מה שלובשים. היא זיכרון, געגוע, תרבות ואנשים

מאחורי כל בגד יש אדם.

במקרה הזה, קראו לה חוה.
מאחורי כל חוה יש סיפור חיים שלם, ואני כאן כדי לספר לכם אותו מדי שבוע בטור החדש שלנו.
אם הייתם מספרים לי לפני כמה שנים שאבלה את הימים שלי בחיטוט בארונות של נשים שמעולם לא הכרתי, ואצפה באלבומים של דורות שלמים שאין לי מושג מי הם, כנראה שהייתי צוחקת.
היום זו כבר כמעט שגרת החיים שלי.
נעים להכיר, אני חן הלברטל, מלבישה, קניינית, אספנית וינטג', ציידת אוצרות, ובעיקר אוספת סיפורים.
בכל שבוע אקח אתכם איתי למסע קצת אחר. מסע שמתחיל בארון ישן, ממשיך דרך אלבומי תמונות מאובקים, ומסתיים הרבה פעמים עם דמעות בעיניים וחיוך בלב.

אני מגיעה לבתים של נשים שהלכו לעולמן. המשפחות פותחות בפניי את הארונות, מוציאות שמלות שלא נלבשו עשרות שנים, מעילים ששמרו זיכרונות, תיקים שראו עולם שלם, ויחד איתם נפתחים גם הסיפורים.
פתאום השמלה היא כבר לא רק שמלה.
היא החתונה של הבת.
היא הנשיקה הראשונה.
היא הטיול לפריז ב-1974.
היא האישה שלבשה אותה.
לאורך השנים גיליתי שבגד וינטג' הוא הרבה יותר מפריט אופנה. הוא מסמך היסטורי קטן. הוא מספר מי היינו, איך חיינו, על מה חלמנו ואפילו איך אהבנו.
ובזמן שכולנו רצים לקנות את הדבר החדש הבא, עולם האופנה עצמו עסוק דווקא בלהסתכל לאחור. מעצבי העל הגדולים מחפשים השראה בארכיונים, סטייליסטים מחפשים את הפריט שאין לאף אחד אחר, וכוכבות הוליווד עולות על השטיח האדום בשמלות בנות עשרות שנים.
כי מסתבר שהיסטוריה אף פעם לא באמת יוצאת מהאופנה.
בטור הזה נדבר על נשים, על בגדים, על זיכרונות, על שווקי וינטג' בפריז, במילאנו ובאמסטרדם, על אוצרות שנמצאו במקרה, על פריטים נדירים, על טרנדים שחזרו לחיים, כריות הכתפיים למשל, ועל הסיפורים שמסתתרים מאחורי כל כפתור, תפר וקולב.
אז אם גם אתם מאמינים שבגד יכול לספר סיפור, ברוכים הבאים.
תפתחו את הארון.
אנחנו מתחילים.

הארון שנשאר פתוח

השבוע שוב מצאתי את עצמי מול ארון של אישה שמעולם לא הכרתי.
היא כבר לא הייתה שם כדי לספר לי למה שמרה את שמלת הסאטן הצהבהבה ההיא במשך ארבעים שנה, אבל הבת שלה ידעה בדיוק.
"זו השמלה שהיא לבשה לחתונה של אחי."
פתאום זו כבר לא הייתה רק שמלה.
זו הייתה התרגשות, מצלמה עם פלאש של שנות השמונים, עוגת קצפת וריקוד אחרון לפני חצות.
אני נכנסת לבתים כדי לחפש וינטג'. בפועל, אני יוצאת מהם עם סיפורי חיים.
המשפחות פותחות ארונות, אבל לפני הכול הן פותחות את הלב. לא כקלישאה, אנחנו ליטרלי מתחילים לשבת ולבכות יחד.
אלבומים מצהיבים נשלפים מהמדף העליון.
תמונות בשחור-לבן נוחתות על השולחן.
ופתאום אני רואה את אותה אישה בת עשרים, מחייכת במעיל צמר מושלם, כאילו צולמה לקמפיין אופנה של היום.
האמת? הרבה פעמים היא באמת התלבשה טוב יותר מאיתנו.
בעידן של אופנה מהירה, משלוחים מהיום למחר וטרנדים שמחזיקים שבועיים וחצי, יש משהו כמעט מהפכני בבגד שהחזיק חמישים שנה.
כי פעם קנו פחות.
אבל קנו טוב.
הכפתורים היו ממתכת, עם זהב ועיטורים מיוחדים.
הכול נתפר ביד, תפר-תפר, חרוז-חרוז.
התפרים היו ישרים ומדויקים, אבל לא מדי כמו במכונה.
והבגד נועד להישאר.
זו בדיוק הסיבה שאני אוהבת וינטג'.
כי הוא מזכיר לנו שאופנה היא לא רק מה טרנדי, מה חדש, כמה הוא עלה ולמי יש יותר.
הכבוד שהיה לפריט אופנה. איך היא עטפה ושמרה עליו כאילו יצא הרגע מחנות יוקרתית בפריז של שאנל, עם העטיפה, הניילון והקרטון. החולצות נכנסות לארון מדוגמות, ארוזות, מגוהצות, עטופות בשקית בד ובתוכה סבון, על מנת לשמור על הריח של הבגד בארון.
כמה כבוד היה לבגד.
כמה זה מרגש לראות כל פעם מחדש.
ולא כי הוא נקנה מבית אופנה יוקרתי במיוחד.
אלא כי הוא בעל ערך עבורה, ולכן הוא ראוי להישאר איתנו גם שלושים, ארבעים ואף שמונים שנה.

חן הלברטל | אוספת סיפורים

מלבישה, מפיקה, קניינית, אספנית וכוהנת וינטג'.
נכנסת לארונות ישנים ומוצאת בהם הרבה יותר מבגדים.
חן מוצאת נשים, זיכרונות, משפחות וסיפורי חיים.
אינסטגרם: chen_halbertal@
מייל: Chenavare@gmail.com@

---

מגזין אופנה ישראלי – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167

עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@