בניר יצחק נרצחו 8 חברי קיבוץ: אלה חמוי (בת קיבוץ – במסיבת הנובה), אופיר מלמן (בן קיבוץ – במוצב סופה) 6 חברי כיתת הכוננות – ירון שחר הרבש״צ, אופק ארזי ובועז אברהם נמצאו באותו היום ונקברו. 3 נוספים נהרגו ונחטפו. אורן גולדין הוחזר. טל חיימי וליאור רודאייף עדיין מתים בשבי. צריף עץ ששימש כמכבסה למתנדבים נשרף מפגיעת קסאם בדצמבר 2023. המחבלים שרפו את לוח החשמל שברפת ורק כמה ימים אחר כך תוקנה התקלה. מיכל לויט, חברת קיבוץ ניר יצחק בטקסט מטלטל ומצמרר על רגעי האימה והזוועה של אותה שבת ארורה ב"שבעה באוקטובר"
איך מסכמים שנה? שנה שהייתה בכללותה הגרועה בחיי. אך בתוכה למרות הקושי, האובדן, הכאב והגלות היו גם נקודות אור. אצל רבים מאיתנו, תושבי העוטף, הכל התחיל בשבת 06:30 בבוקר. קפיצה וריצת אמוק לממ"ד כרגיל מלווה בבהלה קלה אך הפעם משהו היה שונה. הרעשים לא פסקו מיד, לקח להם זמן ואנחנו שבדרך כלל מאוד לא ממושמעים – הפעם דווקא חיכינו בסבלנות עד שהקולות יירגעו.
ואז הפוגה בקולות ואחרי גיחה קטנה החוצה לשירותים, אני מבינה שכנראה הפריווילגיה הזו לא תחזור על עצמה עוד הרבה. אני סוחבת פנימה איזשהו דלי שבדיוק עמד במסדרון – במטרה שזה יהיה הפתרון לצרכים שיהיו לנו. השעות עוברות והלחץ אצלנו גובר, כאשר אנו קוראים את ההודעות בקבוצות השונות שהפכו פתאום לקבוצות שבהם כולם נמצאים. יש מי שמשמיע ויש מי שמרגיע. בחלק מהזמן הילדים פשוט ישנו, בדיעבד הבנתי שזה היה מנגנון התנתקות הישרדותי לגמרי – "אם אני אשן הזמן יעבור לי מהר יותר".
מדי פעם עוד אזעקות, ירי בחוץ, צעקות בערבית ולרגע נדמה לנו שמישהו דופק לנו על קיר הממ"ד. אנחנו שקטים. שומעים ושותקים. שולחים הודעות קריאה לעזרה לרבש"צ (אחראי הבטחון) אך לא מקבלים מענה. בדיעבד נודע לנו שהוא נהרג בשעות הראשונות. בסביבות השעה 10:00 בתי נעמה (7) כבר מתחילה להיות רעבה ומייללת שנביא לה משהו לאכול. אנחנו כל הזמן דוחים אותה ואומרים לה: "עוד מעט… עוד רגע…" כי יש חשש גדול לעזוב את החדר, ברור לנו שמחבלים מסתובבים בחוץ. כשהיא שוב מתייפחת, אני מגיבה אליה בנחישות ואומרת לה: "יש המון אנשים ממש רעים בחוץ, ואם אני אצא החוצה להביא לך משהו הם יהרגו אותי, את לא רוצה שזה יקרה? נכון?" היא מביטה בי בחוסר אונים, מבינה, משתתקת ולא מבקשת יותר אוכל.
בסלון באותו הזמן מוצבת לה מצלמת אבטחה. ניתן לראות מה קורה שם דרך האפליקציה בטלפון, אנחנו מפעילים את האפליקציה וצופים במתרחש בסלון. אולי כך נדע שיש מישהו בבית ונהיה מוכנים. אבל כשהמחבלים מגיעים זה ברור כשמש, הם צורחים ומנפצים את דלת הזכוכית של המרפסת האחורית (שדרך אגב הייתה זכוכית מחוסמת) ונכנסים. מרוקנים ארונות, גונבים מה שנראה להם, לוקחים קצת חומוס ואקטימל מהמקרר, מעמיסים את המחשב הנייד המעולה שלי (אני גרפיקאית!) שנמצא מטר מדלת הממ"ד ובאורח פלא שעד היום לא מובן לנו – לא נוגעים בדלת הממ"ד. באותו הזמן, מעבר לדלת, בתוך בממ"ד ירון, בן זוגי, עומד ליד הדלת ואוחז בידית חזק חזק, בני יואב (17) עוזר לו והם לא מרגישים התנגדות מהצד השני.
אני צופה באפליקציה רואה את הרוע והנבזות בעיניים, רועדת ולא מאמינה למראה עיניי. מתפללת שרק ילכו מכאן ומדמיינת שהם לא שמים לב לדלת הממ"ד. שכאילו הממ"ד לא קיים ובעצם יש שם קיר וזהו. כאילו באותו הרגע נתנו לנו את "המג'יק סטיק" של "גבי אנד דבי" ונעלמנו יחד עם הממ"ד. אחרי כ-10 דקות של חרדה קיומית. אני רואה דרך האפליקציה איך המחבל מעמיס את השלל בתיק שם את התיק על הגב ויוצא מדלת המרפסת כלעומת שבא. בדיעבד, ברור לנו שאלו היו ה"בוזזים" – הם מצאו אצלנו מספיק שלל: תכשיטים, כסף, דרכונים, כמה מצלמות ישנות ומחשב נייד. זה הספיק להם ולכן הלכו. אבל ברור לי שהיתה שם השגחה – כי אחרת אני לא יודעת איך להסביר את זה.
השעות שאחרי לא היו רגועות יותר. התפללנו שהצבא כבר יגיע, ומרגע עזיבת המחבלים את הבית לקח לצבא עוד כ-5 שעות עד שצה״ל הגיע לבית שלנו. אנחנו המשכנו לשהות בממ"ד וכשהחיילים נכנסים, גם אותם ראינו במצלמה וכשהיינו בטוחים שזה באמת הם, הפעלנו את הרמקול שלה וצעקנו להם: "אנחנו פה, בממ"ד בסוף המסדרון ימינה, בואו לחלץ אותנו".
אנחנו יוצאים החוצה וחשכו עינינו. אנחנו מבינים שהבית פשוט טמא. שחיללו את קודש הקודשים שלנו. והיי, אנחנו לא חיים בוילה, אבל זה הבית שלנו! וכעת הוא שבור, הרוס ומנופץ. ברגע הראשון זו תחושת כאוס, בימים שאחרי אנחנו מבינים שכל הרכוש שנגנב ונהרס ממש לא חשוב – כי ניצלנו!!!
לאחר כ-14 שעות בממ"ד אנחנו מורשים לצאת, לארגן כמה חפצים ואת הלילה אנחנו מעבירים בגן הילדים הממוגן. שם אנחנו ישנים על מזרנים, כ-100 איש, כולם יחד באותו חלל. ברור ששינה משמעותית לא הייתה שם. אבל לפחות הרגשנו קצת יותר מוגנים.
רק למחרת בלילה אנחנו מפונים באוטובוסים, בנסיעה שאורכת כשש שעות למלון "קיסר" באילת. מבולבלים מאוד, מבינים שאנחנו עדיין לא מבינים כלום! שעוד נכונו לנו ימים קשים של התמודדות עם המצב. בתמימות אני מכינה את עצמי לחודש של פינוי ואז חזרה הביתה. אחרי שבועיים-שלושה נאמר לנו שזמן הפינוי יהיה ארוך במיוחד – לפחות 10 חודשים עד שנה. אני מסרבת להאמין שייקח כל כך הרבה זמן עד לחזרה הסופית הביתה, וכל רגע שעובר אני מרגישה שאני מתנתקת מהבית יותר.
הזמן עובר ועובר. לאחר חודשיים וחצי במלון "קיסר" שעטף אותנו בדרך שמילים הן קטנות ולא מצליחות באמת לתאר את החום והאהבה שקיבלנו שם, אנחנו עוברים למלון יו-ספלאש הצמוד לקיבוץ "איילות". נעמה (7) ואשל (14) סוף סוף (בסוף דצמבר!) מתחילים שנת לימודים בבתי הספר של חבל איילות (יסודי "נוף אדום" ותיכון "מעלה שחרות") וכעת אפשר קצת לנשום כי מרגישים קצת שגרה. יואב (17) תלמיד כיתה י"ב, מתחיל ללמוד בפנימייה בעין גדי שנפתחה במיוחד עבור מחזור שכבתו מנופי הבשור – חוויה שכבר בתחילה ברור היה שמדובר בהצלחה מסחררת: יומיים של לימודים, יום של חוויות וטיולים ויום של התנדבות בכל מיני מקומות ברחבי הדרום. בזכות היוזמה הזו יואב מצליח לסיים את שנת הלימודים האחרונה שלו בהצלחה.
לחיות בחדר בבית מלון זה אתגר אמיתי, זה נחמד לכמה ימים, אבל קשה מאוד לאורך זמן. כל פעם שאני מתמלאת יגון על מצבי אני מזכירה לעצמי שאני לא יכולה להתלונן כי יש אנשים שנמקים אי שם בעזה, במקרה הטוב: בבתי עזתים ובמקרה הגרוע: במנהרות החשוכות והמצחינות של החמאס.
המלון דואג לנו לארוחות ואנחנו נותנים לזמן לעשות את שלו. אני מתחילה את שנת הלימודים האקדמית השנייה שלי בתואר השני בספיר ומצליחה למרות הקשיים, הטיפולים הפסיכולוגיים וההתמודדות עם המציאות לסיים את התואר בהצלחה.
אני מחליטה שמיד עם סיום התואר נחזור לקיבוץ. אך שוב, התוכניות משתנות וכדי שלנעמה תהיה מסגרת קייטנה בימות החופשה אנחנו נאלצים להישאר עד אמצע אוגוסט במלון. ורק ב-18.8.24 אנחנו אורזים את כל מטלטלינו, דוחסים הכל לשתי מכוניות וחוזרים לקיבוץ. יואב בננו הבכור כבר נמצא בבית בקיבוץ. כבר ביוני כשהסתיימה הפנימיה, הוא הבין שאין לו מה לחפש עוד בעיר הדרומית ומתחיל לעבוד ברפת בקיבוץ.
על אף שהמלחמה לא הסתיימה, אנחנו מבינים שבשלב הראשון צריך לחזור, להרגיש את הבית ולנסות להתחבר אליו חזרה. כי אין דרך אחרת להחליט אם מתאים לנו להמשיך לחיות בקיבוץ או לא. ברור לנו שפרק הפינוי צריך להסתיים ופרק חדש צריך להתחיל.
בימים הראשונים במלון "קיסר" כששמעתי חברות וחברים מדברים על כך שלדעתם רבים לא יחזרו לקיבוץ, ביטלתי את אמירתם בהנפת יד ואמרתי: "אין מצב! המשפחות כל כך מחוברות לקיבוץ, ברור שיחזרו", טענתי שרובם המכריע יחזור עוד בסוף שנת הלימודים, טעיתי בגדול!
בסביבות יוני כשכולם התחילו לעסוק בנושא החזרה הבנתי שרבים מחפשים פתרון אחר לשנה נוספת. רבים חוששים לחזור הביתה. המספרים מעידים על כך: 55% מהמשפחות לא חזרו. רוב המשפחות עם הילדים הצעירים לא חזרו ומעבירים את השנה הקרובה בדירות ששכרו או בבית הארחה בקיבוץ משאבי שדה.
החזרה הביתה היא מצד אחד מאתגרת כי כעת צריך לעשות דברים ב"חצי כוח" (כי חצי מהאוכלוסייה לא חזרה). ומצד שני היא גם החלטה ציונית – כי חוזרים הביתה!, מרגישים את הבית… מתחברים… עוזרים לשקם… ואם בהמשך יתאים לנו משהו אחר תמיד אפשר יהיה להחליט אחרת. אבל לא מחליטים מתוך כאוס – זה לא.
מייחלת לחזרתם של טל חיימי וליאור רודאייף זכרונם לברכה חברי כיתת הכוננות בניר יצחק שחרפו נפשם על הגנת הקיבוץ, נהרגו, נחטפו ועדיין לא הושבו. ולחזרתם של כל 99 החטופים הנוספים שעדיין נמצאים שם ברצועת עזה.
*מיכל לויט, חברת קיבוץ ניר יצחק עורכת העלון של הקיבוץ, אחראית על הרשת החברתית הפנימית בקיבוץ ועל הארכיון.
הדר בן דור – צלמת
אינסטגרם: bd_hadar@
Chief editor & art director: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: fashion_israel.mag
site: https://www.fashion-israel.co.il
Facebook business page: Fashion Israel