בתוך הטלפון של אחיו, סרן יוגב פזי ז"ל, מצא נועם תוכנית עסקית לעתיד ששניהם עוד היו אמורים לחלוק. יוגב חשב על קולקציות, על קהל ועל הדרך שבה יפתח את מותג האופנה "מלך". בראש התוכנית היה נועם. בשיחה עם אפי אליסי הוא חוזר לילדות לצד אחיו ובן דודם גל איזנקוט, מספר על המשפחה שאיבדה שלושה מבניה, ומדבר על הרגע שבו החלום של אחיו הפך גם לדרך שלו. בין געגוע לבחירת בדים, בין האחריות לזיכרון לרצון להצליח, הוא מבקש לבנות חיים שיש בהם מקום לשניהם
לפני הטלפון, לפני התוכנית העסקית ולפני המילה "מלך" שנלבשת היום על הגוף, היו ילדים ששיחקו יחד. חופשות אצל בני הדודים, משחקי קופסה שנמשכו שעות, לגו, שטויות של ילדים. גל איזנקוט היה הגדול שהכיר להם דברים חדשים. כל משחק שלמד, כל תעלול שגילה, עבר מיד הלאה. נועם פזי זוכר אותו לוקח אותם לפארקים ולסרטים, פותח בפניהם את העולם הקטן שמחוץ לבית. "ממש היינו כמו אחים קטנים שלהם", הוא אומר.
אני רוצה להתחיל שם, במקום שבו השמות עוד שייכים לאנשים שחוזרים הביתה. בתוך הסיפור המשפחתי הכבד הזה קל לאבד את הילדות, את ההומור ואת היחסים שקדמו למלחמה. אבל כשנועם מדבר על אחיו הגדול, סרן יוגב פזי, מגבעות בר, מפקד מחלקה בגדוד נחשון (90), חטיבת כפיר, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, והוא בן 22 בנופלו, הוא מחזיר שוב ושוב את השיחה אל החיים שהיו להם יחד. הסרטים שראו, המריבות, הצורך לספר לו כל דבר. גם כשהוא מתאר את החסר, אפשר להבין איזה בית היה עבורו האח הזה.
"יוגב היה חייב לדעת"
"יוגב באמת היה החצי שלי", הוא אומר. כמעט כל החלטה עברה דרכו. לאן להתגייס, מה לחשוב על עניין פוליטי, איזה סרט לראות. גם הדברים הקטנים ביותר היו זקוקים למבט של האח הגדול. "כל דבר קטן שחוויתי, היה לי חשוב שיוגב ידע ממנו".
הם היו שונים מאוד, נועם מדגיש. ובכל זאת, דעתו של יוגב הייתה עבורו נקודת ייחוס. "אם זה לא עבר את האישור שלו, זה לא היה רלוונטי". הוא מספר גם על המכות, על ההצקות ועל הכישרון המשותף למצוא בדיוק את הכפתור שיוציא את השני מדעתו. נועם אהב להוציא מיוגב תגובה. יוגב ידע להחזיר. גם כשהיו כבר חיילים, המפגש בבית יכול היה להפוך מיד להשתוללות של שני אחים.
לצד זה הייתה ביניהם ידיעה מתי לעצור. מתי מאחורי הצחוק נמצא מישהו שצריך אותך באמת. ככל שהתבגרו, למדו להיות שם זה בשביל זה. אחרי שגל נפל, הקרבה הזאת קיבלה משקל נוסף. הם דיברו עליו, נשאו יחד את הגעגוע, וניסו להבין איך ממשיכים בתוך משפחה שכבר השתנתה.
העיר שפתחה את העולם
את האהבה לבגדים נועם הביא מבחוץ. הבית בגבעות בר לא היה בית שעסק בסטייל. מבחינתו, בילדות, נעלי כדורגל היו עניין גדול מספיק. יוגב לבש בעיקר בגדי עבודה. "זה עולה עליך? תלבש", הוא מתאר את הגישה הביתית, בלי ביקורת ובלי ניסיון לצייר בדיעבד משפחה של אנשי אופנה.
בכיתה י' עבר לתל אביב. שם התחיל לראות איך אנשים משתמשים בבגדים כדי להיות מי שהם. צבעים, שילובים, צורות לבוש שלא הכיר. "העולם שלך כל כך מתרחב בבום", הוא אומר. את המבט החדש הזה לקח איתו גם כשחזר ליישוב ובהמשך עבר לאשקלון. הסטייל נעשה חלק מחייו.
כשאני שואל למי משניהם הייתה מודעות גדולה יותר למה שהוא לובש, התשובה מיידית: לו. הוא נזכר בשילובים שיוגב היה יוצא איתם מהבית ומתקשה להבין איך הניח לזה לקרות. זה אחד הרגעים שבהם האח הגדול חוזר להיות אדם שאפשר לצחוק עליו. מישהו שהיית אוהב מאוד, וגם שולח להחליף חולצה.
למרות המשיכה הזאת לאופנה, נועם לא תכנן להפוך אותה למקצוע. הוא שירת בחיל הים, בספינות, והתרכז בשירות. אחריו, חשב, אולי יטוס. אולי יבין מה ירצה לעשות. יוגב כבר דיבר איתו על המותג, העלה רעיונות ותכנן קדימה. נועם ביקש שיחכה. קודם שישתחררו, קודם שיגמרו את מה שהם נמצאים בתוכו. היה נדמה שעוד יהיה זמן להחליט.
גל של הבית
גל היה קרוב במיוחד ליוגב. השירות הקרבי, תחומי העניין והשיחות חיברו ביניהם, אבל הקשר התחיל הרבה קודם. נועם מתאר את גל כאח גדול נוסף, כזה שידע להוביל את החבורה ולמלא את החופשות בתנועה ובמשחק.
דווקא במרדנות, הוא אומר, הרגיש דומה לו בעצמו. בגל שחי בתל אביב, טייל בעולם ובחר איך לחיות, ראה אפשרות לחיים שהוא רצה להכיר. לצד זה הייתה בו גם הנכונות להניח הכול בצד ולצאת להילחם. שתי הדמויות האלה נשארו אצל נועם יחד: בן הדוד שידע ליהנות מהחיים והאדם שהיה מוכן לסכן אותם למען הערכים שלו.
בתוך פחות משנה איבדה המשפחה המורחבת את גל, את מאור ואת יוגב. אחרי מותו של גל, יוגב המשיך להילחם. נועם זוכר את הקרע בין הבית לבין החברים והמשימה. הוא מספר שאחיו כתב את שמו של גל במקומות שבהם היה בעזה, ושבכל יציאה הביתה הם חזרו לדבר עליו. הפחד שמשהו יקרה גם ליוגב היה שם, אבל לא הפך לשיחה מפורשת. נועם הכיר את התפקיד שלו ואת האופי שלו. ידע שזה אדם שירוץ ראשון כשיקרה משהו. ביניהם נשארו המשפטים שאחים אומרים כדי שאפשר יהיה להיפרד: שמור על עצמך. בהצלחה. תן בראש.
הדרך הביתה
ב־17 בנובמבר 2024 נפל סרן יוגב פזי, מפקד מחלקה בגדוד נחשון בחטיבת כפיר, בקרב בג'באליה. הוא היה בן 22.
נועם היה אז בצבא, אחרי שבת שסגר בבסיס. ביום ראשון בבוקר קרא לו המפקד שלו לחדר המפקד. עוד לפני שנאמרו המילים, התחיל לחשוד. הוא ידע שיוגב בעזה; הם דיברו ביום שישי. בתחילה ניסה לדחות את הכניסה לחדר, להרחיק את המחשבה. אחר כך הגיעה הבשורה.
מהרגעים האלה נשאר לו זיכרון חלקי. הוא זוכר שהתמוטט. זוכר את המפקד האישי מסיע אותו הביתה. זוכר דרך שנדמתה ארוכה מאוד, ובית שכבר היו בו אנשים כשנכנס. בני המשפחה ידעו לפניו.
אחרי החיבוק לאמא הגיעו המשימות. מתי תהיה ההלוויה, איפה יקברו, מה צריך לעשות עכשיו. "קלטתי את הסיטואציה מהר מאוד", הוא אומר. בתוך הבשורה על מותו של האדם שאת אישורו חיפש כמעט בכל דבר, נועם מצא את עצמו נדרש לקבל החלטות.
"וואי, נכון. אני לבד בזה"
אני שואל אותו על הרגעים שבהם עדיין רוצים לשלוח הודעה. קורה משהו טוב, משהו מסעיר, משהו שחייבים לספר לאח הגדול, ורק אז נזכרים. נועם מכיר אותם היטב.
זוגיות, דירה חדשה, עבודה. הדברים שדרכם חיים צעירים מתחילים לקבל צורה הם גם הדברים שמחדדים את ההיעדר. "דבר ראשון שבא לך לעשות זה לספר לו", הוא אומר. ואז, בתוך ההתרגשות, מגיעה ההבנה: "וואי, נכון. איזה באסה, אני לבד בזה".
יש במשפט הזה בדידות שקשה לתאר דרך המילה שכול לבדה. יוגב היה האדם שנועם רצה שיהיה עד לחייו. שיכיר את האנשים, יגיד מה הוא חושב, יצחק עליו קצת. החסר שלו נכנס גם אל הרגעים הטובים, בדיוק מפני שהם טובים.
ובכל זאת, נועם מתעקש לשמור גם על האפשרות לצחוק. הוא משתדל לרדת על יוגב, להיזכר בשטויות, לאפשר ליחסים שלהם להמשיך להתקיים גם דרך ההומור שהיה בהם. "עכשיו אין לך איך להחזיר לי, אז אני מנצל את זה", הוא אומר.
הוא מכיר בערכים, בלוחם ובמפקד שהיה אחיו, אבל אינו רוצה שהדמויות האלה יכסו את האדם שהכיר. בסוף, הוא מזכיר, זה אחיו הגדול. האיש שהיה הולך איתו לסרט, רב איתו וחוזר לצחוק איתו.
"הוא כתב נועם"
ואז נפתח הטלפון.
באפליקציית הפתקים של יוגב מצא נועם תוכנית לפיתוח "מלך", המותג שאחיו דיבר עליו עוד בחייו. נועם אינו זוכר את הניסוח המדויק של השורה הראשונה, והוא אומר זאת במפורש. אבל את המשמעות הוא זוכר היטב: לדבר עם נועם, לצרף אותו, לעשות את זה איתו.
המסמך עסק בכיוון של המותג, בקהל, בקולקציות, באפשרויות להתרחבות ובעקרונות שיובילו אותו. נועם מתאר שילוב בין חלום לתוכנית מעשית. יוגב חשב על עתיד, ובתוך העתיד הזה כבר היה לאחיו מקום.
"הוא בחר בי לכל דבר ועניין", אומר נועם. "הוא לא כתב מישהו, לא כתב שותף, הוא לא כתב חבר. הוא כתב נועם".
הוא ידע שיוגב אהב לשתף אותו ברעיונות עסקיים. הוא שמע את ההתלהבות ואת התוכניות. ובכל זאת, לראות את שמו כתוב שם היה דבר אחר. הבחירה כבר נוסחה, נשמרה בטלפון וחיכתה ליום שבו יוכלו להתחיל.
נועם זוכר שהמשיך לקרוא במהירות ובהתרגשות. גם היום הוא חוזר אל המסמך. "זה מדרבן אותי, זה מחזיק אותי", הוא אומר. בתוך הקושי, יש בו גם אישור מן האדם שאת אישורו חיפש כל חייו.
המילה שעל החולצה
"מלך", MLCH, היה קיים עוד לפני שנועם קיבל לידיו את המשך הדרך. לדבריו, בן דודו הקים את המותג על רקע היכרות קרובה עם פוסט־טראומה בעקבות השירות הצבאי. המילה נבחרה כדי לתת ביטוי לתחושת ערך דווקא מתוך מקום שבו אדם מתקשה להרגיש אותה.
זה היה החיבור של יוגב למותג. האפשרות להוציא החוצה משהו שקשה להחזיק בפנים, ללבוש מילה שיש בה כוח ולהפוך אותה למפגש עם אחרים.
כשנועם מדבר על כך, הוא מביא גם את עצמו. הוא מספר על תקופות שבהן היה קשה לקום בבוקר ולנהל שגרה. הוא מציין שהוא מטופל, ומקפיד לומר שאין לו אבחנה של פוסט־טראומה. בשבעה באוקטובר היה בים מול אזור זיקים, ראה מרחוק אש ועשן ושמע את הדיווחים בקשר. הוא מדייק גם כאן: לא היה במגע ישיר עם המחבלים; הוא מתאר התגוננות, סיוע בפינויים והגנה.
בתוך כל אלה, הבחירה לקום וללבוש את החולצה קיבלה עבורו משמעות אישית. הוא אינו מתאר תרופת קסם. הוא מדבר על פעולה קטנה שדרכה הוא מבקש להזכיר לעצמו מה הוא שווה.
החלום שלו הוא ששני זרים יזהו זה אצל זה את המילה "מלך", יתחילו לדבר, ישאלו מאיפה הם מכירים את המותג. אולי יחליפו מספר טלפון, אולי ישבו לבירה, אולי רק ייפרדו במילה טובה. האפשרות שהחולצה תיצור את הרגע הזה מרגשת אותו מאוד.
קודם הגזרה והבד
כאן חשוב לי להישאר איתו גם בתוך המקצוע. בשיחה למגזין אופנה, הסיפור שמאחורי הבגד צריך לפגוש גם את הבגד עצמו. מה נועם רוצה לייצר, איך הוא מקבל החלטות, ומה יגרום לאדם לבחור בחולצה הזאת מתוך ארון מלא.
הוא מתחיל בגזרה ובאיכות הבד. אלה התנאים הראשונים שלו. הוא רוצה פריט שיחזיק, שיהיה נעים ללבוש ושאנשים ירצו לצאת איתו לרחוב. אחרי שהגזרה ברורה, הוא בוחן איזה ציור או איזו רקמה יתאימו לה ויעבירו את המסר. הוא אינו רוצה להוסיף אלמנט רק מפני שהוא נראה טוב בפני עצמו, אם אין לו קשר לשפה שהוא מנסה לבנות.
האזור שמושך אותו הוא סטריטוויר, בגדים לצעירים והלבוש שהוא עצמו אוהב. לצד זה הוא מסרב להציג שפה עיצובית מגובשת יותר מזו שיש לו כרגע. הוא עדיין לומד, בוחן כיוונים ומנסה להבין מה יהיה שלו. יש משהו משכנע בכנות הזאת. הוא בתחילת הדרך ומוכן לומר זאת, גם כשהסיפור המשפחתי מושך אליו תשומת לב.
בת דודתו, המעצבת אור פז, היא דמות משמעותית בלמידה הזאת. הוא מספר שהיא עוזרת לו, דורשת ממנו ומקפידה שיבין מה כרוך בהחזקת מותג אופנה. היא הייתה קרובה ליוגב, וההצלחה של נועם חשובה לה. אבל העזרה שלה כוללת גם דרישה לעבודה ולהבנה מקצועית. "הדמות לחיקוי שלי בעולם הזה", הוא אומר עליה.
גם למלכות יש מקום
להמשיך חלום של אדם אהוב פירושו גם להגיע להחלטות שהוא כבר אינו יכול להשתתף בהן. אני שואל את נועם מתי הוא מרשה לעצמו לבחור אחרת מיוגב.
הוא לומד לעשות זאת בהדרגה. יוגב חשב על מותג לגברים; נועם רוצה לפנות גם לנשים. מבחינתו, יש סביבו מספיק מלכות שהמילה הזאת שייכת גם להן. זו החלטה על הקהל ועל עתיד המותג, אבל גם צעד אישי: להכניס אל התוכנית שהושארה לו את המבט שלו.
כשאנחנו מנסים לדמיין את שניהם עובדים כשותפים, נועם יודע די מהר איך היו מתחלקים. ליוגב היה הצד המסחרי, ההבנה בכסף. הוא עצמו היה מביא את הטעם ואת ההחלטות האופנתיות. הוא יכול לדמיין את הוויכוחים ואת המשוב ההדדי, את המקומות שבהם היה אומר לאחיו שכאן הוא רואה את הדברים אחרת.
לרגע אפשר לראות את העסק שהיה יכול להיות להם. שני אנשים עם יכולות שונות, עם היכרות עמוקה ועם מספיק ביטחון זה בזה כדי לא להסכים.
אנשים שנשארים קרובים
נועם אינו עושה את הדרך הזאת לבדו. אמו מעורבת בצד הלוגיסטי, דואגת שהדברים יהיו מסודרים ועוזרת לו ללמוד תוך כדי תנועה. אביו תומך ומעודד. שניהם, הוא אומר, גאים בו מאוד.
גם סביב הצילום נוצר חיבור אישי. איתי רוסו, חבר קרוב של יוגב, מצלם עבור המותג ללא תשלום. נועם מבקש לתת לו את הקרדיט, ומתאר עד כמה העשייה משמעותית גם עבורו. מאחורי הדימויים, כפי שקורה לעיתים בהפקות אופנה, נמצאים קשרים שהצופה בתמונה אינו יכול לראות.
כשנועם רואה אדם זר לובש פריט שיצר, הוא כבר מצליח להרגיש כמה דברים יחד. את ההתרגשות מכך שיוגב נוכח בעולם, ואת הסיפוק מכך שמישהו בחר בעבודה שלו. הוא גם יודע שלא כל לקוח יכיר מראש את הסיפור. יכול להיות שמישהו יקנה פשוט מפני שהחולצה יפה בעיניו.
"אני יודע את זה, ואני בסדר עם זה", הוא אומר. אולי בהמשך אותו אדם יקרא, יתעניין, יספר למישהו אחר. כך יוגב יגיע גם אל אנשים שלא היו חלק מחייו.
"אני רוצה שהעסק יצליח"
אני שואל אותו אם הוא מרשה לעצמו לרצות הצלחה. להרוויח, לגדול, להפוך את המותג לעיסוק מרכזי. נועם מודה שבהתחלה התקשה להבין איך מחברים בין זיכרון לבין עסק.
היום התשובה שלו ברורה יותר. "אני רוצה שהעסק יצליח. אני רוצה שזה יהיה העיסוק המרכזי שלי, ובשביל זה צריך להרוויח כסף".
גם הרצון בהכרה אישית מקבל מקום. כשהוא נשאל אם ירצה שבעתיד יכירו אותו בזכות עבודתו באופנה, הוא חושב על כך ואז משיב בחיוב. הוא רוצה שיראו את מה שהוא עושה ויעריכו אותו עליו. יש כאן בחור בן 22 שמתחיל לבנות מקצוע, לצד אח צעיר שממשיך לשאת את אחיו הגדול.
כשהוא מדמיין את הצעד הבא, עולה חנות. הוא מתאר מקום יפה שנעים להיכנס אליו, לגעת בבד, לדבר עם מי שמכיר את הסיפור ואת הערכים. אולי לשתות קפה. בחנות שהוא רואה בדמיונו יש יחס אישי ותחושה של בית.
דוד גדי
בתוך השיחה נמצא גם גדי איזנקוט, הדוד שאיבד את בנו גל ושני אחייניו. אני מבקש מנועם לחזור אל האיש שהכיר לפני הכותרות.
הוא זוכר דמות רצינית, כזאת שכשהייתה נכנסת היה כדאי להוריד מעט את מפלס הרעש. אבל הוא זוכר גם את ההומור, את החדות ואת ההתעניינות. דוד ששואל בארוחה על משהו שלא סיפרת לו בעצמך, מפני שהתעניין וידע. אדם שגורם לך להרגיש שהוא אוהב אותך.
אחרי האובדנים נועם רואה בו גם עומק אחר. הוא מדבר על הכוח להמשיך לתת למשפחה ולסביבה, ועל התקווה שהכוח הזה מעניק לאחרים. כשהוא מתאר את הבית המורחב, הוא מספר על אנשים שממשיכים לעבוד, לגדל ילדים, להיפגש ולצחוק.
ההמשך הזה אינו מבטל את הכעס. נועם אומר שיש בו הרבה שאלות, ושהקרע בתוך החברה הישראלית שובר את לבו. לצד זה, הוא מרגיש שאהבתו למדינה התחזקה. את התקווה הוא תולה גם בצעירים בני גילו, באנשים שחוו את המלחמה ומבינים, לדבריו, שמשהו חייב להשתנות.
"אני מאוד רוצה להיות מאושר"
לקראת סוף השיחה אני חוזר אליו. אל נועם, אחרי כל השמות, הזיכרונות והאחריות. מה הוא רוצה בשביל עצמו?
"אני מאוד רוצה להיות מאושר", הוא אומר. ואז מוסיף: "עוד לא שם. לא לגמרי".
המשפט הזה משאיר את הסיפור פתוח. יש עשייה ויש אהבה סביבו, יש מותג שמתפתח ויש רגעים של סיפוק. בתוך כל אלה עדיין יש בחור צעיר שלומד איך לחיות עם מה שקרה לו.
הוא רוצה יציבות, משפחה וילדים. חיים שקטים ורגועים. הוא אומר שלמד להכיר תודה, גם כשההכרה הזאת מתקיימת לצד כאב שקשה ליישב איתה. והוא רוצה לעשות טוב. זה חוזר בדבריו שוב ושוב, כמעט כמו צורך למצוא לעשייה שלו כיוון שאפשר לסמוך עליו.
חיבוק של עשרים דקות
אני שואל מה היה קורה אילו יוגב היה נכנס עכשיו, רואה אותו ואת הדרך שעשה.
נועם חושב שאחיו לא היה אומר הרבה. קודם היה חיבוק, "חיבוק מתמשך של איזה עשרים דקות". אולי בתוכו היו באות גם המילים שהיה רוצה לשמוע: אני גאה בך, אני אוהב אותך, תמשיך.
הוא רוצה להאמין שיוגב רואה. שהוא איתו בהחלטות, בדרך, בניסיון לעשות משהו נכון. כשאני נותן לו מקום לומר לאחיו משהו משלו, הוא חוזר אל הגעגוע ואל ההבטחה לשמור על זכרו. יוגב חסר לו בכל יום.
אני חוזר במחשבה אל השם שהיה כתוב בפתקים. במשך שנים נועם ביקש את דעתו של אחיו הגדול, חיכה לאישור שלו ורצה שידע כל דבר שעובר עליו. אחרי מותו גילה שיוגב כבר הביט קדימה וראה אותו לצדו.
עכשיו מגיעות ההחלטות שנועם צריך לקבל בעצמו: איזה בד לבחור, למי לעצב, איך תיראה החנות, ואילו חיים הוא רוצה לבנות. בתוך העבודה הזאת הוא ממשיך להיות אחיו של יוגב, ומתחיל להכיר גם את האדם שיוכל להיות בזכות עצמו.
