עד שאת לא נושמת

חן הלברטל חוזרת אל המחוך, אחד הפריטים היפים והטעונים בתולדות האופנה, ושואלת איפה עובר הגבול בין בחירה אסתטית לבין אידיאל יופי שמבקש מנשים להצטמצם כדי להיחשב יפות

יש משפט קבוע אצלי בהפקות אופנה. בכל פעם שהדוגמנית לובשת מחוך ואני מתחילה להדק את השרוכים, אני מחייכת ואומרת: "עד שאת לא אומרת שאת לא נושמת, אני לא עוצרת." כל הסט צוחק. הדוגמנית מגלגלת עיניים, הצלם כבר מכוון את המצלמה, ואני ממשיכה למתוח עוד קצת. כמובן שבסוף אני משחררת. אנחנו לא באמת חונקות אף אחת. אבל איכשהו, בכל פעם שאני אומרת את המשפט הזה, אני חושבת לעצמי כמה הוא בכלל לא נולד בסט הצילומים שלנו.
כי במשך מאות שנים, נשים באמת האמינו שכדי להיות יפות, צריך קצת לא לנשום.

המחוך הופיע כבר במאה ה־16 והפך במהרה לאחד הפריטים המזוהים ביותר עם האופנה האירופית. הוא לא נועד רק לעצב את הגוף, אלא גם לעצב את האישה עצמה. גב זקוף, מותניים צרות, יציבה מושלמת, איפוק, משמעת. הגוף הפך לסמל של מעמד, של נשיות ושל שליטה עצמית.
וככל שהמותניים היו צרות יותר, כך האישה נחשבה יפה יותר.

בתקופות מסוימות נשים הידקו את המחוך עד כדי כך שנשימתן התקצרה, תנועה פשוטה הפכה למאמץ, ולעיתים אף תועדו התעלפויות באירועים חברתיים. לא מעט רופאים התריעו כבר אז על הנזק שנגרם לצלעות, לאיברים הפנימיים ולמערכת הנשימה. ובכל זאת, אידיאל היופי ניצח פעם אחר פעם את הנוחות.
מעניין לחשוב כמה מעט באמת השתנה. המחוכים אולי כבר לא מלווים אותנו בכל בוקר, אבל הרעיון שמאחוריהם עדיין כאן. הוא פשוט החליף צורה.
היום אנחנו קוראות לזה "סנאצ'ד".

מותן בלתי אפשרית, גוף סימטרי, תמונה מושלמת. הרשתות החברתיות מלאות בגופים שנראים כמעט ממוחשבים, וביניהם גם רגעים שמציצים אל מאחורי הקלעים.

לא פעם ראינו את Kim Kardashian מתעדת את עצמה אחרי אירועים נוצצים, חושפת את הסימנים האדומים והעמוקים שהותיר המחוך על גבה אחרי שעות ארוכות על השטיח האדום. התמונות האלו הציתו אינספור תגובות.
היו מי שהתפעלו מהמחויבות לסטייל, והיו מי שכעסו וטענו שהיא ממשיכה לקדם אידיאל יופי בלתי אפשרי, במיוחד עבור נשים צעירות.
ואני מודה שהתמונות האלה גורמות לי לעצור ולחשוב.
כי מצד אחד, אני מאוהבת במחוכים.

כל מי שמכיר את ההפקות שלי יודע שכמעט תמיד יופיע שם מחוך. יש בהם משהו דרמטי, אלגנטי, כמעט מלכותי. הם משנים יציבה, משנים נוכחות, משנים את כל הסיפור שהבגד מספר. אני באמת חושבת שהם אחד מפריטי האופנה היפים ביותר שנוצרו.
אבל דווקא בגלל שאני כל כך אוהבת אותם, אני גם מרגישה אחריות לזכור את הסיפור שלהם.

בעיניי, מחוך צריך להיות בחירה אסתטית, לא חובה חברתית. הוא יכול להיות יצירת אמנות, כל עוד הוא לא הופך למדד לערך עצמי. יש הבדל גדול בין ללבוש מחוך לערב אחד כי הוא גורם לך להרגיש עוצמתית, לבין להרגיש שאת חייבת להכאיב לעצמך כדי להיות מספיק יפה.
אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת וינטג'. הוא לא רק מחזיר טרנדים, הוא מחזיר שאלות. הוא מזכיר לנו שכל אידיאל יופי שנראה לנו טבעי ומובן מאליו, נולד בתקופה מסוימת, מסיבה מסוימת, ויכול גם להשתנות.

ובפעם הבאה שאהדק מחוך על סט הצילומים ואגיד בחיוך "עד שאת לא נושמת, אני ממשיכה", כנראה אחשוב שוב על כל הנשים שהמשפט הזה לא היה בשבילן בדיחה.
כי אופנה יכולה לעצב את הגוף.
אבל אסור לה לעצב את הערך שלנו.

אוהבת
חן

---

חן הלברטל | אוספת סיפורים

מלבישה, מפיקה, קניינית, אספנית וכוהנת וינטג'.
נכנסת לארונות ישנים ומוצאת בהם הרבה יותר מבגדים.
חן מוצאת נשים, זיכרונות, משפחות וסיפורי חיים.
אינסטגרם: chen_halbertal@
מייל: Chenavare@gmail.com@

מגזין אופנה ישראלי – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167

עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@