השיחה עם אבי הרוש איננה ראיון רגיל. היא מתקיימת במקום שבו מילים נאמרות בזהירות, והשתיקה חשובה לא פחות מהדיבור. הרוש, אביו של ריף שנפל בקרב במלחמת השבעה באוקטובר כשהוא בן 20 בלבד, מדבר על הרגע שבו החיים נעצרו ועל הבחירה הבלתי אפשרית להמשיך לחיות אחריו. בתוך הכאב, הוא מספר על בן שהיה איש של אנשים, על חיבוק שנשאר, ועל ניסיון שקט להמשיך את דרכו של ריף בעולם שלא חזר להיות כשהיה
אבי הרוש. ראיון אפי אליסי
יש רגעים שבהם שיחה מתחילה עוד לפני שנשאלת שאלה. רגע שבו ברור שאין כאן ראיון, אלא ישיבה משותפת בתוך מציאות שכבר התרחשה. אבי הרוש חוזר שוב ושוב אל נקישה אחת על הדלת. לא צלצול, לא טלפון. נקישה. פעמיים. ומאותו רגע העולם משתנה. אבי הוא אביו של ריף הרוש, לוחם שנפל בקרב במלחמת "השבעה באוקטובר" בדרום רצועת עזה, כשהוא בן 20 בלבד. הוא לא מציג את זה כהצהרה, אלא כעובדה שחיה איתו בכל נשימה. “פתחתי את הדלת ומיד ידעתי שנהרג,” הוא אומר. המשפט נאמר בשקט, כמעט בזהירות, כאילו גם עכשיו הוא יודע עד כמה הוא כבד.
"מחכים. נכנסים. שותקים"
כשעולה השאלה מה מרגישים ברגע כזה, אבי עוצר. לא כהיסוס, אלא כהתבוננות. “מרגישים שהעולם קורס,” הוא אומר. “אין דרך אחת להסביר את זה.” ואז הוא בוחר דימוי שלא שייך לנפש אלא לאדמה. “כמו שתי לוחות טקטוניים שנשברים.” משהו גדול מדי בשביל מילים.

אין מה להגיד. יש איך להיות.
השיחה גולשת אל מה עושים מול כאב של אחרים. אבי מדבר מתוך ניסיון של מי שהיה משני צידי הרגע. “לא עושים כלום,” הוא אומר בפשטות. “מחכים. נכנסים. שותקים.” זו אמירה שלא תמיד נוח לשמוע. אולי כי היא משחררת מהצורך “לעזור”. “אתה מנסה להגיד את המילים הנכונות,” הוא מוסיף, “והן תמיד יוצאות לא מדויק. אז לפעמים עדיף פשוט להיות שם. לחבק.”יש שקט קצר. לא ריק. שקט שמרגיש נכון.

“ריף לא יחזור.” אז איך ממשיכים לחיות
יש משפט שאבי חוזר אליו שוב ושוב, וכל פעם הוא נשמע מעט אחרת. “ריף לא יחזור.” הוא לא נאמר כהשלמה ולא כייאוש. זה משפט מציאותי. “אין לי דרך אחרת חוץ מלחיות,” הוא אומר. “אם היה משהו שהיה מחזיר את ריף, הייתי עושה אותו. אבל אין.”לחיות, מתברר, איננו להחזיק מעמד בלבד. זו תזוזה פנימית. “אני עושה היום דברים שלא עשיתי בעבר,” הוא אומר. “יוצא. מטייל. נפתח.” יש חיוך קטן, שקט. “אני הרבה יותר פתוח.”

ריף נוכח בשיחה
ככל שהשיחה מתקדמת, ריף כבר לא מופיע רק דרך האובדן. הוא מופיע כאדם. “הוא היה איש של אנשים,” אבי אומר. “איש של חיבורים.” אחרי השבעה לא התגלו סודות. רק עומק. “הדבר היחיד שלא ידענו,” הוא אומר, “זה כמה אנשים הוא נגע בהם.”
אבי לא מנסה לצייר דמות מושלמת. הוא מדבר על ילד חופשי, על תנועה, על חיבורים שנוצרו גם לרגע ונשארו. “הוא היה גם קיבוץ וגם תל אביב. גם זוהר ארגוב וגם מוזיקה אלקטרונית. גם רצינות וגם שטות.”
המילים “גם וגם” חוזרות שוב ושוב, כמעט באופן טבעי. כמו דרך חיים.

חיבוק של עשר שניות
באמצע השיחה עולה פרט קטן. “ריף היה מחבק,” אבי נזכר. “חיבוק של עשר שניות. היה סופר.” מאז השבעה, גם אבי מחבק. “אני חושב שחיבקתי עשרות אלפי חיבוקים.” זה נאמר בלי הדגשה. כאילו החיבוק עצמו הפך לשפה.

הסכין
כשמדברים על החיים שאחרי, אבי לא מחפש ריכוך. “זו סכין,” הוא אומר. “סכין שחותכת הכל זוגיות, בית, עבודה, משפחה. הכול משתנה. והחתך הזה חוזר”. “אתה יכול להיות ביום מלא עשייה,” הוא אומר, “ובלילה זה פוגש אותך.” אין כאן הבטחה להקלה. רק אמת.

כתיבה כמקום לנשום
אבי כותב לריף. לא כטקס, אלא מתוך צורך. “להוציא את הכאב החוצה,” הוא אומר. “זה עושה לי טוב.” הכתיבה מחזיקה את הילד קרוב, גם כשהמרחק בלתי נסבל. מתוך המכתבים נולד ספר. וכשהוא מתבקש לקרוא מתוכו, הוא מבין כמה חשיפה יכולה להיות קשה. “זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי.” יש הבדל בין לכתוב לעצמך לבין לומר את הכאב בקול.

המשכיות
השיחה מגיעה אל נושא הילדים. בעדינות. “ריף רצה להיות אבא,” אבי אומר. “הוא דיבר על זה. כתב על זה.” ומשם אל מאבק שקט מול מערכת שלא תמיד יודעת להכיל מצבים כאלה. הכעס קיים, אבל הוא לא מתפרץ. הוא יושב עמוק.
“אי אפשר להיות ריף. אבל אפשר לעשות ריף.”
לקראת הסוף אבי אומר משפט שמחזיק הכול. “אי אפשר להיות ריף. ריף יש רק אחד. אבל אפשר לעשות ריף.” לא להמשיך הלאה, אלא להמשיך אותו. “מה ריף היה עושה? הוא היה יוצא. הוא היה רץ. אז אני עושה את זה.”

המת הכי חי
מישהו אמר פעם שריף הוא המת הכי חי שיכול להיות. אבי מקבל את זה בשקט. אם חיים הם תנועה, חיבורים, נוכחות, אז ריף עדיין כאן. לפני שנפרדים, אבי מבקש דבר אחד פשוט. “תחזרו הביתה. תחבקו את הילדים שלכם.”
זו לא שורת סיום. זו בקשה שנשארת איתך.
לזכרו של ריף הרוש הי"ד
עמוד ההנצחה: remember_reef_harush_@

קול אחר
אפי אליסי – עורך ראשי
שיחות עם אנשים שכדאי להקשיב לקול שלהם
ליצירת קשר
fashionisrael.mag@gmail.com