שביט נוי, זמר ויוצר רגיש ומחונן, ניצול שואת כפר עזה, חולץ לאחר 18 שעות בממ"ד. על היום הנורא, הפינוי ההזוי, השמות, הזיכרונות, המילים, השירים והאלבום שיצא: "בקצה של הסתיו." היום הרבה פחות פרצופים מהקיבוץ יאזינו לשירים החדשים. הוא לעולם יזכור את השבת השחורה ועדיין, ימצא אור, תקווה ותקומה. תקשיבו לו! אנחנו מאוהבים, בקרוב אצלכם
התעוררתי שוכב על מזרן התעמלות באולם ספורט בעיר נתיבות. "אתה ביקשת להתפנות לתל אביב?" שאלה אותי דקלה שמריז, אמא של אלון ז״ל שנהרג בשוגג מירי כוחות צהל כמה חודשים לאחר מכן.
"כן" עניתי, ובראיה מטושטשת של מי שצריך לפחות עוד 4 שעות שינה יכולתי לזהות איתי באולם לפחות עוד 80 אנשים: חלקם ישנים, חלקם עוד מתמודדים עם מבול הווצאפים הנכנס או בוהים בתקרה, שני ילדים זורקים כדור לסל, כולם עייפים, כולם מבינים: זה באמת קרה – זה לא היה חלום.
זיהיתי חלק מהאנשים מהנגלה שלי: כשאני אומר ׳מהנגלה שלי׳ אני מתכוון לקבוצה של כ-40 תושבים מהשכונה הקהילתית, שכונת ההרחבה של הקיבוץ.
יחד חולצנו איש איש מביתו לאחר כ-18 שעות בממ"ד אל ביתה של חניתה ברעם שבנה אביב קפץ עם כתת הכוננות הבוקר. משם צעדנו יחד (משפחות, ילדים, קשישים) בחשיכה לאורך גדר הקיבוץ עד לתחנת הדלק מלווים בחיילים, חולפים על פני מכוניות מנוקבות כדורים, בתים שנהרסו, ברקע יריות ופיצוצים מקרבות שעוד מתנהלים באזורים אחרים של הקיבוץ.
"הכל בחינם, קחו מה שתרצו" אמרה המוכרת בתחנה, ובאמת התחנה נראתה כאילו אין מחר, וכל מי שספר קלוריות עד היום בטח איבד את הספירה אחרי עוד מגנום פיסטוק. היינו המומים.
בתחנת הדלק פגשנו את הנגלה שחולצה לכאן קודם: אנשים התחבקו, בכו, שאלו אם ראו את יקיריהם ומה עושים עכשיו? "מחכים לאוטובוסים" הם אמרו. לפי השמועות האוטובוסים יקחו אותנו לקרית גת, למצפה רמון או אולי לאילת… לא יודעים. אומרים במזרח שאי ודאות וכאוס הוא המצב הקבוע של הקיום ואנחנו בונים מסגרות בכדי לטשטש את זה, לפני שבועיים התפלספתי על זה בהודו עם דוידי ששירת איתי בתותחנים וחי בפינלנד כבר חמש שנים. טוב, ייקח לנו זמן עד שנבנה מסגרות חדשות – מפה: כאוס.
אחרי שעה או שעתיים, כשהגיעו האוטובוסים התברר שהם נראים יותר כמו משאיות צבאיות מהסיקסטיז עם קבינה פתוחה וספסלים לאורכה – עלינו על אחת המשאיות שתיקח אותנו לאנשהו.
ראיתי שוב את חניתה ברעם, שעות שלא שמעה מבנה שיצא להילחם עם כתת הכוננות, אחר כך התברר שנפל בהגנה על הקיבוץ, אביב ברעם ז"ל. הייתי רואה אותו משקה את הגינה בביתו על הכביש ההיקפי, תמיד נופפנו לשלום – ניסיתי להיזכר מתי דברנו בשנים האחרונות, לא הצלחתי… אולי בתיכון? על נרגילה בחדרי ה׳נעורים׳ של הקיבוץ, גם לשם הגיעו המנוולים.
המשאית, גם היא עייפה, החלה להתקדם. היינו בתנועה… לשלוש דקות בדיוק. חצינו את הכביש לקיבוץ סעד הסמוך, השער נפתח ושיירת המשאיות חנתה ליד ה׳מועדון לחבר׳ שם חיכו לנו תה ועוגיות.
בשאריות אחרונות של נורמליות מזגנו את המים מהמיחם אל כוס קרטון עם תיון ליפטון "מאה תיונים באריזה" שהנחנו בכוס קודם לכן ובאחיזה יציבה, כל אחד כפי יכולתו, החזקנו בכוסות התה ולא היה מה לומר. מחכים. קודם בממד, אחר כך אצל חניתה, עכשיו במועדון לחבר. פליטים לומדים לחכות. לנו היה מזל.
אחר כך החיילים קראו לנו חזרה למשאיות. כל אחד חיפש את המשאית ממנה ירד, והתיישב בדיוק במקומו, חשוב לשמור על סדר בזמנים כאלה, סדר ומסגרת. מולי ישבו יוסי ופרידה גולן, בנם אריאל, אשתו אליי וביתם הקטנה יעברו בחודשים הקרובים שיקום ארוך עקב כוויות שספגו כשברחו מביתם הבוער. עכשיו חזרה הקליטה בפלאפון והם מנסים להבין מה עלה בגורלם. נסענו בחשיכה, עוד מעט יעלה הבוקר.
"מונית שירות לתל אביב תצא בעוד כמה דקות מהחניה, לך תתפוס מקום". דקלה שמריז איפסה אותי.
כן, לבסוף הגענו לאולם הספורט הזה בנתיבות, ניראה שעוד כמה נגלות הגיעו בזמן שישנתי וגם כמה מגשים של עוף ואורז למי שיש תיאבון.
"איפה ההורים שלך ואחיך?" דקלה שאלה, "ההורים שלי היו בסופ״ש בטבריה, נשארו שם… ואחי בת״א אני נוסע לפגוש אותו". כבר יום ראשון בבוקר, מונית השירות המגויסת לוקחת שנים עשר פליטים שקטים דרך מחסומים ועומסים בכביש 6 צפון, הרדיו ממסגר לנו מאיפה יצאנו, מה שרדנו, כמה חברים כבר לא נראה ועל כמה חטופים נצטרך להילחם – בקיבוץ שהשארנו מאחור הקרבות עוד ממשיכים.
עצרנו בתחנת סבידור מרכז – בעוד חודש ההורים שלי יעזבו את טבריה ויעברו ל׳דירת מפונים׳ ממש במגדלים כאן. מי חשב שהזוג הזה ימצא את עצמו בתל אביב לפתע בעשור השביעי?
ירדנו מהמונית המגויסת, נפרדנו בשקט, התקדמתי לבד לעבר נהגי מוניות שעישנו סיגריות תחת אחד העצים. לבד – תחושה מוזרה: מכאן אתה שוב מחליט מה הצעד הבא, באמת? ובכן, נמשיך להתקדם לפי התוכנית…
"לשוק הכרמל" זרקתי לעבר קבוצת הנהגים המופתעת מהלקוח המזדמן ואחד מהנהגים נאתר לבקשתי. נסענו בכבישים הריקים, דרך רחובות שקטים ותריסים מוגפים, השקט של הקיבוץ עבר לתל אביב חשבתי לעצמי – אבל זה היה שקט אחר.
הגענו לשוק המיותם, נפרדתי מנהג המונית לאחר אותה השיחה שאנהל בכל אינטראקציה חדשה בחודשים הקרובים:
"מאיפה אתה?"
"כפר עזה"
"הייתה שם כשזה…"
נו… לפני שבועיים על אופניים בהימלאיה אמרתי להודי אחד שאני מאיזה מקום קטן ולא חשוב בישראל ופתאום זה הפרט החשוב ביותר בכל שיחה, נצטרך להתרגל.. או רק לדבר פחות.
עליתי לדירה מעל השוק, אח שלי ישב שם עם זוג חברים, תריסים מוגפים, טלוויזיה משדרת. התחבקנו, שתינו קפה, אכלנו שניצלים. "סלומון הלך… אמילי חטופה" אח שלי אמר (יובל סלומון ז"ל, אמילי דמרי), מביט ברצפה. "יובל בויום, שמנגן בפסנתר… גם" השבתי: הרבה שמות, עוד מעט יתחילו ההלוויות.
הציעו לנו להישאר לישון כאן הלילה – אבל החלטנו לעשות את הלילה במלון ולראות מה קורה בבוקר… לפני שהלכנו למלון הם שאלו אם אני צריך משהו: "יש אפילו גיטרה אם אתה רוצה לקחת לכמה ימים", לא חשבתי שאנגן בזמן הקרוב. "בגד ים" השבתי… בצ׳ק אין למלון על חוף הים של תל אביב שאלה פקידת הקבלה:
"כתובת?"
"קיבוץ כפר עזה"
{שקט}
שילמנו וקבלנו את המפתחות לחדר. לבשתי את בגד הים וירדתי לבריכה, שם להפתעתי היו שתי משפחות שברחו משדרות, ילדים צוחקים ומשפריצים מים אחד על השני, כמה מוזר. גם מספר תיירים היו מעבירים את הזמן עם בקבוק קוקה קולה עד להמראה הקרובה.
קפצתי למים ושחיתי לאט מצד לצד, השחייה מכריחה אותך לנשום נכון. נשמתי וחשבתי על שכן שלי עומר צדיקביץ׳ ז"ל ששלח אותי לפני כמה חודשים למדריך הגלישה הטוב ביותר בסרי לנקה, על אלי אורגד ז"ל שאבד את הבן שלו לא מזמן ועכשיו נרצח, היה שומע חופשי במכללת ספיר, היה עובד בגינה ומספר לי: "אתה ידעת שמרלין מונרו גדלה במשפחת אומנה?"… אחת – שתיים – שלוש – נשימה – ושוב למים – ימי שבת שדניאל הייתה מתקשרת אלי "שביט, יש קפה ועוגה, אתה בקיבוץ?" הייתי יוצא מבית הורי, עובר בשביל הצר לשורת הבתים המקבילה, חולף על פני הכלב שתמיד נובח ופונה ימינה לבית משפחת שוורצמן: "הדלת פתוחה, אנחנו במרפסת!" אורלי קמה לפרוס לי חתיכה מאחת העוגות המפורסמות שלה, דויד יושב עם הנכדים, אני כמעט ויכול להריח את ריח העוגות המשגע בתוך הבית, דניאל באה לחיבוק ארוך – היא עייפה, לא ישנה הלילה: "הילדים…לא נורא" היא אומרת… "מזל שיש את לילוש, איזה חתיך בעלולי!"
"שביט, עוד חתיכת עוגה?" אורלי שואלת אותי. שתיים – שלוש – נשימה – אחת –
את חתיכת העוגה הבאה זו תהיה דניאל שתכין. נשב ערב אחד בפינת האוכל בביתה בקיבוץ דורות, דניאל שאיבדה את הוריה, דייב ואנאבל שאיבדו את הסבא וסבתא הכי טובים שיכולים להיות ואני ונאכל עוגת שוקולד – זה הכי קרוב לטעם. דויד ואורלי שוורצמן ז"ל נרצחו עוד בהתחלה, בבוקר שבת. חשבתי על אמא שלי. כן, אני רוצה עוד חתיכת עוגה.
יצאתי מהמים, רק לפני שבועיים חזרתי מהודו והתרגשתי להתחיל את השנה, אהבתי את המקום בו אני גר, את התלמידים שלי, את הקרבה למשפחה, לקפוץ להורים לצהריים, ואפילו אישה שפגשתי לפני הטיול עוד חיכתה לי בארץ… כל כך שונה דמיינתי את השנה הזו.
עברה שנה, שנה כואבת, ובכל זאת ניראה שבתוך הכאוס הזה אתה מוצא אחיזה ומשמעות בדברים הקטנים: נגיד בתלמידי הגיטרה שלי שנסעתי מת"א לאופקים לפגוש פעמיים בשבוע, חלקם גם שרדו את אותו יום נורא, ראיתי אותם מנגנים בטקס הסיום וחשבתי כמה התבגרו וכמה עברו השנה. גם בחברים, במשפחה, בחתיכת עוגה, ובשיחת טלפון אחת: "שביט, זה שמעון טל מאולפני אנובה, אנחנו פותחים את האולפן לאמנים מהעוטף, תרצה לבוא להקליט משהו?" ״כן, יש לי אלבום חדש" עניתי. "בקצה של הסתיו."
יעל בקר – צלמת
אינסטגרם: yael_becker_photography@
Chief editor & art director: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: fashion_israel.mag
site: https://www.fashion-israel.co.il
Facebook business page: Fashion Israel