קסטרו באנר קוביה לבן

פלורנטין 45

תראה אותי-3
|

פלורנטין 45, חלל לאמנות עכשווית: תראה אותי

האמנים המציגים: עדי ברנדה, עינבל הופמן, יונתן הירשפלד, עירית יציב, דורי כספי, אופיר משרקי, מאיה סמירה, יעל עומר, יעל פלדמן שביט, מיכל קול, שירלי שור

אוצרות: גילת נדיבי, ורה פלפול
פתיחה: שישי,  18.9.2015, בשעה 11:00

תראה אותי-1
שירלי שור

להיכנס לגוף האישה כנושא עיוני, כדיון תרבותי, כשיח אסטתי, בבחינת "תולדות האומנות" זה להיכנס לשדה מוקשים. היסטוריה של הגוף הנשי היא באופן בלתי נמנע היסטוריה של אלימות, חיפצון, בעלות ואונס. אבל, הגוף הנשי איננו מצטמצם לסבל. כלומר לכל אספקט של סבל יש תאום ראי של התענגות: זהו גם גוף מתענג- המדע מאשר היום את מה שכתב לקאן לפני יותר מחצי מאה כי ההתענגות הנשית גדולה בהרבה מזו הגברית. זהו גוף מחופצן, אבל גם נחשק שיודע להפיק הנאה וכח מנחשקותו, ומצדו יודע לחשוק ולחפצן להנאתו. זהו גוף שהיה מושא לבעלות אבל גם תפס בעצמו בעלות ושלטון- וכאן אין הכוונה רק להיות נשים בעמדות שלטון מאנגלה מרקל ועד איילת שקד, אלא גם למשמעותו הרוחנית או הפסיכולוגית של הפמניזם כתפישת בעלות ושליטה של נשים  על חייהן וגופן.  גוף חי, נושם, חש, אהוב, פועל, מזדקן, יולד.

הפורנוגרפיה הרגילה אותנו לפרק את גוף האישה לאיברים. (הקלאוז אפ). להפריד את גוף האישה מנפשה. להפריד את המין מהביולוגיה של הרביה. להפריד את המין מהאהבה. לעיתים קרובות להפריד את המין מההתענגות הנשית. ולבסוף להפריד את הגוף מהדימוי המצולם והמוסרט והמעובד שלו. זהו לא רק גוף זר לעצמו (כמו אליס בארץ הפלאות: "שלום, רגליים! הו, כפות רגליים קטנות ומסכנות שלי, אני תוהה מי עכשיו יגרוב לכן גרביים, ומי ינעל לכן נעליים? יקירותיי, אני אהיה רחוקה מאוד מכדי להטריח את עצמי להגיע אליכן…") זה לא רק גוף כסחורה או כאייקון (מרילין של וורהול) –דימוי הגוף העכשיוי הוא פשוט סלט של חתיכות גוף שונות ומשונות. ושוב, יחד עם זאת, נשים אמיתיות עדיין אוהבות, מתענגות, שלמות, יולדות ומתנגדות. הגוף הנשי הוא אכן גם גוף מתנגד. התערוכה הזאת היא הרהור על יחסו של הגוף הנשי למבט. היא עסוקה במבט של האמניות והאמנים-על המבט הזה. היא סקירה של גישות מחשבות ואירועים סביב סוגיית היחסים של הגוף והמבט. זהו ריקוד בשדה מוקשים.

תראה אותי-2
עדי ברנדה

העבודה של מיה סמירה, מעלה את הסוגיה של אחוות נשים או קהילת נשים: אספקט שלא מרבים לדבר עליו של המסורת הפטריארכלית היא זו של הפרד ומשול: בעוד גברים מחוברתים לרעות ואחוות לוחמים נשים מכוונות להתחרות אחת ברעותה: יש בכך סמליות היפוכית רבת רושם לכן, כששתי הנשים האיראנית והישראלית נשענות זו על זו.
עדי ברנדה מביא לנו את הדימוי של האישה בעמדת הכח (גולדה, המלכה פארה דיבה האיראנית)- כשהדימוי שלהן מתקיים כחומר (נייר בר קימוט וכיפול) במנותק מגופן. ניתן לקרוא עבודה זו כהערה על היחס של התרבות הפופולארית לנשים שאינן כפופות לדימוי שכן הן בעלות כח אמיתי בעולם שמחוץ לדימויים.
יעל פלדמן בשתי עבודות וידאו פיוטיות, באחת היא מריחה נרקיסים ובשניה היא דומעת הלוך וחזור, פותחת לנו צהר אל מאחורי הקלעים של היחסים עם המבט, עם הדימוי. יחסים טעונים כמו גחלים הטעונות באש אבל לוחשים ואינם בוערים.
יעל עומר תוקפת בעבודת סאונד את הנושא המורכב של הריון. מדובר בצלילים של עובר ובנשימות של האמנית המפעילים אלגוריתם המגיב ויזואלית בזמן אמת לצלילים. זוהי עבודה המטשטשת את הגבול בין האם והתינוק, הפנים והחוץ הצליל והדימוי.מיכל קול, בוידאו המראה שפתיים בצהלולים, מזכירה לנו שדיון בגוף אינו נפרד מהדיונים האחרים שעל סדר יומינו. (פוליטיים אתניים חברתיים. ופה המקום להזכיר שבארץ ניכר היה שנשים מזרחיות לא נהנו מהפמניזם כמו נשים אשכנזיות ולעיתים קרובות אף היו קורבנותיו-כשנשארו כמטפלות לטפל בילדי הנשים האשכנזית שיצאו לעבוד ולהגשים את עצמן )  ה"קולולו", הוא מיומנות גופנית  הוא פרקטיקה גופנית בחייהן של נשים מזרחיות, מבודד מהקשרו הרגיל הוא הופך לאמבלמה של הנשיות המזרחית.
דורי כספי מנסה בצילומיו, שצולמו במסעותיו באפריקה ללכת על הקו הדק שבין דיוקן המכיר במצולמת כסובייקט רב רבדי לבין היכולת לראות בה אייקון גדול מהחיים. צילומיו משמרים את היכרותו האינטימית עם המצולמות ובה בעת מעמידים לפנינו אלות אפריקאיות שבטיות גדולות מהחיים.
עירית יציב מציגה קולאז'ים צילומיים המודפסים על גבי שקף והמבוססים על צילומי פרוטרט שלה ועל עבודתה היומיומית, כעין פרופורמנס קבוע, שבו היא חיה בתוך ציור באמצעות אופנה.
שרלי שור היא אולי המבטאת המובהקת של הבעיות שהעידן שלנו מעלה. היא שואלת שאלות על יופי ועל נחשקות אבל גם על הדימוי העכשיוי. זה הניתן לעיבוד, הניתן לחיתוך והדבקה, המנותק מכל היסטוריה ומכל מציאות. היא מרכיבה ביטויים היברידים מפיקסלים, מקרעים של דימויים  רדי מייד על מנת ליצור יופיעל אנושי ומלאכותי.
ענבל הופמן  מציגה דיוקן עצמי עם רשת בצל. עם ההגיון הפתייני של הרשת, ואסוציאציית הבכי של הבצל עולה לפנינו עבודה על נשיות וכאב.
עבודתו של יונתן הירשפלד מתוך סדרת "השימשונים"  היא היפוך מגדרי מסויים, כאשר האישה מופיעה בו כשימשון הקושר את זנבות השועלים. שדות העמק מופיעים מאחוריה כמופשט בנוסח זריצקי ואת האש היא מביאה מקסדה הפוכה על רובים: זוהי עבודה מתוך המיתי אל האוטוביוגרפי והציורי.

יונתן הירשפלד, אוגוסט 2015

באנר נשים קסטרו 300
פורסם בקטגוריה אופנה
תגובות פייסבוק