דיקלה לאור. צלמת נשים

״נשים בתנ"ך בנופי הגולן״ – תערוכת צילום של דיקלה לאור בבית ציוני אמריקה

״הראש עסוק בלימוד ומחקר, אבל ברגע שהפריים עולה, אני מרגישה את זה בבטן. מרגע זה אני חסרת מנוח וחייבת לצאת ולצלם״

 

 

אפי אליסי

התערוכה של דיקלה לאור מוקדשת לדמות האישה והעצמת מעמדה. המדובר באוסף של דמויות מיתולוגיות הלקוחות מתוך הגלריה המקראית בה האישה מופיעה כמפתה וכדמות הירואית בעלת קסם אישי. מקורות ההשראה של דיקלה לאור מגיעים כמובן מסיפורי התנ"ך עצמם וכן ממיתוסים ומיתולוגיות, אמנות קלאסית, תקופת הרנסנס וימי הביניים.

כשהחלה דיקלה לאור לעבוד על פרויקט צילום נשים בתנ"ך כסדרה בשנת 2013, היא נחשפה לרעיון תוך כדי עבודה על סדרה אחרת. אחת הדמויות בסדרה, אשת איוב (שצולמה ב-2012) היא שחשפה אותה לרעיון וגרמה לה לעצור את הסדרה שעבדה עליה, ולהתמקד בנושא הגדול והמכונן של סיפורי התנ"ך, שמדבר אליה.

את רוב זמנה בפרוייקט המשתרע על פני השלוש שנים האחרונות, הקדישה דיקלה לאור ללמידה ומחקר. העבודה נפתחה בבחירת דמויות ולאחר מכן הגיע תהליך איסוף חומרים ומחקר מקיף דרך רש"י, אגדה ועד יצירות ספרותיות ושירה מודרנית. המחקר נמשך עד הרגע שבו משהו הצית את דמיונה בפריים הסופי. בצילום של דבורה הנביאה, אשר דמותה מוצגת רכובה על סוס – במקורות אין שום אזכור על הנביאה רכובה על סוס, כך ראתה דיקלה את הדמות בעיני רוחה ויחד עם זאת, אנשים מיד מזהים שמדובר בה.

 

 

דיקלה לאור: ״היום אני צלמת מאוד נשתית, והצילום שלי תלוי במחקר, הפרויקט נשים בתנ"ך, הוא פרויקט מאוד גדול שמחבר כל כך הרבה אהבות שלי, הספרייה שלי היום לא תבייש שום חוקר מקרא. אני עובדת עם אינדקס נשים בתנ"ך, כל פעם אני בוחרת דמות אחת, ומתחילה לקרוא עליה, כל מה שאני מוצאת החל בפשט דרך ראשי, ספרות חז"ל תלמוד ואגדה, ספרות מודרנית, שירה… והמחקר ימשיך עד שהפריים יעלה ברוחי, הפריים יכיל בתוכו הרבה פעמים אלמנטים מוסווים שהשאירו בי רושם, הרבה פעמים יתאר רגע משמעותי בסיפור, רגע גורלי שיש לפני ואחרי. ברגע שהפריים עולה ברוחי, הוא כל כך מדויק! אני רואה את הנוף, את צבע הבד, מחוות הידיים, מי תהיה הדוגמנית. לכל דבר בפריים יש משמעו, שום דבר אינו מקרי, מצבעי הבדים, לאלמנטים שבחרתי להכניס לפריים, ואפילו לעונת השנה – צבע הנוף, מצב האדמה. כל דבר מסמל ומחבר לסיפור. לעיתים הפריים עולה ברוחי ועלי לחכות מספר חודשים עד שאוכל לצאת ולצלם כיון שאני צריכה שהנוך יהיה ירוק או יבש ומדברי״.

 

 

את השמלות ברוב התמונות, יצרה דיקלה לאור ממש על הסט, בעזרת בדים ארוכים מאד. הצילומים המורכבים ביותר בסדרה הינם אלו המצריכים שילוב של בעלי חיים. צילום בעלי החיים במרחב הפתוח הופך את העבודה למורכבת ומתאגרת במיוחד. כל יצור קטן בטבע מסקרן ומקפיץ אותם, הבדים הארוכים בהם היא משתמשת להלבשת הדמויות מושכים את תשומת הלב ולעיתים אף מבהילים אותם.

נופי הגולן, המשמשים כבית הקבע ב-12 השנים האחרונות של דיקלה לאור מהווים תפאורה לסדרת התמונות. ההרים הגולמיים משנים פניהם בהתאמה לשעות היום ולעונות השנה, בתקופת הקיץ מיובשים, פראיים, בראשיתיים. הקונטרסטיות העזה של אור וצל בשעות מסויימות על גבי ההרים הקירחים יוצרת אשלייה של גוף ענקי של חיה פרימיטיבית, צחיחה ועתיקה ולוקחת אותה בדמיונה אל עולם ישן אפוף פנטזיה. לאחר מנה טובה של גשם, בתקופות החורף, ההרים מתכסים מרבד ירוק עז ורענן. לעיתים היה עליה להמתין בסבלנות חודשים ארוכים עד שמגיע הרגע המתאים לצלם פריים מסוים בהתאם לנוף המשתנה בעונות השנה. בדרך זו, העניק לה הגולן תפאורה ייחודית ומגוונת.

 

 

מונולוג.
״מצלמת פילם מקצועית ישנה של קנון שהגיעה לאח שלי וממנו אליי, בערך לפני 17 שנים יצרה אצלי את התאווה לצילום. רק המבט דרך העדשה במצלמה הזאת היה כצפייה בסרט קולנוע ישן. בתחילה הייתי מצלמת הכל, מתעדת את הסביבה שלי. אנשים, נופים, דומם, ילדים. הצילום לא היה בשלב זה עיסוק יומיומי אלא תחביב שעסקתי בו מדי פעם או כשהיה כל כך יפה וזה התבקש. המצלמה היתה נוסעת איתי למקומות חדשים, לטיולים ולמפגשים מיוחדים.
ההתנסות הראשונה שלי בצילום מבויים הייתה בשנת 2000. הזמנתי חברה לאולפן קולנוע במכללה האקדמית כנרת. שם התנסתי לראשונה בסגנון צילום זה. אז צילמתי במצלמה דיגיטלית מטעמי נוחות, לא מקצועית בלשון המעטה. מיום הצילום הזה יצאה תמונה אחת ששנים מאוחר יותר, זיכתה אותי בכבוד להגדיר את עצמי בתואר "צלמת".
הרגע הזה היה מכונן מסיבה נוספת. לאחר פעם זו שהתנסיתי בצילום מבויים של נשים, בעצם הפסקתי לצלם כל דבר אחר באופן גורף, הפסקתי לצלם ילדים, הפסקתי לצלם נופים. זהו, הדבר היחיד שרציתי לצלם והרגשתי תאווה אליו, היה צילום מבויים של נשים.
הרעיון הראשון שחלמתי להגשים היה צילום של נשים בסגנון רנסנאס, והדבר התממש בעזרת חיבור עם מלון ׳דונה גרצייה׳ בטבריה שנתנו לי גישה לאחד החדרים במלון, וגישה מלאה למתקנים שלהם. במשך יומיים, נכנסנו לשם אני, 4 חברותיי ומקבץ ענק של ציורים מתקופת הרנסנס והברוק, והתוצאה תערוכת: ״מצלמה עם מכחול״ שהוצגה בגלריות שונות ברחבי הארץ״.

 

 

איך צילום נולד.
״בפרויקט הנוכחי אני לגמרי יכולה לומר שמהבטן. גם החיבור היהודי והאהבה לספר התנ"ך שלנו, אבל גם מעבר למושג היהודי החיבור אל הספר הזה הוא מתוך סקרנות, וחוסר היכולת להבין איך סיפורים כאלה מזעזעים לפעמים יכולים להופיע בקנון היהודי. הראש עסוק בלימוד ומחקר אבל ברגע שהפריים עולה אני מרגישה את זה בבטן ומהרגע הזה אני כל כך חסרת מנוח ומרגישה שאני חייבת לצאת ולצלם עכשיו״.

 

מה היה הצילום המורכב ביותר שלך?
״כל הצילומים בהם משולבים בע״ח כשהם משוחררים ובטבע הפתוח היו צילומים מורכבים ומאתגרים, מדובר במודל שאינו קשוב או מחויב לדרישותיי, כל יצור קטן בטבע מקפיץ אותו, הבדים הארוכים הרבה פעמים מבהילים ומסקרנים אותו, מגש המזון באביגייל נראה לאתון מאוד טעים וניסה לאכול ממנו לא פעם. הצילומים הללו הסתיימו עם הכי הרבה פציעות. אך גם תחושת נצחון כשאני מצליחה להשיג את הפריים לו ייחלתי״.

 

 

ריגוש.
״מהדברים הכי קיצ'ים ורומנטיים, אני מתרגשת מטוב לב של אנשים, אני מתרגשת ממעשים שמביאים לשינוי, מנחישות וכוח רצון, מלהיות שותפה או לראות התפתחות ושינוי אצל אנשים״.

אהבה.
״אני חושבת שהילדות שלי היתה במצב של התאהבות תמידית, ומיד כשהפסקתי להתאהב באחד עברתי להתאהב באחר, אהבתי את התחושה הזאת של להיות מאוהבת, מלנכוליה תמידית של אהבה לא ממומשת, אהבתי להפליג בדמיון יד ביד אל השקיעה ממש כמו בסרט רומנטי דביק במיוחד ולהתפלל רק לדבר הזה הלא מושג שוב ושוב ושוב״.

מעריצה.
״אלילי הילדות שלי היו פינק פלוייד בדגש על רוג'ר ווטרס, דייר סטרייטס, אריק קלפטון, דייויד בואי, הביטלס והם כמובן עדין שם רק הצטרפו אליהם להקות וזמרים חדשים כמו מיוז, קולד פליי, בלט'אזר, מידלייק ורבים וטובים, מוזיקה שאני אוהבת גורמת לי להכיר בטוב, להודות ולהיות מלאה בשמחה״.

 

 

השראה.
ללא ספק ההשראה שלי מגיעה מתקופת הרנסנס והבארוק, מאז ומתמיד. נחשפתי לאומנות הזו כבר בילדותי, דרך אנציקלופדיות ישנות וצבעוניות שהיו בבית הורי "עולם התרבות" הייתי יושבת ומעבירה את הזמן בהתבוננות בציורים ובפסלים מהתקופה הזו, הייתי מתנסה בהעתקת הציורים, הייתי ועדין מוקסמת מהיכולת לדייק כל כך, להעביר תחושות ואוירה באמצעות הציור, האור, הצבעים מחוות הידיים, הבדים הכל, כל כך קוסם לי וזה מה שאני מנסה להתחקות אחריו בצילומים שלי היום. כבר אמרתי לעצמי שאילו יכולתי לצייר כך לעולם לא הייתי מגיעה להיות צלמת״.

צלם/ת שאת מאוד מעריכה.
״ללא ספק צלמת בשם קריסטי מיטשל, אני כל כך מעריכה את היצירות שלה, את כל מכלול העשייה שלה ובעיקר מתרגשת לראות את הדרך שהיא עשתה בשנים האחרונות מצלמת מעולה ומוכרת פחות לאחת הצלמות המצליחות בעולם היום״.

 

 

אושר.
״ההכרה בטוב שיש לי, הילדים והמשפחה שלי, מוזיקה טובה והזכות לעשות את מה שאני הכי אוהבת״.

הצלחה.
״העובדה שאנשים מתחברים לעבודה שלי, כשאנשים אומרים לי שהצילומים שלי גורמים להם ללכת ולקרוא את הסיפור המקראי אני חווה סיפוק אדיר, ואפילו הגדיר את הייעוד שלי״.

ואכזבה?
״כמובן לאורך כל הדרך״.

 

 

חלומות.
החלום הגדול ביותר שלי עכשיו הוא לזכות לצלם את כל דמויות הנשים בתנ"ך ומשם לעבור ולהתנסות גם בצילום של גבריםוכך לזכות לתעד כמה שיותר סיפורים מספר הספרים שלנו.

 

שמרנית או נגד הזרם?
״שמרנית מאוד, וככזאת גם מאוד קשת לי לתת דוגמאות, אני לא אדם מחאתי ובטח לא אדם שיכפה את דעותיו, מאמינה בחיה ותן לחיות, באומנות שלי בשום שלב בהתפתחות לא ביקשתי להעביר מסרים של מחאה או מסרים פוליטיים, בעיקר אני מתארת מהו יופי בעיני״.

 

מי מכוון אותך בעשייה?
יש לי חיבור מאוד עמוק לאוצר דורון פולק, שמלווה אותי מהתערוכה הראשונה ומכוננת בה השתתפתי ב׳בית מאני׳, ועד היום, בכל שאלה שלי או רעיון אני תמיד נעזרת בדורון ומתייעצת איתו, והוא מצדו תמיד שם ונכון לעזור״.

 

 

לאי בודד?
״גישה לאינטרנט״.

אמונה פנימית.
״שאלה קשה. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, יחד עם זאת אני כן מאמינה בפרויקט הזה של נשים בתנ״ך, מאמינה ביכולת שלו לגעת בכל כך הרבה אנשים, ובערך המוסף של לנגיש את סיפורי התנ״ך אל כולם״.

 

ותמיכה?
"יש לי הרבה מאוד תמיכה משפחתית, ללא תמיכת המשפחה שלי לא יכולתי לעשות את זה!״

 

נשים בתנ"ך בנופי הגולן.
תערוכת צילום של האמנית דיקלה לאור 
בגלריית ZOA בית ציוני אמריקה
תאריך התערוכה – 18/8-18/10
פתיחה: 7.9.2017. התערוכה תוצג למשך חודשיים
30% מהמכירות יועברו לעמותת ניצנים
אוצר: דורון פולק