הצייר אופיר בוסקילה. ראיון

מגזין אמנות

״לפתע יצאו מאחד השיחים בשמורה אם ושני גורים בוגרים בני שנה. באותו רגע היו לי דמעות של אושר בעיניים״

הערב 17.11 בשעה 19.00 תפתח "בר", תערוכת יחיד במוזיאון האדם והחי ברמת גן, לאמן הצעיר אופיר בוסקילה. לאופיר בן ה-24 זו תערוכה שנייה והוא אמן ריאליסטי. הוא  גדל במושב קדימה וגר כיום בהרצליה. כשהיה בן 17 החל ללמוד אצל וולטר פרגוסון, ממציירי הטבע הבולטים בארץ ובעולם, במשך שנים רבות עד יום מותו. בתערוכה יוצגו ציורים שנולדו דרך מסע של 8 חודשים שערך בוסקילה בשמורות הטבע של הודו במהלכו ערך תצפיות על חיות בר נדירות. 

מאת: אפי אליסי

ג׳וק האמנות.
״עוד כילד אהבתי לצייר ואהבתי טבע. הייתי מהילדים שנהנים ללכת למוזיאונים. הייתי ילד עם הפרעת קשב. הציור היה קרש ההצלה שלי. במרבית השיעורים מבית הספר היסודי ועד לתיכון ציירתי במחברות. האהבה הזאת מעולם לא נמאסההיא רק הלכה וגברה. ככל השעבר הזמן הרגשתי שאני עושה משהו שהוא נכון לי. במיוחד כשמצאתי את הדרך לשלב את זה עם האהבה שלי לטבע ולבעלי חיים״.

הפעם הראשונה.
״תמונות הילדות מראות שבגיל 3 אחזתי במכחול״.
מהיכן זה נובע?
״יש בציור משהו אמיתי. זה לא קורה מול מסך כמו רוב הדברים שמתרחשים היום. זה אתה עם עצמך. העוצמה של היצירה היא ההתחלה מדף לבן וריק שמתעורר לחיים עד לרמה שלעתים אני מרגיש שהוא מביט אלי בחזרה. זו חוויה מיוחדת שקשה להסביר במילים״.
הראש או הבטן.
״ציור משקף את החיים. וכמו בחיים כך גם בציור, אני מאמין שהשאיפה היא להתחיל והחליט מראש ליצוק לתוכו את הרגש והיצרים״.

אני אסף.
״גדלתי במושב קדימה, למשפחה מקסימה שתמכה בכל דבר שרק אהבתי לעשות ביניהם גם הציור דבר שהעצים אותי ומגיל צעיר הייתי הצייר של הכיתה. במשך הזמן הבנתי שהתחביבים לא בהכרח חייבים להישאר בגדר תחביבים, במיוחד שאוהבים אותם מאוד.
כשהשתחררתי מהצבא רציתי להגשים את המסע לשמורות הטבע בהודו. התחלתי לעבוד כמלצר ופוטרתי אחרי חודש. הבנתי שככל הנראה את הכסף לחוויה הזאת אצטרך לממן מציור. קפצתי למים ומהר מאוד החלו להגיע עשרות תלמידים לשיעורי ציור. איירתי ספר ילדים. הגיעו בקשות לעבודות איור נוספות ומכרתי את ציוריי. ההצלחה והפרגון הגדול מהסביבה גרמו לי להבין שאני נמצא במקום הנכון, ועושה את הדבר הנכון ולא רק כתחביב.
ביום שהתחלתי את המסע וראיתי במציאות מה שראיתי עד אז רק בנשיונל גיאוגרפיק, הבנתי ששם נמצא האושר האמיתי שלי. בטבע. להביא אותו לידי ביטוי דרך יצירה וברגעים שהם אמיתיים. לצערי רמת החיבור של אנשים לעצמם ולטבע הולכת ונעלמת עם התפתחות הטכנולוגיה והתרחקות האדם מהטבע ועצמו״.

 

״אמנות היא תחום שנוי במחלוקת. אין בו חוקים. "אין דבר כזה שאין דבר כזה". קשקוש יכול להיחשב אמנות ויצירת מופת שהושקע בה שנים. זה עולם שאתה יוצר בו הכול מאפס. את הקו, את התדמית, מה שאתה רוצה להראות ועל מה שאתה בוחר לשים דגש. זה הקסם הגדול של התחום הזה וזה גם החיסרון הגדול שלו״.

 

רגש זה.
המון דברים מרגשים אותי. לשמוע שמישהו ראה ציור שלי וזה עשה לו משהו. לפני מספר ימים ראיתי את התערוכה תלויה לראשונה, היה שם ילד שנכנס עם משפחתו למוזיאון ורץ בהתלהבות בין הציורים, "וואוו איזה נמר", ואוו איזה ציפור יפה". הוא כל כך הזכיר לי אותי כשהייתי בגילו, רק שהפעם הייתי בצד אחר של החוויה. אפילו לא סיפרתי לילד שאני הצייר. עמדתי בצד והתרגשתי. רגעים כאלה נותנים משמעות חדשה למה שאני עושה.״

האוהבים הצעירים.
״זה קרה בגיל 16, קראו לה טל. הכרנו באילת דרך חברה משותפת. היא הייתה גדולה ממני. היא לא אהבה את זה וגם לא הייתה בעניין בהתחלה. לקחתי אותה לראות את הזריחה מהר צפחות והטבע עשה את שלו. היינו חברים לשנתיים ונפרדנו בצורה הכי יפה וטבעית שיש. עד היום אנחנו בקשר טוב וללא ספק זו הייתה האהבה הראשונה שלי״.
גיבורי ילדות.
״קשה לומר שהיו לי אלילים. חונכתי על הרעיון שכוכבים יש רק בשמיים. כל פעם שלמדתי ציור אצל צייר אחר, התמסרתי לעניין וראיתי בו כמנטור לכל דבר. האחרון והבולט ביניהם היה גדול ציירי הטבע בארץ וולטר פרגוסון ז"ל, שהיה המנטור האומנותי שלי במשך שש שנים עד יומו האחרון״.

שמעו קטע.
״במשך 8 חודשי הטיול מאוד רציתי לראות טיגריסים בטבע. עד השבועיים האחרונים של הטיול המזל לא האיר לי פנים. בניסיון האחרון, באחת משמורות הטבע, אחרי כל כך הרבה ניסיונות כושלים, לפתע יצאו מאחד השיחים בשמורה אם ושני גורים בוגרים בני שנה. באותו רגע היו לי דמעות של אושר בעיניים״.
מה זו הצלחה?
״לדעת להינות מכל השפע שהחיים והעולם הזה נותנים. לשים את הראש על המיטה בלילה ולהתרגש מאינספור הרעיונות והאפשרויות שיש למחר להציע. כל ציור שנמכר, כל אדם נוסף שרוצה ללמוד ממני ציור ושאני אחלוק איתו את הידע שלי, סיום של ציור שיוצא בדיוק כמו שדמיינתי בראש הוא הצלחה מבחינתי. אני כל כך שמח לומר שאני חווה הצלחות כאלה כל יום.״

ואכזבה?
״חלק מהחבילה. כשמציאות שונה מתנגשת חזיתית עם הציפיות שלי, זאת מבחינתי אכזבה. זה קורה. זה חלק מהעסק. החכמה היא להמשיך אחרי כל התנגשות כזו. מי מתאכזב כנראה גם אף פעם לא מתאהב. כשהשתחררתי מהצבא, פגשתי במקרה אדם מאוד משפיע בעולם האמנות המקומי (ישראלי) . קבענו פגישה. התרגשתי מאוד.  הוא עבר על הציורים שלי אחד אחד ואמר שהם לא שווים כלום. שזו לא אמנות. שזה שום דבר. מהניסיון הרב שלו בציור הוא טען שאין לי מה לחש בתחום. היו לי ציפיות גדולות מהפגישה הזו. לקח לי יומיים להירגע ממנה. עם הזמן הבנתי שביקורות מהסוג הזה הן דבר נפוץ בעולם האמנות ופשוט אסור לתת להן להוריד אותך למטה ולו לרגע״.
יש לו חלום.
״יש לי רשימה של חיות נדירות. אני חולם לראות אותן בטבע לפני שהן ייעלמו מן העולם. ביניהם: נמר שלג למשל. שהאמנות שהגישה שלי לציור תשפיע על אנשים בקנה מידה עולמי״.

המעגל של אסף.
״יש לי 4 חברים טובים מאוד. כל אחד מהם שונה בתכלית אחד מהשני. אחד מאמן כושר, השני סטודנט לפסיכולוגיה. החברה הטובה ביותר שלי היא במאית ואחד מהם מורה לסלסה. עם כל אחד מהם יש חברות שונה ואף אחד מהם לא חבר של השני״.
לחיות או למות.
״אמנות בשבילי הוא ציור או כל אמנות אחרת שתצליח לתת חוויה מיוחדת באותו הרגע, שתשנה אצלי משהו אפילו קטן ושתגרום לי לחשוב עליו״.

 

״יש הרבה אנשים שלא מעריכים אמנות. קשה לי מאוד לדבר איתם על מה שאני עושה. ישנם שעפים על זה, אותם אני שומר קרוב אליי ומדבר איתם ארוכות. אודה ואומר שמספר פעמים ניסיתי לצאת עם בנות שעוסקות באמנות. זה לא עבד ולא החזיק. היה לי מאוד קשה להסתדר איתן. התערוכה הקרובה מסכמת תקופה מיוחדת של המעבר בין תחביב ואהבה גדולה, למשהו שהוא גם מקצוע והתעסקות יומיומית״

 

על בגדים ואמנות.
״קודם כל חשוב לי שיהיה לי נוח, אני נורא אוהב בגדים זרוקים. היה תענוג להסתובב רק עם 8 חודשים בהודו ישנם מצבים שצריך להתאים את עצמי למסגרת״.
בקצב הלב.
״אני חושב שצריך ללכת עם האמת שלך גם אם לפעמים היא נגד הזרם. כל הזמן אמרו לי שסגנון הציור שלי פחות פופלארי בארץ, שציור מופשט וסוריאליסטי הולך יותר ומוכר יותר זה לא אני. מבחינתי בעניין הזה הזרם יכול להמשיך לזרום לו, לא איכפת לי. בתיכון היה לי שרוואל כתום שכולם אמרו לי שאני חייב להפסיק להסתובב איתו. אפילו המורים. אני אהבתי את השרוואל הזה ומבחינתי כולם יכלו לקפוץ״.

יד מכוונת.
״הקול הפנימי הוא הראשון שמכוון אותי. אם משהו מרגיש לי נכון אז מבחינתי הוא נכון ואם לא אז לא. ובכל זאת, המצפן שלי הוא ההורים שבנוסף לזה שהם ההורים שלי, הם חברים טובים שלי וגם המנטורים שלי בהרבה תחומים.״
ארנק.
״כסף הוא כלי. הוא הפך להיות סמל והוא כוח להגשמת חלומות, ליצירת שינויים ולאיכות חיים. הכסף חשוב מאוד. תמיד צריך לזכור שהוא בסוף רק כלי להשגת מטרות והגשמת חלומות ולא המטרה עצמה״.

 

״קורה היום משהו מעניין שבעקבות הרשתות החברתיות הציבור קובע מה מעניין אותו. וככל שעובר הזמן הציבור נותן את הטון שלו ומראה שהוא מעוניין באמנות ריאליסטית ואומנות טבע. חבל שזה לא מחלחל למדינת ישראל. פעם יצאתי עם מישהי ובמשך כל ערב הייתי צריך להסביר לה איך אני מתפרנס מאמנות בלבד״.

 

לאי בודד?
״מחברת, עיפרון, גיטרה (ולפני הכול, את החברים ומשפחה אם אפשר, כי הם הדברים שאתה באמת צריך בחיים)״.
אתה מאמין בעצמך?
״תמיד! גם במשברים וברגעים קשים. אסור לאבד את האמונה. היום אני גאה להגיד שמדד הביטחון העצמי שלי גבוה, זה לא היה ככה בעבר. במשך זמן רב במהלך הילדות עברתי תהליך שכלל בתוכו לימוד מאנשים מעצימים וחוויות שהוכיחו לי שאין סיבה לא להיות בטוח בעצמך אפילו לרגע״.
כמו בבית.
״כשאני מחזיק מכחול על קנווס אני מרגיש שאני במקום נוח ונכון. הים והמדבר בארץ גורמים לי גם להרגיש רגוע ובטוח. הם מזכירים לי שהעולם גדול והשמיים הם הגבול״.

רע.
״זמן אבוד בו בילית בבהייה ועבודה מול מסך מחשב\סמארטפון גוורם לי להרגיש המוח שלי נמחק לאט לאט״.
טוב.
״בדיחה טובה. חיוך וחיבוק חם. אלה דברים שעושים לי את היום״.
מנה חמה.
״אני אומר כל יום תודה על המשפחה הכי תומכת ומחבקת שיכולתי לבקש. יש לתמיכה שלהם חלק כל כך גדול בזה שהעזתי ללכת עד הסוף עם מה שאני אוהב״.

ערב הפתיחה החגיגי יתקיים הערב, 17.11.16 בשעה 19:00 במוזיאון האדם והחי בפארק הלאומי ברמת גן.

באירוע הפתיחה ישתתפו: איש העסקים אלי אלעזרא, עו"ד ציון אמיר,ישראל גל, ראש העיר קרית אונו, השרים לשעבר, פרופ' שמעון שטרית ואופיר פינס, שלמה גרופמן יו״ר קרן פייר, השגריר הדומיניקני אלכסנדר דה לה רוזה ורבים אחרים.

הכניסה חופשית, הציבור מוזמן. 
התערוכה תוצג עד 29.1.17