חשופים: לי זוהר, אברומי קרויזר

הפרזנטורים של המגזין בחרו להיות מי שהם ואנחנו בחרנו במי שהם היו ובמי שהם בחרו להיות. מונולוגים של גיבורים: אברומי קרויזר: ״הייתי חומק אל חלונות הראווה סביב העיר בוהה וחולם״. לי זוהר: ״העברתי חוק בכנסת ישראל עבור כולנו״

 

 

מאת אפי אליסי

אני יודע מה זה תהום. יש שם הרבה שחור. הטיפוס קשה, שורט, כואב. זה מצריך תעצומות נפש לעלות. בסוף הדרך יש התחלה. משם מתחיל הטיפוס האמיתי אל החיים החדשים. את הדרך הזו עשו לי זוהר ואברומי קרויזר. ראיתי אותם בחושך והקשבתי להם בדרך אל האור. החיים יש להם כוח משל עצמם. הם מזיזים אותנו משם לכאן. חשוב לעזור לחיים לקחת אותנו למקום בו יהיה לנו טוב. אברומי קרויזר ולי זוהר הם מסוג האנשים שהופכים חולשה לעוצמה. שבוחרים להיות מי שהם בוחרים להיות. לפניכם מונולוגים מרגשים של גיבורים. אלה הפנים שרציתי שתראו. בהם בחרתי להיות הפנים שלנו.

 

 

לי זוהר: ״אני לא כועסת עליך, אני מבינה אותך״

״פעם בהפסקה, כשלמדתי משחק, מלהקת שאני מאד אוהבת בשם גלית אשכול שאלה אותי אם אני באמת אוהבת את עצמי או שזה גם קצת הצגה כל הדבר הזה. ׳אני מסתכלת על עצמי במראה כשאני עירומה לגמרי ואני מרגישה שזכיתי׳ אמרתי לה, והתכוונתי.

לפני חודש בערך הפקתי את ההפקה הראשונה שלי במגזין. ואחת הדוגמניות אמרה לי בעקיפין אבל בצורה מאוד ברורה שאני זונה. היא חשבה שזה בסדר לקרוא לי כך כי היא אמרה את זה באנגלית. ׳אני פרובוקטיבית, והאמת היא שאני מתה על זה" אמרתי לה, והתכוונתי.

 

 

מנהל הלהקה העירונית שהופעתי בה בתור ילדה אמר לי במשך שנים שאני לא זמרת. הוא לא האמין שמישהו אשכרה יקנה כרטיס כדי לשמוע אותי שרה וניסה לשכנע אותי ללכת ללמוד מקצוע כדי שלא אגמור רע בסוף. לפני חצי  שנה כחלק מסיבוב הופעות שעשיתי, הרמתי הופעת ענק בעיר בה גדלתי. 300 איש קנו כרטיסים ומילאו את האולם. זה היה ניצחון עבורי, לראות אותו יושב בשורה הראשונה לצד ראש העיר שהגיע גם הוא לפרגן. ׳תודה על כל מה שעשית בשבילי׳ אמרתי לו, והתכוונתי.

״אני מחבקת את הזמרת שבי, שלמרות שאין לה קול גדול, היא מצליחה לחולל שינוי דרך המוזיקה שלה ולרגש את הקהל שמגיע פעם אחר פעם ומרגש אותי בחזרה. יותר מתמיד אני מחבקת את לי זוהר שעמדה על שלה והצליחה להביא בעזרת נשים חזקות לשינוי חוקתי חשוב כל כך במדינת ישראל״

 

 

כשאיש שאני מאד אוהבת ביקש ממני לבחור בין פרסום הסיפור שלי לבין הקשר איתו, התרסקתי. הוא כתב ׳תפסיקי להגיד שאת עושה את זה בשביל כולן, את עושה את זה רק בשביל עצמך׳. היה קשה לקרוא את המילים הללו, ועדיין, בחרתי ללכת עם הלב ולנתק איתו את הקשר. שלושה חודשים אחר כך העברתי חוק בכנסת ישראל עבור כולנו. ׳אני לא כועסת עליך, אני מבינה אותך׳ אמרתי לו, והתכוונתי.
גמרתי איתם טוב. אפילו שנפגעתי מהם. אני יוצאת לדרך שלי נקייה כל כך, אני מחבקת את הדת שאני מאמינה בה כל כך ואת הפרובוקטיבית שבי, שנהנית להצטלם כל כך.

אני מחבקת את הזמרת שבי, שלמרות שאין לה קול גדול, היא מצליחה לחולל שינוי דרך המוזיקה שלה ולרגש את הקהל שמגיע פעם אחר פעם ומרגש אותי בחזרה. יותר מתמיד אני מחבקת את לי זוהר שעמדה על שלה והצליחה להביא בעזרת נשים חזקות לשינוי חוקתי חשוב כל כך במדינת ישראל. אני רק רוצה להמשיך להופיע, לדגמן, להרצות ולשחק.
ואל תספרו לאף אחד שעל הדרך אני מוכיחה לאנשים שלא האמינו בי, שמה שחשוב הוא – שאני מאמינה״.

 

 

אברומי קרויזר: ״אני יוצא לחפש קצת חום גם במחיר חום הגיהנום״

המקום: חלונות הראווה, קניון איילון, רמת גן.
הזמן: חג הפסח אפריל 2016

״בחור נבוך מסתובב נסער הלוך ושוב בשדרת חנויות הבגדים. הוא מצלם את בובות הראווה בחלונות המציגות את האופנה החדשה של עונת הקיץ. הוא אינו יודע היכן להיכנס. מאבטח מבוגר פונה אליו ואומר שאסור לצלם. הוא שואל את המאבטח מהי האופנה הכי מומלצת פה. המאבטח מביט בחליפה השחורה ובכובע הקטיפה ועונה לו שיחזור לישיבה. הבחור יוצא מהקניון במהירות. למחרת הוא חוזר בנחישות ונכנס לאחת החנויות בקומה השניה. הוא מבקש שיביאו לו את כל מה שבובת הגבר בחלון הראווה לובשת. הוא מודד, משלם ומכניס לשקית אטומה שהביא עמו. הוא יוצא מהקניון וחוצה את הגבול בחזרה לעיר הולדתו ׳בני ברק׳.

שמי אברומי קרויזר. בן 26. סטודנט למשחק, דוגמן ולפעמים גם מלצר. נולדתי בבני ברק למשפחה חסידית. כשהייתי נער בר מצווה בן 13 הבנתי שמהיום והלאה הצבעים היחידים שאוכל לצבוע בהם את בגדיי יהיו שחור ולבן. בתחילה הרגשתי גאוות יחידה כמו שכנראה הרגיש כל חייל לובש מדים בצבאו האדיר של נפוליאון, אך אז גם שאלתי את עצמי מה מרגישים אסירים שלא יכולים לבחור את צבע בגדיהם מלבד כתום.
גדלתי בקהילה חסידית גדולה בצילו של הרבי. הוא היה אומר ש׳בפריז מחליטים על האופנה׳ ואסור לנו חלילה ללכת אחר אלילים אחרים – אלילי האופנה. ואני הייתי עומד על הטריבונה בין אלפי החסידים ותוהה לעצמי איך הם מחליטים שם על האופנה, על סוג הבד שלה והאם הם עושים הצבעה על הצבע שלה השנה. הייתי שואל את הרבי בתוך לבי מהי אופנה בעצם ומתי המציאו אותה, האם מה שלבשו היהודים תמיד היה גם הוא רק שחור ואם כן למה ברא אותנו אלוהים בגווני עור וצבעי שיער שונים זה מזה?

 

 

את שנות נערותי העברתי בישיבה חרדית בבני ברק. מדי פעם הייתי חומק אל חלונות הראווה סביב העיר, בוהה וחולם. חולם על עצמי לבוש בחלוצה מכופתרת אדומה או חגור בחגורת עור גסה. ביומן שלי מאותן שנים כתבתי כך: ׳הפכתי להיות מומחה בגווני השחור, שחור זפת, שחור מט או לק, שחור בבד ושחור של עור הנעליים. ואפילו איזו חליפה שחורה תתאים יותר לאיזה גוון עור. נמאס לי לראות שחור כל הזמן, אני מרגיש שהעולם הצבעוני חוגג ומסתחרר סביבי בפראות יפהפיה ורק אני עומד במרכז, ואף כתם צבע לא נתפס בי. אני יכול להרגיש את הצבעים בתוך גופי אבל אסור לי לגעת בהם בידיי. למה אם כך הדם שלי אינו שחור גם כן?׳.

נולדתי למשפחה מכובדת ומוכרת מאוד בקהילה החסידית והייתי מאוד מקורב לרבי. אבי הוא המזכיר הראשון של הרבי ואמי מעצבת פנים ידועה. נישאתי בגיל 20 ויש לי בן, כיום בן 5. התגרשתי לפני כשנתיים ומאז אני יוצא בשאלה. היציאה שלי בשאלה מתאפיינת בעיקר בחיפוש אחר הדרך שלי להתבטא בעולם. בכתיבה במשחק ובאופנה.

״אני חוזר לאותן מקומות ומגרד בהם את הילד הקטן שבי, אני מעיר אותו ושואל אותו ׳מה היה לך שם ומה כל כך פגע בך והסתיר אותך ומה כל כך משך אותך׳. בעולם המשחק אני חוזר להיות שייך לכל העולמות, הילד הזה נמצא שם איתי ואנחנו בוכים יחד. הילד הקטן על כתפי האיש הבוגר. אנחנו הולכים יד ביד לאורך מסלול הריפוי מתנקים והופכים שוב לאחד כמו תינוק שעכשיו נולד ועדיין לא נכתם״

 

 

מאז מחשבות המרד הראשונות שלי התחלתי לכתוב, כתיבה הפכה להיות חלק מרכזי בחיי והיא אף הצילה אותי כשרצתי נואש ואבוד ברחובות בני ברק, לא מוצא את שער היציאה ממנה אל העולם הלא מוכר שמחוץ לגבולותיה. בשירה הצלחתי לברוא את העולמות ולצייר את השערים ביניהם. כתבתי אז על הגשרים שאני שורף ועל חבל התליה שאני טווה לעצמי במעשיי, תחת שם בדוי פירסמתי שירים מעל כל במה שהיתה מוכנה שאעמוד עליה. בהם זעקתי שאני מעדיף להיות נווד פצוע מאשר בן מלכים כלוא. בהם גם הודעתי בסוף לכל קוראיי שאני יוצא לחפש קצת חום גם במחיר חום הגיהנום.

בתחילה ברחתי הרחק מהבית משאיר מאחור את משפחתי ולא לוקח איתי שום זיכרון. הייתי נחוש להתחיל מחדש כמו נייר לבן. כמו לידה. מעולם שמתווה את דרכי מרגע הולדתי פרצתי אל תוך עולם שבו עליי למצוא לבד את זהות עצמי. ראיתי את עצמי כגיבור רכוב על סוס היוצא למסע לגילוי עצמי ובידו חרב חדה. מהר מאוד גיליתי שבלידה יש גם צירה לידה. והם היו קשים. חויתי קשיים מרסקים בלגלות מה אני בעולם הבלתי מוכר הזה מבלי לקחת איתי את העבר. בלי שום זהות. הגעתי לתקופות של הסתגרות ונתק מכל הסביבה שלי, הפכתי לתמהוני בעיני עצמי. אולי חשבתי שאפשר להיות בהווה בלי כל עבר.

״נמאס לי לראות שחור כל הזמן, אני מרגיש שהעולם הצבעוני חוגג ומסתחרר סביבי בפראות יפהפיה ורק אני עומד במרכז, ואף כתם צבע לא נתפס בי. אני יכול להרגיש את הצבעים בתוך גופי אבל אסור לי לגעת בהם בידיי. למה אם כך הדם שלי אינו שחור גם כן״

 

 

אך בסופו של דבר אני סך כל ילדותי והעבר שלי הוא גם חלק בלתי נפרד ממני. לברוח ממנו משמע להיות תלוש מעצמי. ובעזרת האופנה והדוגמנות האמנותית שאני עושה, אני מצליח להסתכל בחזרה אל העבר מלא הזכרונות ואל כל הכרוך בו. היופי שפגע בי שם מרפא אותי פה. אני מצליח לחזור ולנבור ולא לברוח ולהעלים את הילדות שלי הצבועה שחור. באופנה שלי אני מחבר בחזרה את סך כל חלקיי לכדי איש אחד. שחור צבעוני, חילוני חסיד, טבעוני עם 'שטריימל' העשוי מעשרות זנבות של שועלים. אני שלם בתמונה אחת.

וכמו כן במשחק. בתקופת טרום יציאתי בשאלה כשהייתי מתחבט בין קיומו של עולם לקיומי העצמי והסדק ביני לבין אלוהיי היה דק עדיין, התחלתי לענוד שרשראות על גופי. מתחת לחולצה הלבנה שלי. וכך הייתי בא לשולחנו של הרבי: מבחוץ, לבוש מדים אחידים. ומבפנים, מנסה לתת מענה לצבעים שמחפשת נשמתי הבוערת. הייתי מתפלל ולומד באמונה, אך ידי מחזיקה נואשות בשרשרת שעל צווארי. כאומרת לי ׳זה מי שאתה, אתה לא מה שכולם רואים מבחוץ, אתה מתעסק בדברי הבל׳, אך כל גופי מתנועע באמונה אמיתית על ספסלי הישיבה. כך הפכתי לשחקן. למדתי להסתיר חלקים מעצמי מפני כולם. בעולם המשחק ובפרט בתפקידים בעלי אופי חרדיים אני חוזר לאותן מקומות ומגרד בהם את הילד הקטן שבי, אני מעיר אותו ושואל אותו ׳מה היה לך שם ומה כל כך פגע בך והסתיר אותך ומה כל כך משך אותך׳. בעולם המשחק אני חוזר להיות שייך לכל העולמות, הילד הזה נמצא שם איתי ואנחנו בוכים יחד. הילד הקטן על כתפי האיש הבוגר. אנחנו הולכים יד ביד לאורך מסלול הריפוי מתנקים והופכים שוב לאחד כמו תינוק שעכשיו נולד ועדיין לא נכתם.
אני חולם להצליח במשחק ובדוגמנות ולהביא את עצמי בשלמות אל תוך שני העולמות האלה. לספר שאופנה היא לא רק מפריז היא הרבה יותר מהלב.

״הייתי נחוש להתחיל מחדש כמו נייר לבן. כמו לידה. מעולם שמתווה את דרכי מרגע הולדתי פרצתי אל תוך עולם שבו עליי למצוא לבד את זהות עצמי. ראיתי את עצמי כגיבור רכוב על סוס היוצא למסע לגילוי עצמי ובידו חרב חדה״

 

 

לי זוהר: leezoharr
אברומי קרויזר: avrumi_kroizer
צילום: נוית שם Tatooim/ תעתועים – קעקועים זמניים
tatooimtattoos
עיצוב שיער: BehindTheCHair.il
איפור: ויקטוריה בלאוס – purplebynny
חצאית ורודה: boobamacho

 

 

 

ארטדירקטור הפקות אופנה – אלכס פרגמנט
האינסטגרם של אלכס פרגמנט: pergament
המייל של אלכס פרגמנט: alex.pergament@gmail.com