נסרין אבו בכר

ישראל העתידית-6
|

נסרין אבו בכר בתערוכה לערב אחד בפארק המסילה, מתחת לגשר משה ברעם ליד מתנ"ס בית צפאפא. יום שלישי 20.10.15 בין השעות 23:00-18:00

בתקופה האחרונה אנו עדים לאווירה ציבורית הקובעת מה מותר ומה אסור להגיד, ולמי מותר להשמיע את קולו. המרחב הציבורי הפך שברירי ונפיץ, והאמנות במרחב הציבורי, שכברנדמה היה שהפכה למובנת מאליה, כמעט קלישאתית, פתאום מסומנתכמסוכנת ומועדת לפורענות.

התערוכה 2048 יועדה בתחילה לרכבת הקלה בירושלים – מרחב צפוף, הטרוגני וטעון. היא הועברה למיקומה החדש בעקבות חששה של החברה המפעילה את הרכבת מתגובות ביקורתיות ואף אלימות של הציבור, נוכח יצירות האמנות שיוצגו בה.

היצירות אותן תראו ותשמעו, למשך ערב אחד בלבד, מנסות לדמיין כיצד תיראה מדינת ישראל מאה שנים לאחר הקמתה, בשנת 2048. קרון הרפאים האמנותי שבפארק המסילה, שקיבל את שמו מהמסילה שפעם הובילה רכבות לדמשק, יהדהד קולות שאינם נשמעים ואפשרויות של העתיד לבוא.

אמנים: נסרין אבו בכר, אורית אדר בכר, תמיר אטינג, אריאל ברלצקי, מתן גרדשטיין, צפיה דגני, טליה הופמן, חגית מירון, עפרי מנטל, איתי מרום, יעל סלומה, נדב עשור, נדיה פרלוב, דניאל פרסאי, חן צרפתי, סכנדר קובטי, דניאל קיצ'לס, גיא קניגשטיין, אריאל קן, עמרי שפיצר

אוצרות: מעין שלף, רינת אדלשטיין, לי היא שולוב
ע. אוצרות: עמית אדלר
מפיק: ישי רבקין פנטון
אודיו וידאו: עמית בוימל

למידע מפורט ולוחות זמנים של כל אירועי מנופים 2015 – www.manofim.org

ישראל העתידית-3
סכנדר קובטי CFJ1

סכנדר קובטי –  CFJ1

מיצב וידאו בארבעה ערוצים, 26 דקות, 2008
מיצב הווידאו של סכנדר קובטי מציג ארבעה גברים ערבים שהתבגרו ביפו, ביניהם האמן עצמו,אשר החוט המקשר ביניהם הוא עברם כתלמידים בבית הספר הצרפתי-נוצרי. הארבעה משוחחים ביניהם בעודם יושבים באחת מהכיתות בהן למדו. במיצב, הגברים מופיעים על מסכים נפרדים המוצבים על מעגל כסאות, מנסים לטוות חוטים של זיכרון בעוד הם עקורים מהזמן והמקום עליהם הם מדברים. הקהל מוזמן להתיישב ביניהם, ספק אורח ספק פולש לשיחה האינטימית והחברית.
בית הספר הצרפתי-נוצרי המשיך לפעול במתכונת לימודים אירופית למרות השינויים הדרמטיים שפקדו את הקהילה שאותה הוא משרת: מלחמת 1948, גירוש חלק מן התושבים הפלסטיניים, כניסה של אוכלוסייה יהודית חדשה וכינונהשל מערכת החינוך הישראלית. באמצעות השיחה שמנהלים ארבעת הגברים, פורש קובטי את סיפורו של בית הספר ואת חוויותיהם של הדוברים שלמדו בו–חוויות משעשעות, אבסורדיות ומטרידות–אל מול היחס המורכב של מערכת החינוך הישראלית כלפי הקהילה הערבית נוצרית ביפו.

נדב עשור

עתידים נפקדים (הפרעה מקומית) – מיצב דיגיטלי אינטראקטיבי חי, 2015
שני ראשים מדברים, מוניטורים רובוטיים המשותקים מן הצוואר ומטה, מנהלים שיחה על עתידהשל ירושלים ועל עתידים בכלל. הראשים נשלטים בזמן אמת על ידי אנשים היושבים במקומות אחרים בעולם, ואשר מסיבות פוליטיות, כלכליות, אישיות או אקראיותאינם יכולים להיות נוכחים בירושלים בגופם.  קהל המבקרים באירוע מוזמן להצטרף לשיחה בכל רגע נתון. ה״הפרעה המקומית״ בשם העבודה מתייחסת למצב האבסורדי שבו שיחה שיכלה להתקייםבמרחב הסטרילי והמוגן כביכול של הרשת, עוברת דרך התיווך החשוף והבלתי צפוי של העולם הפיזי. בנוסף, היא בוחנת כיצד והאם במרחב פוליטי מסוים שיחה חופשית יכולה להיתפס כהפרעה או אפילו כאיום.

טליה הופמן

גויאבה – וידאו חד-ערוצי, 12 דקות, 2013
תסריט: גל דביר וטליה הופמן
בהשתתפות: דוראיד לידאווי ומאיה מרון
צילום: רני מונצ'ז
עיצוב סאונד: עירד לי
בחור ובחורה הולכים לאורך שביל הררי, בנוף מוכר, אולי ישראלי, אולי מזרח תיכוני. המצלמה עוקבת אחריהם בשוט אחד ארוך, בעודםמשוחחים בעברית ובערבית. הטקסט הפואטי, שמזכיר את סרטו של אלן רנההירושימה אהובתי (1959), מדבר על זיכרון פרטי ועל שיכחה לאומית, על טראומה ועל אהבה. אולי הם פליטים הבורחים אל מקום טוב יותר, במרחב המנותק מהזמן אך מחובר אל העבר ורומז על הבאות.

אורית אדר בכר

רמיד – וידאו חד-ערוצי, 8 דקות, 2015
העבודה צולמה במפעל רמיד–מבנה בטון המשמש ממגורת תבואה ענקית, אליונכנסות משאיות הטוענות תבואה דרך "פטמות" המצויות בתקרתו. האמניתשתלהבתיעוד הדוקומנטרי אלמנטים בדיוניים–דמויות שונות המופיעות ונעלמות: נשים מטאטאות, נהגי משאיות, נער תופש יונים והיונים עצמן. החיבור בין הגריד האדריכלי לאפקט הערבסקי שיוצרים עמודי הבטון, מעורר תחושה משונה של אובדן ובדידות: הכל חוזר על עצמו, כבמעין מבוך מודרני, שעלול לבלוע את יושביו. בדומה לסיפור האבודיםמאת בקט, העולם האלגורי שנוצר ברמיד מתנהל באופן מסודר ושגרתי על פי חוקים משלו, חוקים שתכליתם אינה ברורה.

איתי מרום 

כלבים – וידאו חד-ערוצי, 11 דקות, 2015
איתי מרום עקב אחר להקות כלבים משוטטים באזור קרייתארבע וחברון. כמו בסרט טבע, ממקד מרום את המצלמה בכלבים עצמם, בתנועתם, בהתנהגותם ובדינמיקה ביניהם. העדרההכמעט מוחלט של נוכחות אנושית בסרט, יוצר תחושה דיסטופית מוזרה של מרחב עתידי נטוש. לצידה, מעוררת הצפייה משיכה מנחמת אל התמימות של גיבורי הסרט, שאינם מודעים למציאות האלימה והפצועה של המקום שבו הם חיים.
בשוטטותם החופשית הופכים הכלבים, שאינם שייכים לאיש, מטרה להתנכלות מצד שתי אוכלוסיות האזור: הישראלית והפלסטינית. במקום לשתף פעולה עם תפקידם המסורתי כשומרים על טריטוריות מוגדרות של בני האדם, הם הפכו לפולשים. הפחד מפניהם חושף את הקושי של בני האדם להתמודד עם גורמים בלתי צפויים, הנמצאים מחוץ למערכות שליטתם. בנוסף, נראה שבהיותם קהילה שבטית סולידרית, מהווים הכלבים מעין מראה מערערת לתושבי המקום, ברומזם על אפשרות של עתיד אחר.

נסרין אבו בכר

ללא שם – צבעים תעשייתיים על קנבס, 3X5 מטרים, 2015
עבודתה של נסרין אבו בכר היא חלק מסדרת ציורים המתארת דמויות נשיות מיתיות ופאגניות המנהלות יחסי אהבה-שנאה עם חיות שונות: לעתים הן מופיעות בסימביוזה איתן כאלות קדמוניות, לעתים במאבק;לפעמים ידן על העליונה ולפעמים הן נראות בסכנה. איברי המין והחזה של הנשים מודגשים, בעוד חיות הטרף נראות כמייצגות את הגברי. דמות של יונה לבנה מתה חוזרת בכמה מהציורים, ככתר על ראשה של האישה.
בסדרות ציורים קודמות של נסרין אבו בכרהופיעו דמויות אמה, סבתה, ונשים נוספות הקשורות לביוגרפיה שלה. למרות שהדמויות בסדרה הנוכחית מופשטות יותר, נראה שגם ציורים אלה עוסקים במוות, פליטו·ת ואלימות. הגיבורות של ציוריה נאבקות על מקומן בחברה מפלה, בעיקר בהקשר של זהותן וזהותה של האמנית כאישה ערביה.

ישראל העתידית-1
גיא קניגשטיין קולו של חמור – הליכה עם משא, 2015

גיא קניגשטיין

קולו של חמור – הליכה עם משא, 2015
בשנת אלפיים ארבעים ושמונה הגיע המשיח. חמורו הלבן טיפס לאיטו בין השיחים והסלעים, לאורך מסילה ישנה, על תוואי נחל, ועלה לירושלים. שם, לא חיכו לו. וגם לא הופתעו מביאתו. אפשר אף לומר, שלא שמו עליו קצוץ. כמו רבים לפניו, חיפש המשיח היענות מימין, היענות משמאל, עד שלבסוף שמט את כתפיו בייאוש והודיע לחמורו "הלאה".
אבל גם החמור לא הופתע. זה מאות בשנים שהוא עולה ויורד מההר הזה, על גבו מתחלפים פרחחים בגיבורי דור, שועים בנבלים, אומנים באמנים. והוא בשלו. צועד הלאה. אך לא בחוסר עניין, וללא בדל התנשאות. מעת לעת הוא אפילו נשבה בקסמו של אחד, אוזניו מזדקרות, העלייה נדמית כמדרון, צעדיו מוחשים בהתרגשות, אך אוי, גם ביאה זו סופה, כאמור, עלבון. והחמור בשלו. יום יבוא ועל גבו יטפס משיח. הבה נתלווה אליו, לכמה צעדים.

יעל סלומה 

ירושלים בנויה – מיצב, טכניקה מעורבת, 2015
בשנים האחרונות חל שינוי במעמדו של הר הבית בקרב הציבור הדתי-לאומי בישראל,וצמחותנועות רבות הפועלות לכינון ממשי של בית המקדש השלישי.פעילות זו מלווה בתכנית אדריכלית שאפתנית לבניין ירושלים העתידית שכוללת רחבת בית מקדש עבור מיליון עולים לרגל, האמפיתיאטרון הגדול בעולם שמיועד ל-12 מיליון צופים, בית מלך (שזהותו ידועה, אך שמו לא נחשף) והקמת העיר ירושלים הימית, שממנה יוכלו העולים לרגל להגיע להר הבית בתוך שש דקות בלבד.
במקביל מעסיקות תנועות אלה בעלי מקצוע המתכוננים לפעילות המקדש, ביניהם הפסל חיים אודם שיוצר כלי תשמיש עבור בית המקדש השלישי, יוני צדוק שבונה בחצר ביתו את מזבח העולה עליו יוקרבו קורבנות ומעין לאה בן-עמי שתופרת חליפות כהונה עבור הכוהנים.
במיצב ירושלים בנויה, השאיפה להבאת הגאולה הופכת לחומר–אבן, כד, או בגד, המבקשים להתחקות אחר הפרקטיקה היומיומית של האמונה המשיחית. זו מתורגמת לטכניקה אמנותית שמקרבת את הגאולה, או את האפוקליפסה, תלוי במתבונן.

אריאל קן

סביבות – וידאו חד-ערוצי, 15:30 דקות, 2015
העבודה הופקה בסיוע מוזיאון פתח תקוה לאמנות
העבודה מציירת את המרחב הישראלי בכלל והירושלמי בפרט, כפרויקט עיור משיחי, המושתת על תמונת עולם צילומית הדמייתית. אריאלקןבוחן את האופן שבו הצילום עצמו הפך להיות כלי לעיצוב פני השטח והמרחב, ומותח קו ישיר מהדימוי הצלייני של ארץ ישראל במאה ה-19, אל התחזקות הקו המשיחי בתוך הציונות והשפעתו המתגברת על עיצוב המציאות בשטח. כחלק ממגמה זו, גויס המדיום הצילומי להטמעת האידיאולוגיה המשיחית, משכבות העומק הארכיאולוגיות ועד למרחב האווירי.
קן עושה שימוש בזרם שמתפתח בצילום הדיגיטלי העכשווי לו הוא קורא ״צילום מרחבי״– צילום שהופך למרחב אדריכלי בפני עצמו. המצלמה אוספת מידע ויוצרת קובץ תלת-ממדי שמאפשר שיטוט בתוך התצלום. בעבודת הווידאו הוא משית את האנליזה המרחבית הזו על תצלומי וסרטי ארכיון, דולה מהם את הנוף המקורי, משוטט בו וכאילו מצלם אותו מחדש, באופן שמאיר אותו בצורה שונה. כך הוא בוחן כיצד ניתן לחשוף, לפרק ולנטרל את הטופוגרפיה המדומיינת של הדימוי המשיחי.

ישראל העתידית-5
צפיה דגני המקדש – מרכז מבקרים,

צפיה דגני 

המקדש – מרכז מבקרים, מיצב צילום השתתפותי, 2015
צפיה דגני מקימה עמדת צילום ומציעה לקהל המבקרים להצטלם. העמדה מורכבת מנוף מדומיין,ספק עתיק ספק עתידני,של ירושלים, ומתלבושות אותן יכולים ללבוש המצטלמים.נוף זה נבנהממספר דימויים, ביניהם הציור הרנסאנסי המדונה דל פארטו של פיירו דלה פרנצ׳סקה, תצלום עכשווי של טקס קרבן פסח שערכו חברי ״מכון המקדש״, השואפים לבנות את בית המקדש השלישי בירושלים, והתמונה נזיר מאכיל ציפורים, מנזר מרסהה, מתוך: "סוריה של היום. מסעות בפיניקיה, לבנון ויהודה,1875-1880," לואי שארל אמיל לורטה, 1884.
העמדה שואבת את השראתה מתפאורות הקרטון שנגזרו בהן פתחים לראש המצולמים, אשר אפשר למצוא בפארקי שעשועים ובאתרי נופש עכשוויים. לצידן, היא מושפעת מתצלומים אוריינטליסטיים מהמאה ה-19: הצלמים הזרים שהגיעו לארץ ישראל מאירופה התמקדו בצילום אתרים קדושים ונופים מקראיים, שהתאימו לאופן בו דמיינו את המרחב המזרחתיכוניכאזור בו ימי התנ״ך ממשיכים להתקיים,תיאור שעלה בקנה אחד עם שאיפות הכיבוש והגאולה האירופאיות.
העבודה בוחנת את העצמי המגיח מתוך סיטואציה כפויה וקפואה, ואת ההווה הממשי שמציץ מבין עבר ועתיד מדומיינים.

חן צרפתי

מות הסלפי – מיצב פיסולי-דיגיטלי, טכניקה מעורבת, 2015
עיצוב:​רוני זסלבסקי / תכנות: עוז מלול /
חן צרפתי יצרה מעין "אנדרטה עתידנית"הבנויה ממוטות סלפי ומטלפונים חכמים. במקום לפנות אל הקהל, כמתבקש, הטלפונים מצלמים זה את זה באופן אוטומטי, כמנהלים שיח חירשים צילומי. הדימוי המתקבל הוא מעין ירח אטום, פואטי ומלנכולי, דימוי של ״סלפי מת״. חוסר היכולת או ה״רצון״ של המכשירים באנדרטה לצלם את הקהל, רומז בהומור לאפשרות של מרד עתידי של המכונות כנגד בני האדם הנרקיסיסטיים.
מבטה של צרפתי אל העתיד הוא בעצם אלגוריה על ההווה– עידן הסלפי, בו אתה מתעד ומשתף משמע אתה קיים;עידן של שטף דימויים חסרי משמעות, כמעט זהים זה לזה. מוט הסלפי והטלפון המחובר אליו הפכו להיות מעין זרוע שנייה, הרחבה של הגוף ושל העין. הסלפי, סוגה חדשה של צילום פורטרט שעיצבה מחדש את ההתנהגות החברתית האנושית, הפכה גם לסמל לבדידות ההולכת וגדלה בעולם הפוסט-אינטרנטי. ככל שאנו משתפים יותר במרחב הווירטואלי, כך אנו חווים ניתוק וניכור גדולים יותר במרחב הממשי.

אריאל ברלצקי ודניאל קיצ'לס

נאמבר – מיצב דיגיטלי אינטראקטיבי, 2015
נאמבר היא מכונה המונה את מספר הצפיות שהיא זוכה להן. היא מתרגמת את מבטו של הצופה למספר ומקרינה על הקיר את מספר צפיות הקהל המעודכן לאותו רגע. בכך, מבטו של הצופה ״מזין״ את העבודה ההולכת ותופחת. העבודה בוחנת את היחסים הנרקמים בין יצירת האמנות לבין המתבונן על ידי השלתם של כל הפרמטרים המרכיבים את מעשה האמנות פרט לנקודת המפגש שבין היצירה ומבטו של הצופה, תוך הנכחת והנצחת מושא מבטו של הצופה כתכליתה היחידה של הפעולה. העבודה מציעה מבט אירוני על תרבות הלייקים ועל עידן המעקב, משתעשעת על חשבון אמנות דיגיטלית אינטראקטיבית ורומזת לסכנות האורבות לפתחו של קהל האמנות המסור.

ישראל העתידית-5
עמרי שפיצר – מיומנו של הנוסע

עמרי שפיצר

מיומנו של הנוסע – פרפורמנס / מיצב סאונד, 2015
מופע: 19:00, 20:30, 21:30
קטעים מתוך יומן המסע של כתב צבאי הנוסע בין כוכבים שונים בזמן מלחמה גלקטית. ביומנו כרוכים יחד סיפורים ושירים על ילדותו, אנשים שפגש בדרכו ודאגה לחבריו לכת אשר נפוצו לכל רחבי הגלקסיה. מלווה במוזיקה אלקטרונית מקורית מעולמו של הנוסע. מבוסס על סיפור יָמַי מאת זאב ז'בוטינסקי.

ישראל העתידית-6
מתן גרדשטיין באמונה שלמה

מתן גרדשטיין 

באמונה שלמה  – וידאו חד-ערוצי, 8:30 דקות, 2015
עבודת הווידאו באמונה שלמה מתארת מצב טרום אפוקליפטי, ובמרכזהדמות המתכוננת ליום הדין. גיבור הסרט בנה בונקר מבודד בפרוור ירושלמי, בו הוא חוקר, מתאמן ומנסה להתכונן לגרוע מכל. העבודה מתחקה אחר מוטיבים קולנועיים של סרטי אסונות, תרבות תוכניות הריאליטי האמריקאית וז'אנר סרטוני חובבים של נביאי אפוקליפסה ביוטיוב. בסגנון "עשה זאת בעצמך",המעלה על הדעת סרטי הסברה ברשת, מערבב האמן רגעי אמריקנה עם רמיזות פוליטיות קונקרטיות הנוגעות לביוגרפיה שלו עצמו ולטראומות, נבואות זעם וחזיונות אימה ישראליים קולקטיביים.

דניאל פרסאי

סימני אזהרה – וידאו חד-ערוצי, 6 דקות, 2015
עבודותיה של דניאל פרסאי מתרחשות במרחב הציבורי בירושלים, תוך שוטטות באזורים נטושים וזנוחים העוברים תהליכי שינוי: מרחבים תת קרקעיים, אתרי בניה, מגרשי חניה ועוד. היא פולשת אל אתרים אלה –מקומות לימינליים בבעלות ממשלתית או פרטית–והופכת לחלק מאותו עולם נשכח, בו היא משוטטת לבדה בין עבר, הווה, או חזיון עתידי. עבודותיה מתקיימות במרחב אמנותי שאף הוא מרחב ביניים– בין משחק מחשב לעבודת וידאו, בין מיצג למיצב, בין אקטיביזם לפעולה אמנותית.
פרסאי אוספת חפצים שהיא מוצאת בדרך, הופכת אותם "לקרבנות" או לחילופין מגייסת אותם כשותפיה לקרב. הגבול מיטשטש בין הגוף והמעשה של האמנית לבין האובייקטים שנקרים בדרכה, בין מניפולציה פיסולית, לנגיעה אוהבת, להתנכלות נואשת. הפעולה שלה כוחנית וכובשת אך בה בעת גם עצמאית ומשחררת. כך היא נשארת בין שני עולמות– בין מציאות של אלימות וחרדה, לבין סקרנות ילדית ובתולית, המנסה לייצר אוטופיה.

חגית מירון 

אשרות שהייה – וידאו חד-ערוצי, 2:00 דקות, לופ, 2015
בעבודת הווידאו של חגית מרון נראים ניירות המתעופפים ברוח במרחב מדברי מאובק וריק מאדם. החיזיון האפוקליפטי מזכיר את התצלום A Sudden Gust of Wind (1993) של האמן ג'ף וול (Wall), בעצמומחווה ליצירה Thirty-six Views of Mount Fuji של האמן היפני הוקוסאי(Katsushika Hokusai,1760-1849).אולם בעוד שיצירתו של וול רומזת להשתחררות מעבדות קפיטליסטית  מערבית, הניירות המתעופפים של מירון מתייחסים אל סוג אחר של עבדות.
כשני קילומטרים מגבול ישראל-מצרים, הוקם בדצמבר 2013מתקן חולות, בהשקעה של מיליוני שקלים. מאז נכלאו בו אלפי מבקשי מקלט מאריתראה וסודן. המתקן עדיין מעורר דיון ציבורי ומשפטי, העוסק בעיקר במידת החוקיות והמוסריות של כליאת מבקשי מקלט,ובלחץ הפסיכולוגי שמופעל על הכלואים לעזוב בחזרה לאפריקה, כמו גם בחוסר נכונותה של המדינה לבחון את הגדרתם כפליטים.
עבודת הווידאו של מירון היא אחת מסדרת עבודות שהתמקדה בסביבת המתקן, אך הפנתה את גבה אליו והתבוננה אל המדבר. בזמן שלא זז, בפעולות חסרות תכלית, במקום שהוא לא מקום, בשהייה בתוך לימבו. בעבודה זו, אשרות השהייה כאילו התמרדו כנגד תפקידן במנגנון הביורוקרטי האכזרי וחסר המשמעות.

נדיה פרלוב ותמיר אטינג

קטעים מתוך עבודת המחול LOVE SONG
מופע: 19:30, 21:00, 22:00
רקדנים: עופרי מנטל, תמיר אטינג
מנחת תהליך היצירה: אודליה קופרברג
מוזיקה מקורית: נמרוד קציר
עיצוב תלבושות: אלין לזרוב
העבודה נוצרה עבור פסטיבל גוונים במחול, מרכז סוזן דלל.
(תהליך היצירה בתמיכת סטודיו אנקורי)
תמיר אטינג ונדיה פרלוב בחרו להתנתק מההמון הווירטואלי ולחקור את הפגיעות הרגשית שיוצרותצורות התקשורת הדיגיטליות. באמצעות תנועה של גוף בודד הם מעבירים תחושה של כמיהה נואשת, חד צדדית וכפייתית לאהבה, ומעלים מחשבות על הדרכים בהןתקשורת וירטואלית מעצימה את הצורך באינטימיות מבלי לספקו. בעולם של פסבדו-תקשורת,שבו האהבה נרקמת ומראה את עצמה באמצעות אפליקציות, והמרחק מהאחר גדול מספיק בשביל להקהות את משמעות הפגיעה שאנו פוגעים בו, הממד הגשמי של עבודתם משכפל את הנרקיסיזם אך בה בעת גם חותר תחתיו.

פורסם בקטגוריות אופנה, מגזין אופנה
תגובות פייסבוק