"פוסט-קולוניאליזם?"

EFIFO מגזין אמנות

פרויקט רזידנסי, תערוכה בינלאומית, סדנאות אמן, ויום עיון בבית בנימיני

אוצרת: וונדי גרס – Wendy Gers
ועדה מייעצת: שלומית באומן, אוצרת ראשית; יעל נובק, רכזת קשרי חוץ ותוכניות רזידנסי – בית בנימיני

19 אמנים מישראל, קנדה, הודו, בריטניה, דרום אפריקה, בוצוואנה, טאיוואן ועוד, מציגים בתערוכת ענק בבית בנימיני בקרית המלאכה בתל אביב. התערוכה מתקיימת במסגרת "פוסט-קולוניאליזם?", פרוייקט רחב היקף שיזם בית בנימיני שחוגג השנה חמש שנים לפעילותו. הפרויקט שהחל בתכנית שהות אמן בת חודש, מתקיים בשיתוף פעולה יוצא דופן עם שמונה סדנאות ואקדמיות ברחבי הארץ, שמרחים את האמנים מחו"ל במשכנם.

משתתפים: קורווין לנד (Corwyn Lund), פבלו פונס (Pablo Ponce); מודיסה מוטסומי (Modisa Motsomi); נהה קודצ'דקר (Neha Kudchadkar); קטיה איזבל פילמוס (Katya Izabel Filmus); אנטוני סטלצ'יו (Anthony Stellaccio); שרבני דס גופטה (Sharbani Das Gupta), רוק וונג (Rock Wang) דניאלה פיבסביץ טנר (Danijela Pivasevic Tenner), אילת זהר, טליה טוקטלי, מנל מורכוס, הגר מיטלפונקט, רונית צור, אורן ארבל ונועם טבנקין ארבל, אוה אבידר, מגדלנה חפץ, יהונתן הופ.

אקדמיות ובתי ספר המשתתפים בפרויקט ומארחים את האמנים מחו"ל

בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב (המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית) / מכללת אורנים / בית הספר לאמנויות – המכללה האקדמית תל חי / מרכז אמנות שיתופית גבעת חביבה / שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות / HIT – מכון טכנולוגי חולון /  הגלריה לאמנות אום אל פאחם / הקובייה – מקום לאמנות / בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית.

שינויים חברתיים ותרבותיים גלובליים שהתרחשו בעשורים האחרונים ושמושפעים מהקולוניאליזם באופנים שונים, חוללו שינויים מרחיקי לכת בתרבות החומרית המקומית בישראל ובעולם. שאלות רבות הנוגעות למערכת היחסים המורכבת בין הכובש לנכבש, מעסיקות חוקרי אמנות תרבות וחברה בעידן הפוסט-קולוניאלי. תקופה זו מסמנת מחד את ההשתחררות מהאימפריאליזם האירופאי, ומאידך זהו זמן של גלובליות כלכלית וטכנולוגית, שמוחקת ומשטיחה מסורות ותרבויות מקומיות. בעידן שבו מאפיינים כמו מקומיות ואותנטיות מפנים מקומם לטובת אוניברסליות ובינלאומיות, עולות השאלות האם מייצרת התקופה יחסי שולט-נשלט חדשים משלה, ומה בין מאפייני הקולוניאליזם ליחסי כח ושליטה כלכליים וגיאופוליטיים שמאפיינים את המאה ה-21?

התערוכה שמציגה פרשנות למציאות החברתית, הפוליטית והחומרית המקומית והגלובלית, מבקשת לענות על שאלות כמו: מהו פוסט-קולוניאליזם ומה הביטוי המקומי שלו? האם הכפר הגלובלי הכלכלי הוא פורמט חדש של הקולוניאליזם? מהם גבולות מקומיים בעידן הדיגיטלי? כיצד כובשת האתניות את מקומה מחדש בעידן הפוסט-קולוניאלי? מה בין יחסי כובש נכבש במאה ה-21 לבין קולוניאליזם תרבותי? וכיצד משפיעים כל אלו על היצירה האמנותית העכשווית?
במהלך החודש סיירו המשתתפים ברחבי הארץ, יפגשו אמנים ותושבים ישראלים ופלשתינאים, וביקרו במעברי גבול, במרכזי ערים, ובסדנאות ואקדמיות ברחבי הארץ. הפרויקט שהפגיש את האמנים עם שטח מקומי שאותו הם מכירים בעיקר מהמילה והדימוי הדיגיטלי, מממש הלכה למעשה את ההתמודדות עם שאלת תפישת המציאות ותהליך היצירה בעידן הגלובלי. באמצעות עבודות כמו אוהלי מחאה שהוקמו כתגובת נגד לכיבוש תרבותי, מבנה לבן וצח עטוף ברשת הסוואה כווילה בג'ונגל, "זרי מיקרופונים" שמתחקים אחר הדימוי של זרי פרחים בלוויות, פאזל של זיכרון ומציאות מדומה, וענן עשן המשמש להקרנת פירסומות, עוסקים האמנים במושג "פוסט-קולוניאליזם" כשהם מעניקים לו פרשנות אישית ומקומית. בעבודתם מביאים האמנים לידי ביטוי גישות שונות של טכניקה וחומר, מציגים מגוון של אמירות ביקורתיות המושפעות מהמפגש הבלתי אמצעי של סיפור חייהם האישי והלאומי עם המציאות המקומית בישראל, כפי שחוו וחקרו אותה במהלך שהייתם בארץ.
את הפרויקט הבינלאומי אוצרת וונדי גרס (Wendy Gers), אוצרת עצמאית, חוקרת והיסטוריונית של האמנות בעלת רזומה מכובד של תערוכות קרמיקה בינלאומיות, עכשוויות ומוערכות. בין השאר שימשה גרס כאוצרת המוזיאון לאמנות ע"ש נלסון מנדלה, פורט אליזבת, דרום אפריקה בין השנים 1996-2001. גרס מתמחה בקשר בין תחומי קראפט בכלל וקרמיקה בפרט לבין מגמות חברתיות שונות כמו גלובליות ופוסט-קולוניאליזם והשפעתם על תרבויות חומריות מקומיות.

"פוסט-קולוניאליזם?" מתקיים בתמיכת מפעל הפיס, עיריית תל אביב, משרד התרבות והספורט, ארטפורטAIDA – Association of Israel’s Decorative Arts,  ,Taipei Economic and Cultural Office, Tel Aviv קרן יהושוע רבינוביץ', Liaep – Lighton International Artists Exchange Program, עמותת אמנים יוצרים בישראל.

בית בנימיני
רח' העמל 17 תל אביב
ב'-ה' 19:00-11:00, שישי-שבת 11:00-14:00
פתוח לקהל הרחב, הכניסה חופשית
לפרטים: benyaminiceramics.org
נעילה: 21.01.17

העבודות

פבלו פונס
חיבוקים שבורים.
אמן ארגנטינאי החי בהולנד, טייל בכל רחבי הגדה המערבית טרם הרזידנסי שלו במכללת תל-חי.
עבודתו – "חיבוקים שבורים" מורכבת מסדרה של מודלים ארכיטקטוניים עשויים מחומר שלוקט בידו במהלך שיטוטיו ברמת הגולן ובחברון. המיצב מדבר על חוויות של חומות ומחסומים וכולל סרטון של ילדים העוברים במחסום חברון הידוע לשמצה בעיבורה של העיר העתיקה. באמצעות פרודיה חתרנית הוידיאו לוכד בעגמומיות את הנורמליזציה שבמערכת בלתי אנושית זו של שליטה באוכלוסין.

אנטוני סטלצ'יו
השענות.
אמן אמריקאי, החל את הרזידנסי שלו בבצלאל בשיטוטים של מספר שבועות ברחבי המזרח התיכון.
יצירותיו הם ביטוי של אלמנטים היברידיים – היסטוריים ועכשוויים – מן הסביבה הבנויה שחווה בסיוריו והם מהדהדים צורות של מיכלי מים, מגדלי שמירה וגומחות בסלע העתיק בפטרה. בחלל התערוכה, לא עוד כזקיפים פאליים, מוצבים האלמנטים מודחים ודוממים בפינה. יחד עם זאת נוכחותם יציבה, פעילה ומעורבת בחלל הגלריה.

שרבני דס גופטה
מפות תודעה.
ילידת הודו מתגוררת ויוצרת כיום בארה"ב, את הרזידנסי שלה עשתה בגלריה באום אל פאחם.
עבודתה עוסקת רעיונית בנושאים של הפרדה וחיבור באמצעותם היא מבטאת סוגיות אישיות, פוליטיות, סביבתיות וסוציו-תרבותיות. הבסיס הרעיוני של המיצב ‘Mind Maps’ בתערוכה, לקוח מתוך יומניו של סבה המתעדים את חוויותיו על רקע מלחמת העצמאות ההודית ועוסק בשאלות של מקומיות וחלוקה.
המיצב כולל סידרה של קוביות מחומר בטקסטורה המדמה מפות טופוגראפיות דמיוניות. הקוביות מוצבות על משטחי גבס חרוטים וחרוצים בקווי מתאר ככתבי קלף היסטוריים וניתנים לצפייה דרך מחיצת זכוכית המייצרת אשליה אופטית מעודנת. מתוך הכוח הטרנספורמטיבי של אמצעי פשוט זה, עולה כי תפישת המציאות תיקבע לעיתים על ידי הסתכלות דרך עדשה של אמונות אישיות. השינוי הקל ביותר לקונטקסט  עשוי לפרמט ראייה ותובנה. בעידן זה של עולם חדש, המחר בנוי על הרצון והיכולת לדמיין עולם פוסט קולוניאלי ופוסט לאומי.
עבודה נוספת של האמנית – 'שפה של אבנים' היא מחווה אישית לאנשים האמיצים, כדבריה, שפגשה במהלך הרזידנסי. לוחות טקטוניים של חמר שחור ועליהם חלוקי נחל מלוטשים הן מסורת של האמנית לחבר את עצמה למקום חדש במסגרת חוויות מסע ולימודים בעברה.  האבנים הקטנות מתייחסות למסורות מקומיות רווחות בבתי עלמין מחד, ומאידך הן משויכות לביטויי מחאה והריסה.כאן, האבנים היפות והמלוטשות מוצבות בחגיגיות, בטקסיות וברצינות רודפת שלום.

קורווין לנד
זר(י) מיקרופונים נבולים לישראל.
אמן קנדי, עבד במהלך הרזידנסי במכללת שנקר לעיצוב ואמנות ויצר לתערוכה מקבץ יצירות פיסוליות שהן הכלאה צורנית של זרי מיקרופונים וזרי פרחים ללוויות. הם משמשים כמזכרות memento mori למוות ואבדן המועבר דרך תקשורת ההמונים. הסדרה בוחנת את הקשר בין זיכרון פורמאלי לזיכרון בלתי פורמאלי ואת ההומניזציה שעושים למונומנטים דרך מחוות אישיות וקולקטיביות. הזר והמיקרופון הם מוטיבים אוניברסאליים המשחזרים ללא הרף מסיבות עיתונאים כאתרים לחוויות אובדן קולקטיבי וטרגדיה. בעבודתו "מיקרופון נרקב למען ישראל" Decayed Microphone Bouquet(s) for Israel האמן חוזר על הנושאים והמוטיבים הללו תוך פרשנות חברתית, ארכיטקטונית ופוליטית הספציפית לנוף הישראלי העכשווי.

מודיסה (טים) מוטסומי
TERRA INCOGNITO TERRA NULLIUS TERRA PERICOLOSA.
אמן מבוצוונה, יצר פסלים גדולי מימדים ועבודות קיר. ‘Terra-Incognita, Terra-Nullius, Terra-Pericolosa’. מתמקדות במגוון משמעויות של גוף-ארץ-זיכרון. הוא יצר עבודות עם התייחסות מקומית ספציפית ותגובה לסוגיות מקומית: פליטים, הגירה, שליטה, מדינה, השלם והחלקי, המקום והטופוגרפיה.

דניאלה פיבסביץ טנר
דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
אמנית גרמניה שגדלה ביוגוסלביה לשעבר, פיתחה פרויקט שיתופי עם אמנים וסטודנטים בבית בנימיני. יצרה על הגג מיצב העוסק עם שפה חזותית polysemic. שפה המעוררת תקשורת בסיסית באמצעות גליפים ליניאריים (מקלות קראמיים כביטוי לאותיות)ולעיתים מדמים כלי נשק פרימיטיביים או סימון גבולות. העבודה אינטראקטיבית ומעודדת את הצופים להזיז ולהשפיע על העבודה כביטוי לכך שכול אדם אחראי בסופו של יום על מעשיו…

טליה טוקטלי
שועל צוחקת.
המיצב של טליה עוסק בעולם גחמני ומשעשע המבוסס על דיאלוגים אסוציאטיביים ומאוד אישיים בין אסופת אובייקטים שונים אשר לוקטו בידיה במהלך מסעותיה – בובות, ספרים, מדריכים ומזכרות משוחזרות באופן אירוני – המדברים על פריקה/העתקה (dislocation), זיכרונות, אקזוטיות ועוד.

הגר מיטלפונקט
התנור.
מיצב הוידיאו של הגר בוחן עשן כמטאפורה חתרנית לשליטה הנוקשה על אוכלוסיה החיה במגבלות ניידות קפדניות ומחמירות. מוטיבים של גופות צפות במים וסחורות לצרכן מוקרנים על מסך העשן, מעוררים בפואטיות מחשבות על זרימה קפיטליסטית בלתי מבוקרת של אנשים וסחורות.

מנל מורכוס
68.
המיצב '68', מנציח את הנכבה של 15 במאי 1948. הוא מכיל שתי ערכות של בקבוקונים רפואיים, האחד מייצג דם האחר מייצג מים מנהר הירדן. הצבתם הקלינית של הבקבוקונים מעוררים את הטראומה של אירוע היסטורי זה בו מעורבים אירועים כואבים של גירוש הפלסטינים  וחורבן מאות ישובים.

אורן ארבל ונעם טבנקין ארבל.
צמצום.
יוצרים עבודה בהשראת סיפור קצר מאת הסופר הסורי העכשווי זכריא תאמר שבו גבר גדל מידות עובר ניתוח על מנת להבטיח שהוא צורך כמות אוויר תקנונית וקבועה מראש. במרכז העבודה מוצגת מכונה לתוכה דוחסים שכבות של כלים מסורתיים בלתי שרופים מחומרים מקומיים שונים. הכלים הארכיאולוגיים הכתושים מדברים על היסטוריה של כיבוש ונורמליזציה של כליאה ואלימות.
מגדלנה חפץ
שברתי אותה.
עבודת הווידיאו של האמנית מתעדת הרס וקבורה של ארבעים לוחות חומר עליהם מודפסים דימויים של החומה הבנויה בעיבורה של אבו דיס – פרבר ירושלמי. הפעולה ההרואית והאיקונוקלסטית  מפיחה תקווה להריסתם של חומות רבות נוספות המפצלות את האזור.

רוק וונג
u need code.
וונג מעצב תעשייתי מטייפה טיואן עשה את שהות האמן שלו ב-HIT מכון טכנולוגי חולון. "U Need Code" הוא פאנל מורכב מאריחים מודפסים בכחול לבן של בר-קוד .(QR) באמצעות פרויקט שיתופי עם אתר ובו 729 דימויים, נתנת לצופים סקירה של ההיסטוריה הקולוניאלית של טאיוואן במהלך שליטת ההולנדים, היפנים והסינים במקום.

יונתן הופ וגארו סנדרוני
שיחות ללא תכלית.
האמן יצר שתי סדרות נפרדות של עבודות העוסקות בהפקת מזכרות. הסדרה הראשונה עוסקת בחפצים תיירותיים אייקוניים כדוגמת הקרמיקה הארמנית העממית. בשיתוף פעולה עם קדר ארמני ירושלמי Garo Sandrouni נוצרה סדרת כלים המבוססת צורנית על עבודות של יונתן ומעוטרות בעיטור ארמני אופייני.
בסדרה השנייה יוצר האמן מיניאטורות של מבנים מעזה על פי מפות (באיכות ירודה) של גוגל. שתי הסדרות הם ביטוי אישי של מיפוי והבניית זהות במרחב הביתי באמצעות יצירת מזכרות מזוהות ספציפית עם מסורות מוכרות מקומיות.

רונית צור
העתקה.
המיצב הפיסולי של רונית מציב זה לצד זה צורות ארכיטקטוניות אייקוניות – אובליסק מצרי המשדר קביעות ועוצמה ואוהלים בדואים המסמלים ארעיות וניידות; אובייקטים ארכיטקטוניים באמצעותם  יוצרת האמנית נרטיבים המעלים סוגיות קיומיות של עקירה, אכלוס וישוב מחדש שהן תוצר של קולוניזציה היסטורית ועכשווית.

נהה קודצ'דקר
Home land.
אמנית הודית, חיה ויוצרת במומביי. את הרזידנסי שלה עשתה בסטודיו הקובייה בירושלים. האמנית יצרה וידאו פואטי המתמקד על מחוות יד ונרטיבות המשלבות אלמנטים קראמיים, אייקונים ישראליים והודיים לקוחים מהספרות ההודית מתקופת החלוקה ומהספרות התיעודית של בן ארנרייך על פלסטין וישראל.
סדרה נפרדת של עבודות- אסופת צילומים מהופעות במקומות שונים בישראל ופלסטין. האחד צולם בהתנחלות ישראלית סמוכה לחברון והשני ליד הקיר בירושלים (מחוץ לקו הירוק בפועל). הסדרה מעוררת לימינאליות מעודנת- רגעים ארעיים בהם הנראטיבות וההיסטוריה לא נפתרים, הגבול הוא לא יצוק, הזהות האישית מתפוררת.

קטיה איזבל פילמוס
דור ראשון דור אחרון.
אמנית ישראלית המתגוררת כיום באנגליה, ששהתה בביקורה בארץ בגבעת חביבה. פילמוס מציגה בתערוכה מספר עבודות: עבודת הוידיאו – 'דקה אחת' הינה סדרה של צילומים מתומצתים וקצרים המתעדים מסע ברכבות לרוחבה של אירופה ומוקרנים מאחורי מסך זכוכית חלבית.
'דור ראשון – דור אחרון' היא סדרת דימויים של בטן מלייטקס עליהם רקומים קווי מתאר של ארצות המוצא של בני משפחתה, שריקמה מהווה מעין קעקוע על האפידרמיס הבא להמחיש בצורה מילולית את אלמנט הנוודות במשפחתה שלוקטה מארבע כנפות תבל – מרוקו, אנגליה, ישראל, ארגנטינה. באופן קולקטיבי, עבודותיה דנות בזהויות חוצות גבולות הנקשרות ליהדות.

אילת זוהר
וילה בגו'נגל, מוזיאון ל(לא) טבע, ו-נהיה קואחה.
זהר מציגה בתערוכה מספר עבודות: היא עוטפת את בית בנימיני כולו ברשת הסוואה, מציגה עותק בגודל אמיתי של יצור כלאיים-חמור וזברה (קואחה), ותריסר דיורמות בפרוזדור הכניסה. כיסוי הבניין מהדהד מחד את כיסוי האנדרטאות של כריסטו ומאידך יש בעבודה התייחסות ביקורתית לטענתו של אהוד ברק כי ישראל היא "וילה בג'ונגל",  אמירה המדגישה לדברי האמנית את השיח הגזעני והאימפריאליסטי שביסוד הציונות.
'קואגה' הוא מודל מקלקר של אפרים החמור מעבודתה של לידיה זבדסקי משנת 2000 אשר שימש נקודת מוצא לתערוכה 'חמור' שהוצגה בבית בנימיני בסוף 2012. בעבודה זו קושרת האמנית שני רעיונות מרכזיים בתיאוריה הפוסט קולוניאלית – חיקוי והיברידיות. הקואחה – יצור הכלאיים  משמש גם לציון אירוע שהתקיים בגן החיות בעזה בשנת 2009 בו נצבעו חמורים בפסים מדמי זברה.
בעבודת הדיורמות, האמנית מתייחסת לדיורמות המשעשעות המצויות במוזיאוני טבע שונים ולעבודות מוקדמות של הצלם הירושי סוגימוטו. הדיורמות, ככלל, משלבות אובייקטים טבעיים לצד אובייקטים מלאכותיים המשקפים עולם היברידי של חומרים, צורות וסצנות שהן תוצר של מקורות והשפעות גלובאליות. הסצנות מדגישות סוגיות של הטמעה, של נראות והיעלמות, חקיינות בטבע, סימולציה ופירוקה, פנטזיות באספמיה על השונה/האחר ואת הזכות ואת הכאב של 'להרגיש בבית' בישראל.

אוה אבידר
הבחירה שלי.
בתערוכה מוצג פסל של דיוקן עצמי עירום של האמנית נושכת בין שפתיה תפוח. הפסל מהווה מסע אינטימי אל מחוזות החמלה העצמית. האמנית נאבקת עם מושבות פולשניות של תאים סרטניים הבאים לכלות את גופה. כוחות סמויים של הרס באים לידי ביטוי חיצוני באמצעות צלקות כריתת השד והשתלת הכבד.
לתפוח מגוון משמעויות; התפוח האסור מעץ הדעת משמש בנצרות מטאפורה לתענוגות בלתי מוסריים אסורים, בעוד שביהדות הוא מסמל התחדשות, התחלה ותקווה לשנה החדשה. בצופה עשוי התפוח לעורר מחשבות על תפוח ממנו נחנקת הדמות. לאמנית משמעות הנגיסה בתפוח היא חיובית. גופה הוא מקור בלתי נדלה של ידע ומטען תרבותי המתנגד לזהויות המסורתיות של נשים בחברה. האמנית ממשיכה ליצור יצירה חיונית כתשובה מוחצת לקיומה הארעי. La lucha continua! המאבק נמשך… (ציטוט של צ'ה גווארה).