קרני הוכשטטר. ראיון

קרני הוכשטטר, ציירת, ג׳ינג׳ית, ספורטאית, אלופת ישראל, פסיכולוגית קלינית ודיסלקטית

 

״ציירתי עוד ועוד. רציתי שהעולם יתאייד, כדי שיהיה לי זמן לצייר. לא ידעתי לקרוא עד כיתה ה', גם לא ממש השקעתי בלימודים. לא עניתי לטלפונים ופשוט ציירתי. לעתים 20 שעות ברצף. חייתי בציפייה ללילות השקטים בהם אצייר. לא רציתי ללמוד יותר פסיכולוגיה. מאוד משמח אותי שיש לי כזו יכולת ליהנות ולשמוח. אין לי גיבורים וגם ממש לא סובלת שמעריצים אותי״

בימים אלה מציגה קרני הוכשטטר תערוכה בגלריית האמנים, קניון רמת אביב, תל אביב.
אוצרת התערוכה: איילת אמוראי-בירן

מאת: אפי אליסי

 

הרומן של האמנית קרני הוכשטטר (פסיכולוגית קלינית, יועצת ארגונית, אמנית, ספורטאית ואם לשניים. ילידת ישראל, 1956. מתגוררת בישוב קדימה) עם הציור נמשך שנים ארוכות והיה ברובו רומן נסתר. כילדה היא תמיד יצרה. ריקועי נחושת, עבודות בחימר, או יצירות בצבע. היא זוכרת עצמה עסוקה ביצירה מבלי היכולת להצביע לאן היא נמשכת. החלום שליווה אותה משך השנים היה בו חדר גדול, מעין סטודיו ובו חומרי ציור, שם תבלה את ימיה ביצירה ובעבודת בידיים. מקום שיתן בה שלווה שכה חיפשה. היא גדלה עם אבא שבנה מודל של רכבת חשמלית בעבודת יד. מודל שנחשב לאחד המשוכללים בעולם. הוא המשיך ליצור אותו עד לפני מספר חודשים כשהוא בן 96.

 

 

הבחירה בציור התקבלה בשנת 1977במהלך טיול של אחרי השירות הצבאי. אז ראתה קרני בדמיונה ציורים. שם גם צילמה תמונות של זקנים, מתוך ידיעה שיבוא יום ותצייר אותם. היתה בה הבנה שהיא רוצה להיות ציירת. בתוכה הרגישה כי היום הזה יגיע בהפתעה וכשהיא לא מוכנה. (הציורים המתינו 36 שנים. עד שבשנת 2013 יצא הדמיון אל הבד). כשחזרה קרני הוכשטטר לישראל החלה ללמוד ציור. באחד השיעורים הראשונים כשהמורה ביקשה שתצייר "כתם אדום מדבר עם כתם צהוב" היא חשבה לעצמה: ״מה זה השטויות האלה. ׳כתם אדום לא מדבר עם כתם צהוב׳. היא פרשה מלימודי אמנות ועברה ללמוד פסיכולוגיה. בסיומם הוכשרה להיות פסיכולוגית קלינית. ״במהלך השנים, כמו למשל בשנה השלישית ב-B.A, מאוד רציתי לצייר. לקחתי בד וצבעי שמן שהשאיר לי סבא שהיה ארכיטקט וצייר. צבעים מראשית המאה העשרים שהביא איתו מוינה. לקחתי אותם אליי והתחלתי לצייר בטירוף, וכשהגיעה השעה ארבע לפנות בוקר נזכרתי שיש מחר. והמחר היה לימודי פסיכולוגיה. כשהמטרה היתה: תואר שני. משך כל הסימסטר הבטחתי לעצמי לצייר ׳שעה או שעתיים׳. אבל שוב היה ארבע בבוקר. אז הפסקתי. רציתי את הפסיכולוגיה״.

 

 

השנים עברו. במהלכן נגעה קרני בציור. ועדיין, לא בערה בה הטוטאליות לדבר. בשנים אלו הפסיכולוגיה (לימודים של 30 שנה) היתה לה לתשוקה. לפני כ-10 שנים הבשיל מחדש הרומן עם הציור. קרני שבה לצבעים של סבא וחזרה לצייר. ״ציירתי עוד ועוד. רציתי שהעולם יתאייד, כדי שיהיה לי זמן לצייר. שמחתי על השבתות בהם הילדים היו אצל הגרוש שלי. לא עניתי לטלפונים, ופשוט ציירתי. לעתים 20 שעות ברצף. חייתי בציפייה ללילות השקטים בהם אצייר. ולימודי הפסיכולוגיה? יום אחד זה נגמר. לא רציתי ללמוד יותר פסיכולוגיה״.

 

 

מכחול, בד, ציור.
״כשהייתי ילדה ממש קטנה, לא זוכרת מתי בדיוק אחזתי לראשונה במכחול. מה גורם לי לצייר? תשוקה. אני לא יכולה להסביר תשוקה. בהרבה מקומות אני מביטה בציורים ולא מפסיקה להתפעם ולהתפעל. אם יש דבר שיכול להעלות דמעות של אושר בעיניי זה ציור של צייר אימפרסיוניסטי טוב. זה מרגש אותי עד בכי. אני מציירת ריאליסטי. אבל אני אוהבת את האימפרסיוניסטים של פעם. את ורמיר, קורו, אוטרילו, ודוביני שעמדתי לא מזמן באמסטרדם מול ציוריו ויכולתי להישאר שם בלי סוף (עד שגירשו אותי כי רצו לסגור את המוזיאון)״.

 

 

איך נולד ציור.
״מהבטן כמובן. המון ציורים עומדים שם בתוכי ומתדפקים להתממש ואני לא מספיקה״.

 

 

ג׳ינג׳ית.
״כילדה הייתי שובבה, מלאת רעיונות לתעלולים. מאוד פעילה וספורטאית. טיפסתי על עצים ורקדתי בשלוליות. בלילות הייתי עושה עבודות יד למיניהן. כג'ינג'ית מלאת אנרגיה, הייתי אלופת ישראל בקפיצה לרוחק ובריצת 100 מטר לנוער. התאמנתי כל יום. הייתי מדריכה בצופים. התעניינתי בבחורים, ולא היה מקום לאמנות. למרות שהיה הרבה מקום לעומק, לחשיבה, לשיחות נפש. (מאחר ואני דיסלקטית ולא ידעתי לקרוא עד כיתה ה', גם לא ממש השקעתי בלימודים. אז כמובן לא ידעו מה זה ורק סיפרו לי שאני חכמה ועצלנית. (לא האמנתי להם שאני חכמה). חלום הסטודיו היה שם תמיד. מחכה לצאת״.

 

 

להסניף את החיים.
״ציורים של ציירים טובים מעלים בי דמעות של אושר. מפגש אנושי בקליניקה ואמת פנימית מרגשים אותי. יופי מנקה לי את הנשמה. להיות במרחבים, לראות ירוק, ולחוות את הרוח גורם לי להרגיש שיכורה מאושר. לרכב על אופניים בכבישים מוקדם בבוקר, ערבי שירה שמרקידים אותי מבפנים. לצייר, להצליח לצייר משהו שדמיינתי. להיכנס לסטודיו. אפילו רק לרגע לעבור בו שוב. להסניף״.

 

״התאהבתי פעם ראשונה ביום הראשון של כיתה א'. לכיתה הגיע ילד חדש שלא היה איתנו בגן, הוא היה יפה בצורה מדהימה, התיישבתי לידו בשולחן. נדמה לי שעד כיתה ח' אהבתי אותו, אבל זו הייתה אהבה חד צדדית ונכזבת, הוא לא השיב לי אהבה אלא אהב ילדה אחרת״.

 

 

אין לי גיבורים.
״כששואלים אותי מי היו אלילי הילדות שלי אני אף פעם לא יודעת איך לענות על זה. מעולם לא היו לי אלילים. אנשים נראים לי רק אנשים. תמיד התפעלתי והערכתי אנשים שעושים מלאכת כפיים בתבונה. שיודעים לפתור בעיות פיזיות או יוצרים שעושים את זה עם כל הלב. שעושים את מה שהם עושים ממש טוב. אני לא מעריצה. אין לי גיבורים וגם ממש לא סובלת שמעריצים אותי. זה לא נעים לי. גם היום האנשים שאני מעריכה הם אלו שיש בהם עומק, מלווה בפשטות ובמצפן פנימי שמכוון אותם בדרכם. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה מחברה אמנית שהביטה על הציורים שלי ואמרה: "את יודעת, את עושה לבד את הדרך שהאימפרסיוניסטים הגדולים עשו". אני נוצרת את המחמאה הזו בליבי. ככל שחולף הזמן, אני מבינה שהמרחק ביני לבין האמנים הגדולים של תקופת אימפרסיוניסטים הללו רק גדל״.

 

 

״השראה זו שאלה שמאוד קשה לי לענות עליה. במהלך השנים עברתי כל כך הרבה חוויות, התנסויות, ומפגשים. קראתי, שמעתי, ראיתי ובסוף נוצר תמהיל שהוא אני. ספוגה בכל מה שיכולתי להכיל ולעכל. הכוח בא ממקור פנימי שבנוי אצלי מאופטימיות מולדת ויכולת לקום כמו עוף החול ולעוף כל פעם מחדש״.

 

אני רוצה להיות כמו אני.
״אין אף אחד שאני רוצה להיות כמוהו. אני רוצה להיות כמו אני, אני אוהבת את החיים שלי בדיוק כמו שהם. לא הייתי משנה בהם כלום, (פרט לזוגיות). נדמה לי שבורכתי. בורכתי ביכולת ליהנות. אני נהנית כמעט מכל דבר שאני עושה. אני מרגישה חיה גם כשאני עובדת בגינה, רוכבת על אופניים, קוראת על הערסל, מבלה עם אנשים שאני אוהבת, כשאני לבד או עם עצמי בסטודיו, מאזינה לשירים עיבריים ישנים. מציירת, מהרהרת או אוטמת את הגג. פשוט רוקדת לי את האושר״.

 

 

״הצלחה עבורי היא חוויה רוחנית, לא חוויה גשמית. היו המון חוויות הצלחה גשמיות. החל מלעמוד על הפודיום בסוף תחרות כמנצחת, דרך להתקבל, ללמוד, ללדת את ילדיי, לבנות את ביתי, לטפל, לצייר ועוד. נדמה לי שחווית ההצלחה היא מעבר לאירוע עצמו, היא חוויה של לחיות חיים מלאים״.

 

ואכזבה?
״אכזבה היא כשעשיתי משהו בלי להיות שם, או כשלא הקשבתי לבטן שלי שידעה משהו לפני. אכזבה היא לגלות שהאמנתי במישהו או למישהו שממש לא הייתי צריכה להאמין״.

 

 

״אמנות שמדברת אליי היא אוויר לנשמה עבורי. משהו שחודר דרך העור, מגיע פנימה, ומרחיב את חדרי הלב. משם עובר לראש ומציג עוד נקודת מבט על רגע של החיים״.

זורמת.
״אני לא הולכת בזרם ולא נגדו, אני הולכת בדרך, הזרם הוא לא נקודת התייחסות. האחר הוא לא נקודת התייחסות לחיים שלי ואף פעם לא הצלחתי להבין למה חשוב מה שאחרים חושבים על החיים שלי. הם שלי, מה זה משנה להם. גם לי לא משנה איך הם חיים. אין לי מה לומר, כל עוד זה לא על חשבוני או פוגע בי. יש מעל שבעה מיליארד בני אדם על הפלנטה הזו וכל כך הרבה אמונות, מחשבות וצורות חיים. ולי יש את החיים שלי ואני יכולה לעשות בהם מה שאני בוחרת״.

 

 

ארנק.
״כסף הוא אמצעי לאפשר לי קיום ולתת לי יותר זמן לחוויות שלי. וכן, אני צריכה אותו. יש לי כוונות להיות על הפלנטה הזו עוד שנם רבות. אצלנו הייקים לא נפרדים לפני שמגיעים לגיל 100״.

 

 

אי בודד.
״בהנחה שאין באי יותר מידי יתושים. אז פרט לאמצעי הישרדות, אקח המון חומרי ציור והמון המון ספרים״.

 

״כן אני מאמינה בעצמי, וכל מי שמכיר אותי מאמין בי. אני לא חושבת שהיה שלב בחיי שנתקלתי בכך שלא מאמינים בי. עכשיו הוא השלב הכי נפלא של החיים, עם איזה חופש פנימי גדול, פרספקטיבה נכונה ובלי צורך להגיע לשום מקום ולהוכיח לעצמי שום דבר. אני יודעת מי אני, מה שלי, ממה אני נהנית ומה חשוב לי״

 

 

הטוב, הרע והלא נורא.
מפחיד אותי שלאחד הילדים שלי לא טוב. זה גורם לי מועקה. פרט לזה, רע לי במקומות שאני מרגישה חוסר אונים מול אטימות וכוחניות. כשאני מרגישה שאני תלויה במישהו ומולי עומדות סיסמאות ולא בני אדם. אני נרתעת מפוזה, מאנשים שחושבים שהם חשובים, מפחדת מרוע וטיפשות. אין סוף דברים עושים לי טוב, פריחת הפוקסיות בגינה, או הסחלבים בבית. שמיים כחולים ואור עד מאוחר בקיץ, אש באח בחורף, מדרונות הסקי, הרוח על הפנים ברכיבה, שיר שאני אוהבת, הקשר הנפלא עם הילדים שלי. מרחבים ושקטץ יש המון ואין סוף דברים קטנים שגורמים לי אושר. מאוד משמח אותי שיש לי כזו יכולת ליהנות ולשמוח״.

 

״הייתי מאוד רוצה להוסיף לחיים שלי זוגיות מתאימה עבורה אותה אני לא מצליחה למצוא, כזו שתהווה חברות עמוקה מלווה באהבה והערכה. בחיי המקצועיים: תמיד אמרתי לעצמי, ׳אם אצליח ביום מן הימים לצייר את האור של שעת בין הערביים, לא אבקש יותר״

 

 

על חברים וחלומות.
״החברים שלי הם אנשים שפגשתי במהלך מסע החיים, כאלו שנוצר איתם קשר חם, מפרגן, תומך ונטול כל התחשבנות שיפוטיות או פוזה. קשר שיש בו אהבה הדדית והנאה גדולה מהחברותא. קל לי עם אנשים. ישנם הרבה מדי אנשים שאני אוהבת ושמחה לפגוש מאשר אפשר להכיל בחיי היום יום. אני לא חושבת שניתן לומר שהיו לי חלומות. חלומות נראים לי משהו ענק ונשגב. היו לי המון רצונות, הלכתי לי בדרך החיים וכשרציתי משהו, עשיתי״.

 

 

משפחה.
״תמיד היה לי פירגון ותמיכה מהמשפחה. מאז שהתחלתי לצייר אני זוכה לתמיכה ופירגון. כשאני מסיימת ציור חדש, הבת מודיעה לי שזה בדיוק הציור שהיא צריכה לבית שלה, הבן מעיר לי מה צריך להיעשות אחרת בציור, ושם את האצבע בדיוק על מה שדורש תיקון. גם אבי בן ה-96 נותן משוב שמפעים אותי בעומק ובהבנה האמנותית שלו. אחי עוזר לי בשינוע לתערוכות, ומודיע לי שנגמרו לו הסופרלטיבים לציורים כי השתמש כבר בכולם. ובשאר הזמן הילדים שלי מחלקים ביניהם את הירושה ורבים מי יקבל איזה ציור. ומה יהיה כתוב בצוואה״.

 

קרני הוכשטטר הציגה בעבר בתערוכת "פשוט", תערוכת יחיד בגלריה "הקומה העליונה", בית יד לבנים, בטבעון. בתערוכה קבוצתית בנמל יפו, ב"הבימה" ועוד.