טליה בליסטרה נכנסה לתצוגה של אנה לוקצקי כשהיא סוחבת תחושת זיכרון עגומה. התצוגה לא ממש עשתה חסד עם הזיכרון
מאת טליה בליסטרה צילום: דפנה שטרן עריכה: אפי אליסי
האמת היא שעל אנה יש לי הרבה מה להגיד. היא היחידה בשבוע האופנה הזה שהציגה דוגמניות בכל המידות.
אנה גייסה נשים בכל הגילאים, המידות והגבהים והעלתה אותן על המסלול. רעיונית זה משהו שאני מאוד בעדו. אני אמנם חושבת שחשוב שיהיה ייצוג של בגדים בכל המידות בשבוע האופנה, ועדיין יצאתי מאוכזבת קשות מהתצוגה של אנה.
יצא לי לבקר אצל אנה בחנות כבר לפני כן ולא כל כך התלהבתי, אבל כששמעתי שהיא מציגה בשבוע האופנה עלו ציפיותי. כל הדוגמניות שעלו על המסלול היו מקושטות בקשתות פרחים שהן בעצם הדי. אן. איי של המותג, אך מיושנות ומייצגות טרנד שעבר ונשכח אם את לא חוגגת יום הולדת.
לדוגמניות היה אודם שונה בצבע עז שהודות לכתר הצבעוני משך יותר מדי תשומת לב מהבגדים (ואולי זה היה עדיף).
שום דבר בתצוגה לא היה אחיד. הזרים היו שונים, הנעליים היו שונות, השיער היה שונה והאיפור היה שונה.
יכול להיות שעם נושא כזה של תצוגה זה היה מכוון, אבל זה פשוט לא עבד.
דבר אחרון שאני רוצה לדבר עליו לפני שניגע בבגדים הוא הסטיילינג. הדוגמניות עלו עם תכשיטי פלסטיק ומתכת של לבבות שהיו ילדותיים, לא יפים, לא מתאימים לבגד וגרמו לעוד הסחת דעת.
הקולקציה עצמה חולקה לשלושה חלקים: דנים, ריזורט ויומיומי. עכשיו בתכלס כל הבגדים היו מאוד לבישים ליומיום ויותר מזה, כאלה שניתן למצוא בהמון רשתות נוספות שאני אישית לא הייתי חושבת בכלל להיכנס אליהן.
הדבר הטוב היחידי שיש לי לציין בקולקציה אלו הם ארבעת בגדי הים שהוצגו. שלושת בגדי הים השחורים לא היו פורצי דרך אך נכונים, ובגד הים הצהוב היה הפריט הכי מוצלח בתצוגה.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל