תערוכות צילום

"עמוד ענן": תערוכה קבוצתית חדשה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

בעידן המודרני והפוסט-מודרני התערערה בהדרגה חווית הנשגב, בשל עיבודו ומסחורו של הטבע והטמעתו במערכת הצריכה הגלובלית. הציור הפוסטמודרני שב אל הנושאים ה"נשגבים", אך לעתים מקנה להם אופי של זוועה. הטבע מצטייר יותר כגעגוע מנוכר לדבר אבוד. הפיכת הנשגב לעכשווי נבחנת בתערוכה זו דרך אופני התייחסות שונים של האמנים העכשוויים לנושא העננים. ניתן לזהות בהן כיצד עמוד הענן הופך לעשן של מלחמה ופצצות וכיצד הטבע הופך לנעדר.

התערוכה מציגה מתח בין עולמות שונים: בין שאיפה אל ממד נשגב ורוחני לבין תיאור של מציאות קטסטרופלית וקודרת. מתח זה מיוצג באמצעות התייחסות לנושא העננים. אותם עננים, שבעבר ייצגו עולם שמימי, מסמלים בעבודות אמנות עכשוויות ריחוק מהטבע ומכל קיום נשגב. הביטוי "עמוד הענן", המציין בתנ"ך את הופעתו של אלוהים בפני עם ישראל, הפך בתודעה העכשווית לייצוג של מציאות קשה ומדממת, אחר קיומו של המבצע הצבאי "עמוד ענן" ברצועת עזה בשנת 2012.

האמן הרמן שטרוק הרבה לעסוק בנושא העננים בהדפסים ובעיקר בציורי שמן, בייחוד בשנות השלושים, כשהוא צופה מביתו שבחיפה לנוף המפרץ והגליל. עבודות אלו מציינות תשוקה לקיום שמימי וחוויה של מרחב פתוח ואוורירי. הן מבטאות את האופן שבו האמן תרגם את תפיסת הנשגב, ברוח הרומנטיקה האירופית, בהתייחסותו למרחב המקומי. שמי ארץ ישראל, במלוא אורם, מייצגים ביצירותיו את תפיסת השמים במקורות היהודיים, בייחוד בספר תהילים.

האמנים המשתתפים: יעל אורן, אריה אזן, גסטון צבי איצקוביץ', אבנר בן גל, עופר בסודו, מאיה גולד, אורי גרשוני, אורי גרשט, אלי דינר, יונתן הירשפלד, שירלי וגנר, גל וינשטיין, שלומי חגי, אילנה חמאוי, חנה בן-חיים יולזרי, עמאר יונס, גיא יחיאלי, שרון יערי, ליאורה לאור, רונן סימן טוב, ברנדנט סמילדה, מאיה סמירה, נעמה פורת, יגאל פליקס, מוש קאשי, רועי קופר, אינגה פונר קוקוס, הרמן שטרוק, חנן שלונסקי, דפנה שרתיאל.
אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

 

"אי הזבובים״ 13×18 תערוכה של הצלם שמחה שירמן – מוזיאון אשדוד לאמנות

 

במוצאי שבת ה-10 בפברואר, תיפתח במוזיאון אשדוד לאמנות תערוכת יחיד של שמחה שירמן באוצרותה של יעל כץ בן שלום. לעבודתו של שמחה שירמן חשיבות גדולה ורבת-פנים, בהיותו אחד ממנסחיו הבולטים של הצילום המקומי כפרקטיקה אמנותית. התערוכה "אי הזבובים 13×18" חורגת מהפרשנות המוּכּרת, המקובעת במידה רבה, ליצירתו המונומנטלית של שמחה שירמן, הנודעת בעשייה עקבית ונחושה המתפרשׂת על פני כמעט ארבעה עשורים. התערוכה היא פרי של דיאלוג ממושך; של שעות מחקר רבות; של חשיפה אמיצה וכמעט מוחלטת של מנגנוני היצירה בניסיון להגיע אל הגרעין המניע את יצירתו של שמחה שירמן ולפענח לראשונה את הדינמיקה המפעפעת והאינסופית שלה.

בכניסה לנמל עכו – העיר בה גדל שירמן, כמה מאות מטרים מהחוף, נטוע "אי הזבובים", גן השעשועים הנסתר של הילדות. על האי הסלעי ניצב בית אבן עותמאני מבודד. בילדות, האתגר היה שחייה ממושכת מהחוף אל האי, טיפוס וקפיצת ראש אל המים שבין הסלעים – קפיצת "אקסטרים" לבור ימי, הימור, סכנה. אבל "אי הזבובים" היה גם בור ספיגה, ומכאן שמו. האי הוא מקום שספג את נוזלי הגוף, הצורך, הדחף, הפחד; מקום של פעולה טקסית ושל חציית גבול, מבחן והישג. הוא מתפקד כמקום מחוץ לזמן, כחדר מראות המעמיד את הקונקרטי מול השתקפויותיו, כקיפול של חוץ ופנים, כשאיפה אל ה"גבוה" המתערבב במעמד ה"נמוך" של הגוף או כערבוב של קודש וחול.

"אי הזבובים" הוא המקום המחבר את הטריטוריות של שמחה שירמן עם הנפש הצילומית שלו, עם מה שהיא מושכת אליה ודוחה ממנה. התערוכה "אי הזבובים 13×18" ערוכה מדגימות שחולצו מארכיון התצלומים של שמחה שירמן. ארכיון המכיל אלפי סדרות של "פרופים" – הדפסות מבחן בגודל 9×13 המודבקות על קרטון לבן, מעין פספרטו, בגודל 13×18. הארכיון מאורגן לפי קטגוריות, נושאי ליבה אישיים וצילומיים שקבע האמן, סדר המכתיב, במידה רבה, את הפרקטיקה הצילומית שלו. שיטת הארכיון פולטת את מה שאינו ניתן לקיטלוג, למה שמורד בקטגוריות. לשארית זו מבקשת התערוכה להיצמד.

התערוכה מציעה מבט מקוטע על מסע צלייני. זהו מסע המדגיש את מה שמבקיע מתוך אירוע הצילום ועושה אותו אינסופי. המסע של שמחה שירמן פורץ מתוך סיפור משפחתי וקולקטיבי של טראומה בלתי ניתנת לייצוג, שנמהלה באתוס ציוני-חילוני. תמהיל הזולג אל חוויה חושית הנחווית כזיכרון תותב, המעמיד את המוחשי כְּמה שלא נחווה בעבר ובכל זאת נוכס כזיכרון אישי. מסע זה משתלב בחשיבה המעגלית המאפיינת את החלל האדריכלי של מוזיאון אשדוד לאמנות, המכתיב הליכה בשלוש לולאות-קומות, שלושה מסלולי-מפה המנווטים את הצופה אל מה שנפלט במהלכו הצלייני של שירמן, המחזורי-מתפתל; זה הקורא לו לשוב ולחזור אל אתרי הליבה, ובד בבד דוחה את ההשתקעות בהם. הליכתו מרובדת במשקעים של גלוּת, פליטוּת והישרדות שהתגלגלו בצבירה ארכיונית דחוסה, ומתווים עלייה לרגל אל האוטוביוגרפיה הדמיונית שלו, אוטוביוגרפיה אוטופית.

אוצרת אורחת: יעל כץ בן שלום
פתיחה: שבת, 10.2.2018, בשעה 20:30, מוזיאון אשדוד לאמנות
תאריך נעילה: 12.5.2018
מחיר כניסה לתערוכה: 30 ₪ (תושבי חוץ); 25 ₪ (תושבי אשדוד); 15 ₪ (גימלאים)
מוזיאון אשדוד לאמנות, דרך ארץ 8, אשדוד  |  08-8545180/1  | www.ashdodartmuseum.org.il

 

"גיבורי רחוב": עמי ורוד – תערוכת חוצות בשדרות דב הוז, חולון

 

בעשורים האחרונים הפכו אמנות רחוב וגרפיטי לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני ברחבי העולם. אמני הרחוב מביעים בצורה חזותית את מחאתם על עוולות חברתיות-פוליטיות ונגד המציאות הקיימת. לאמניות רחוב חלק מרכזי בהפצת המחאה ובהעברת מסרים של אמפתיה. יצירתן מאפשרת להן לנגח בורות חברתית ולבסס את קולן בעולם גברי. חלקן מקדמות נושאים פמיניסטיים, ואילו אחרות מסתירות את זהותן הנשית, מתוך חוסר רצון להיקלע לדיון מגדרי שטחי.

מה שהחל כאמנות גרפית מחתרתית שמטרתה לסמן טריטוריות באזורים עירוניים עזובים, הפך לתופעה אורבנית ויזואלית בולטת, שזוכה בימינו לפריחה ולהכרה ממסדית. רבים מאמני ואמניות הרחוב הפכו ליוצרים ידועים, ועבודותיהם מוזמנות ומוצגות באתרים ציבוריים ובמוזיאונים ונמכרות בגלריות. לצילום האורבני נודע תפקיד חשוב בפריחה זו, כמו בהתפשטות התופעה לאתרים ולמרחבים נוספים. אמנות זו הנתונה לחסדי הזמן, מזג האוויר וגחמותיהם של תושבי העיר היא ארעית ולא מוגנת, והצילום מנציח ומשמר אותה גם לאחר שהיא נהרסת או משתנה בנסיבות שונות.

מצלמתו של עמי ורוד משגרת את יצירות האמנות ממשכנן הספציפי ברחובות וכפי שהיא נראית ברחוב, אל עיני העולם כולו – ובכך הוא משלב את שתי אהבותיו הגדולות כאמן: צילום וציור, ומנציח את אמנות הרחוב הקרובה כל כך לליבו. כמו ביצירה ברחוב, הנעשית לרוב בצורה מחתרתית וכרוכה בהסתכנות, גם בצילום האורבני יש סיכונים והרפתקנות. מסעות הצילום שבמהלכם מתעד ורוד את אמנות הרחוב כרוכים בתכנון ובהיכרות של סצנת האמנות המחתרתית. במהלכם הוא מתעד אזורים מוזנחים בעיר שבהם ניתן ליצור בלי הפרעה, או את האתרים והמבנים הנטושים שבהם פועלים האמנים, מקומות שבהם הם יוצרים תערוכות קבוצתיות מחתרתיות.

בתערוכה יוצגו  36 צילומי גרפיטי שכל אחד מהם מתעד יצירות של אמן או אמנית רחוב, או של קבוצת אמני רחוב, הפועלת יחד. חלק מהיצירות בתערוכה הן עבודות מוזמנות, וחלקן יצירות שנוצרו במחתרת. חלקם של האמנים והאמניות חושפים את שמם האמתי, וחלקם שומרים על אנונימיות ופרטיות ולא חושפים את זהותם. לכל אחת ואחד מהם סגנון ייחודי, המתבטא בשימוש בדימויים חוזרים או דומים שמהווים את חתימתם, או טכניקות אופייניות. חלקם מציירים ציור חופשי עם צבע ספריי, בעוד אחרים עושים שימוש בתבניות ובסטנסילים, או יוצרים מדבקות אותם הם מדביקים ברחבי העיר.

האמנים, האמניות והקבוצות שיצירותיהם מתועדות בתצלומים בתערוכה הם: אורן, בזוקה ג'ו, ברוקן פינגז, דיוז, די מאגיו, דמיאן טאב, דן פלסמה, לאצי, מונטאז', מונקי, מוריאל, מיכל רובין (MR), מיס ואן, ניצן מינץ, נסקה, עדי סנד, פילפלד, רוס פלזמה,AM, Ame72 , Da Kool Kids, Dede Bandaid, Dover D, Enzo and Nio, Faith 47, Foma, Holly Era, Jack TML, Kai, Klone, Know Hope, Signor Gi, TANT, Untay, Zero cents,  035 crew.

חלק מהאמנים כמו Klone, Know Hope, Dede Bandaid וניצן מינץ, למשל, אומצו על ידי הממסד האמנותי ומציגים גם בגלריות ובמוזיאונים, ויצירותיהם נמצאות באוספים פרטיים רבים. קבוצת ברוקן פינגז מחיפה מוזמנת תדיר ליצור ציורי קיר ברחבי העולם, ולאחרונה החלו ליצור סרטי אנימציה לקליפים חדשים של להקת U2. מיכל רובין (MR) ובועז Untay הם גם אמני קעקועים, כמו אמני רחוב רבים. בתערוכה מוצגים גם יצירות של אמנים בינלאומיים ידועים שיצרו בארץ, כמו האמניות מיס ואן ופייט'47 והאמנים Enzo and Nio.

עמי ורוד, נולד בשנת 1970 בתל אביב, והוא צלם אוטודידקט. בעבר עסק בציור, כמו אביו וסבתו לפניו. הוא הציג במספר תערוכות ציור וצילום, ועובד בעריכת דין.
אוצרת התערוכה: שירי ברוזה.
15 בפברואר – 10 באפריל, 2018