תעשיית אופנה: יוסי קצב כפי שלא הכרתם

יוסי קצב חוזר איתנו אל הילדות וימי לימודיו. הוא לוקח אותנו אל עולמו של צעיר שקיבל לידיו את המפתח לעולם האופנה הישראלי. שנים אחרי, עדיין בוערת בו אותה תשוקה של אותו סטודנט מצטיין עם רעב שלא נגמר

 

 

מאת אפי אליסי

ערב ראש השנה תשע״ח אני נפגש בדירתו של מעצב האופנה יוסי קצב (Sketch). הבית מעוצב כפי שאתה מצפה מבית של מעצב אופנה מוביל בישראל. ביקשתי להפגש איתו בביתו כי קצב בעיני אגוז קשה וחשבתי שהבית, מקום בו אין חומות. מקום טוב לפיצוח האגוז. לא בטוח שצדקתי. היה לי קצת קר בבית שנראה לי כמוזיאון והתיישבנו במרפסת האינטימית משהו. בראיונות קודמים שקיימתי עם יוסי קצב הצטיירה לי דמות עיקשת, איש מקצוע מהשורה הראשונה, פדנט שלא מסתפק בפחות ממושלם ותמיד יוצא ממנו הצד הפסימי. באתי לבדוק אם יש גם אושר וגיליתי שבאיש הזה בוערת תשוקה חיה ובועטת למקצוע עיצוב האופנה, כמו היה אותו סטודנט מבריק. עלם מבוקש בענף האופנה שהיתה אז בחיתוליה, לפחות בתחום אופנת גברים. וכמי שעוסק בעולם האופנה, חשבתי שכדאי שתכירו לעומק את מי שהמציא מחדש את אופנת הגברים בישראל. יאללה, צאו איתי למסע אל עולמו של אדם שהדם אצלו זו אופנה.

 

תוריד את האוכלסיה שלא קונה בגדים יקרים, בסוף זה נהיה פלח שוק מאוד מאוד קטן. וזה מאוד קשה. בארגרטינה אגב, הממשלה החליטה שהם לא מכניסים חברות כמו ׳זארה׳, ׳ברשקה׳ כל הדברים האלה כי הם רוצים לשמר ולעזור למעצבים המקומיים

 

 

מאיפה אתה בא יוסי?
״נולדתי בתל אביב. בגיל שנתיים עברנו לבת ים. את כל הילדות שלי עשיתי בבת ים. אבא שלי עלה לארץ מעירק, אמא שלי, ׳צברית׳, נולדה בארץ. כשהייתי בכיתה א׳ גילו שאני מחונן עם כישרון גדול לציור. ההורים לקחו אותי אחרי שנתיים באופן פרטי ואני חושב שזה שינה לי את החיים. האהבה לציור לאמנות. הייתי הולך חצי שעה ברגל למורה שקוראים לה אסתר בבית ים. כשהייתי מגיע אליה הייתי שוקע בעולמות של מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י וגוגן. אצלה למדתי לאהוב את כל העניין הזה של האסטטיקה. בהתחלה ציירתי די גרוע. ממש על הפנים. פעם אחת המורה אסתר אמרה לי: ׳תלך הבייתה׳. אני מזל עקרב שנלחם. עקשן מאוד. בהתחלה ציירתי מאוד מופשט וכיתה ו׳ התחלתי לציר מאוד ריאליסטי, בדיוק וברמה של צילום.

 

הייתי תלמיד מאוד בינוני. ומצד שני הייתי מאוד מוכשר בציור. חיכיתי כל יום רביעי לשעורי הציור אצל אסתר. החברים שלי מגוש דן. כל אחד מהם לומד תחום אחר. לא שיש לי בעיה עם החברים שלי מבת ים עד היום אני בקשרים איתם

 

 

איזה ילד היית?
״הייתי תלמיד מאוד בינוני. ומצד שני הייתי מאוד מוכשר בציור, זה היה השיא בחיי הילדות שלי. זה היה יוסי מצייר. חיכיתי כל יום רביעי לשעורי הציור אצל אסתר. החברים שלי מגוש דן. כל אחד מהם לומד תחום אחר. לא שיש לי בעיה עם החברים שלי מבת ים עד היום אני בקשרים איתם״.

עולם האמנות הפסיד אמן?
״לא, ממש לא. גם עולם האפנה הוא אמנות. כבר אז התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים, ממש לאר רציתי להיות האמן המיוסר והעני״.

השער לעולם האופנה.
״החלטתי שאני רוצה ללמוד בבית הספר התיכון לאמנויות ב׳ויצו צרפת׳. ׳ויצו צרפת׳ התמחה גם באופנה, ושם למדתי.  הייתי במגמה של אופנה. לא הייתי בטוח שזו המגמה שלי. ישבתי משך מספר שיעורים לראות מהו תחום האופנה ומה הם עושים. מאוד אהבתי את זה. נרשמתי לשנה ראשונה וככל שהשנים עברו הבנתי שאני ממש טוב בזה ומאוד אוהב את זה. את לימודי האופנה סיימתי בהצטיינות ובלימודים הרגילים הייתי עדיין בינוני. הייתי ממש טוב בתחום האפנה. אני זוכר שעשו עלי כתבה ב׳ידיעות אחרונות׳. שני עמודים, ילד בן 17, בימים של אז זה היה העיתון שכולם קראו. אז לא היה אינטרנט. התגייסתי לצבא בשנת 1991. במלחמת המפרץ. בתותחנים, 3 שנים לא פשוטות, אפילו קשות. ואם שואלים אותי אני אומר שחובה להתגייס. זה מאוד מחשל ורואים את זה בדיעבד״.

 

תקשיבו – אני זכרתי שגבי רוטר תמיד דיבר על זה שהוא רוצה לעשות אופנת גברים – אני אעשה פרזינטציה, סוג של דמו כזה ואיירתי את הקולקציה והראו אז לאהרון קסטרו ז״ל ולאתי וגבי רוטר שמאוד התלהבו ונתנו לי לעשות את זה

 

 

ציוני?
״אני מאוד פטריוט. מאוד ציוני. אוהב את המדינה, עם כל הקושי ומה שקורה במדינה. יש המון דברים שאני מאוד כועס ומתעצבן עליהם״.

כמו מה?
״היחס בין איש לחברו. הדרך בה אנשים מדברים אחד לשני. ההתנהגות בכביש. זה פשוט עושה לי לא טוב. אין יום שאני לא רואה חדשות. כל ערב רואה חדשות. אני מאוד אוהב פוליטיקה. חורה לי היחס של האנשים אחד לשני. אין כבוד״.

ואתה כמעצב אופנה נתקל בקשיים שהמדינה מטילה עליכם.
״אני לא מצפה מאף אחד״.

מקשים עליך. אתה הרי מייצר בחו"ל.
״אין מה לעשות. זה החוקים זה ואני צריך לכבד את זה זה. לא יעזור לי. המיסוי במדינה גבוה. זה המצב״.

 

אני זוכר שעשו עלי כתבה ב׳ידיעות אחרונות׳. שני עמודים, ילד בן 17, בימים של אז, זה היה העיתון שכולם קראו. אז לא היה אינטרנט

 

 

נעזוב את זה. בוא נחזור אליך.
״עבדתי שנה שלמה ב׳קסטרו׳. אבי קסטרו, אח של אתי רוטר הכיר אותי והציע לי עבודה.  הוא פגש אותי במקרה והציע לי בתור דירקטור שמעצב את החנות. זה לימד אותי את  הכח של נראות חנות. זה יותר חשוב מהבגדים, ולפעמים זה יותר חשוב מלסדר את הבגדים. עבדתי בערך שנה, ואז התקבלתי ללמוד ב׳שנקר׳. אני זוכר את ראיון הקבלה. לאה פרץ (ראש מגמת האופנה המיתולוגית של שנקר) הזכירה לי את זה לפני כמה חודשים. היא סיפרה לי שזה היה האחד מהראיונות שהיא זוכרת בכל עשרים השנים שהיא ראש מגמה. ואחד מהם הראיון שלי. הגעתי עם ציורים ענקיים והיא שאלה אותי: ׳למה אתה צריך ללמוד בשנקר אתה יכול ללמד פה׳?  עניתי: ׳אולי אני יודע לצייר, למדתי לאייר בתיכון, אבל עיצוב אופנה לא למדתי ואני חושב שיש לי המון מה ללמוד׳. היא מאוד אהבה את זה שאני לא בא בהתנשאות. נכון, ידעתי לצייר. היה לי מאוד קל בנושא הזה, וזה עזר לי בתחום. אבל למדתי עיצוב והיה לי עוד הרבה מה ללמוד. למדתי כלים חשובים שאני עובד איתם עד היום״.

הטיסה הראשונה.
״אני זוכר את הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל. זה היה בלימודים שלי. בשנת 93. אז לא היה אפשרות לנסוע לחו״ל, זה היה יקר ואני הסטודנט הראשון שטס לחו״ל. הגעתי ללונדון ולא הפסקתי לצלם ביניינים. זו העיר שאני הכי אוהב. כי הייתי בה בפעם הראשונה שלי בחו״ל. עשיתי שם סטאז׳ ועד היום אני משתמש באותן שיטות מימי הסטאז' שלי. את השנה הראשונה ב׳שנקר׳ סיימתי בהצטיינות, שנה שנייה סיימתי בהצטיינות, שנה שלישית סיימתי בהצטיינות. קיבלתי שלושה פרסים הכי נחשבים בשנקר, ׳פרס קוקה קולה׳ בשנה הראשונה בשנקר, ׳פרס של הגרה׳ ופרס סטודנט מצטיין בשנקר. קרעתי ת׳תחת. גרתי עם ההורים. עבדתי מהבוקר עד הלילה. אמרתי לעצמי: ׳אני חייב להצטיין, אני רוצה להצטיין׳. כל שנה בקיץ שני סטודנטים משנקר עושים אצלי סטאז'. השנה היו אלה שיר ודנה פדידה. אמרתי להם: ׳עצם זה שאתם תהיו בסטודיו של מעצב אפנה אתם תלמדו הרבה ותשתמשו בידע לשנים ארוכות״.

 

אם לפני חמש שנים היה גל של שפים בארץ. אז כל השפים הפכו מפורסמים ומצליחים, זה לא אומר שהם מצליחים בפועל, כי כל המסעדות נסגרות. גם למעצבים הגדולים בחו״ל יש קשיים מאוד גדולים. מה שכן מאחוריהם עומדים מעצמות

 

 

מה אתה לוקח מהלימודים בשנקר?
״השיעורים של לאה פרץ בתולדות האמנות. כל שיעור הייתי מרותק מאוד״.

אופנת גברים.
״אהבתי בגדי גברים. זה מה שעשיתי כל ארבע השנים. עשיתי קורס אחד של בגדי נשים, גם בגדי ילדים. אני חושב שהייתי היחידי שעשה בגדי גברים. הייתי במחזור חזק עםסיגל דקל, קובי גואטה, קובי הלפרין ועוד סטודנטים מדהימים. בגדי גברים זה היה משהו פחות שמתעסקים בו וגילתי שאני מאוד אוהב את זה. אני מאוד אוהב לעצב לעצמי. אז לבשו בארץ ליווי׳ס  וטי שרט לבנה רחבה. צמוד לא. כי אז זה נחשב גיי״.

הרומן עם קסטרו מן.
״בשנה השלישית בשנקר קיבלתי את הפרס של הגרה ואבי קסטרו, אח של אתי רוטר היה סטודנט במינהל עסקים בשנה ב׳. ראיתי אותו במסדרון ואני מספר לו בהתלהבות: ׳אבי אתה לא מאמין, זכיתי בפרס. זה היה שכר לימוד מלא: 12 אלף שקל. זה היה סכום מטורף. הייתי כל כך מאושר. הראיתי לו תיק עבודות. למחרת קיבלתי טלפון מהמשרדים של אתי רוטר. הזמינו אותי לראיון והתחלתי לעבוד שם. זה היה מדהים. אני זוכר שלא האמנתי שאני עדיין סטודנט ואני כבר עובד בחברת האופנה הכי טובה בארץ. ואז גם לא היה גברים, היה רק נשים. לקחו אותי ואמרו ׳תשב ליד טובית סגל והיא תלמד אותך הכל, ואתם תעבדו ביחד׳, ועשינו ביחד את קסטרו גירל ולא הייתי מעצב עם הרבה נסיון, עשיתי דברים לאט לאט, ולמדתי. אני באמת מעריך את זה שנתנו למישהו כל כך צעיר. כנראה היה בי משהו. הפאשן הזה, הדחף הזה להצליח, לתרום, להעיז. לגרום לדברים לקרות. כנראה זה עזר לי, אני בן אדם מאוד חרוץ. אני עובד מהבוקר עד הלילה. זה האופי שלי ונתתי את הנשמה. כשנה לאחר ששסיימתי את הלימודים ואת פרויקט הגמר. היתה לי תאונת דרכים. הייתי מושבת לכמה חודשים, כשחזרתי לעבודה, באתי עם רעיון. אמרתי: ׳תקשיבו – אני זכרתי שגבי רוטר תמיד דיבר על זה שהוא רוצה לעשות אופנת גברים – אני אעשה פרזינטצייה, סוג של דמו כזה ואיירתי את הקולקציה והראו אז לאהרון קסטרו ז״ל ולאתי וגבי רוטר שמאוד התלהבו ונתנו לי לעשות את זה. הצמידו לי מישהי שהיתה אחראית על החלקק הפיננסי וביחד כאילו זה קרה. וכשזה קרה, אני זוכר שעבדתי על תצוגה. זה היה ברוטשילד, אז בזמנו לנשים הייתה תצוגה נפרדת בבית העיתונאים. זו הייתה תצוגה של ׳וואו׳ עם שלושים דוגמנים. סערה גדולה. אני זוכר שחודש חודשיים אחרי זה, הייתי הולך ברחוב ואומר לעצמי: ׳יו זה חולצה שלי׳, ׳זה המכנסיים שלי׳. זה היה בכל מקום. קסטרו עשו שינוי מהפכני.

 

הסטודנטים תמיד אומרים לי שאני משוגע. שהכל צריך להיות מושלם. שהכל צריך להיות טיפ טופ. גם אם סטודנט הוא בינוני או אפילו חלש אני לא מוכן שהפרזנטציה שלו לא תהיה מושלמת ושלא יהיה כמו שצריך. שהבגד יהיה פחות טוב, אבל לפחות הפרזנטציה, ספר הסקיצות זה צריך להיות כמו שצריך

 

אתה עשית?
״לא, לא אני. כי אני לא בעל החברה. יאמר לזכותם שהם נתנו לי לעשות את מה שאני חושב לנכון ובאתי ואמרתי להם: ׳לא יתכן שאין בישראל מידה S לא הייתה מידה S היה רק M עד XX. כי אסור הי ללבוש צמוד. לא היה צבעים. לא היה סגול ולא כתום. הכל היה אפור, שחור, לבן וכחול. הכל היה רחב, הכל היה מיושן, הכל היה זקן, כי זה כאילו היה גיי להתלבש אופנתי. כשפתחנו את החנות הראשונה של קסטרו מן בעזריאלי אני זוכר טירוף, טירוף. תוך חודש כל הבגדים נגמרו. פתאום אתה מבין שיש לזה פונטציאל, שאיך לא חשבו עליו, שזה בסדר לגבר להתלבש כמו המטרוסקסואל ודיויד בקהם. פתאום זה היה נכון. לגברים לא הייתה בעיה ללכת לקנות בגדים. קסטרו נתנו מחיר מצוין, פריט מצוין וגם עיצוב״.

 

אני לא אוהב שלג

אמריקה.
״אחרי שמונה שנים מוצלחות ומהנות בקסטרו קיבלתי הצעה מדונה קארן להיות המעצב הראשי של מחלקת הגברים. מאוד פחדתי מזה.הייתי בחור צעיר, עם לא כל כך הרבה נסיון. שהיה רגיל למגורים עם ההורים. כל המעבר הזה היה מאוד קשה. הגעתי לשם עם המון חששות. עבדתי שם שנתיים. להגיד לך שזו היתה התקופה שהכי נהנתי בה בחיים שלי? לא בטוח. אני חושב שלמדתי ברמה המקצועית די הרבה בתקופה מאוד קצרה, במיוחד על ניהול מחלקה, ניהול עסק חשיבות של מספרים, כל מיני דברים שהאמריקאים נורא טובים בהם ברמה המקצועית. אני חושב שבקסטרו הייתי הרבה יותר יצירתי. הרבה יותר נועז, גם תקופה שבה מאוד פרחתי. אחרי שנתיים החלטתי שאני חייב לחזור לארץ והרגשתי שאני מאוד ישראלי. כמו שאמרתי אני רוצה להיות פה. אני אוהב את הקיץ אני אוהב. את הכפכפים להביט מהסלון שלי ולראות את הים. אני לא אוהב שלג, אני לא סובל גשם״.

 

כשפתחתי את Sketch אמרתי: ׳אני לא מתחנף לכולם, אני לא רוצה שיאהבו אותי, גם אלה וגם אלה וגם אלה׳. זה הסגנון, זה הטעם, זוהי רמת המחיר, זה מה שאני. אני לא יכול לרצות את כולם. אני לא קסטרו. אתה מבין? אליי באים אנשים עם טעם מאוד מוגדר, אנשים שרוצים איכות

 

 

FOX.
״חזרתי לארץ. אחרי חודש אני מקבל טלפון מהראל ויזל: ׳יוסי אני רוצה שתעבוד אצלי׳ כאילו מה קשור? נפגשנו 8 פגישות והוא שכנע אותי. להראל ויזל יש כח שכנוע  מטורף. בן אדם עם הרבה כח, איש מדהים עם המון כריזמה. הוא ביקש שאני אחתום לשלוש שנים כמעצב הראשי של חטיבת הגברים בפוקס ואני אעזור לו לפתוח מערך של חנויות בחו״ל. עבדתי שם שלוש וחצי שנים ומאוד נהנתי. עשיתי המון דברים מעניינים בחיים. קסטרו וקסטרו מן. להקים מותג .דונה קארן זו עבודה בחו״ל שזה משהו אחר לגמרי. רמה אחרת מכל הבחינות ופתאום משהו אחר לגמרי. המוני. טישרט בדולר, וממש נהנתי שם. היה לי סבבה. כיף. יש אנשים שחושבים שממש לא נהנתי שם, אבל ממש היה לי כיף לעבוד בפוקס. נכון, זה משהו אחר. כל עבודה וכל עיצוב זה כאילו לעצב משהו נורא פשוט. הרבה יותר מסובך לעצב בגד בדולר או שני דולר. זה הרבה יותר קשה. למדתי בפוקס המון. אני אוהב ללמוד. אחת הבעיות בארץ שמעצבים שבאים עם אגו, חושבים שהם יודעים הכל. זו הבעיה הכי גדולה. אני בכל מקום למדתי משהו. בגיל 37, אחרי עבודה של המון שנים עבור חברות ענק, מאוד שונות אחת מהאחרת, שזה מה שאני מאוד אוהב. הגיע חבר טוב שלי מפרו, שעבדתי איתו בדונה קארן, שהוא בעל מפעל והוא דחף אותי ואמר לי: ׳יוסי אני בשבילך׳. הוא הגיע לארץ ושכנע אותי״.

הוא השקיע?
״לא מה פתאום. הוא רק אמר לי שהוא יעזור לי בעונה הראשונה. בהתחלה ייצרתי בסין, בפרו ובפורטוגל והעברתי הכל עם השנים לפורטוגל. כי ייצור בסין זה לא ריאלי לחברות בסדר גודל שלי שמייצרת מכל בגד מאה יחידות. מה שקרה שאנחנו טבענו עם הסחורה. ועשיתי המון טעויות ב-Sketch המון טעויות. ובמיוחד בשנה הראשונה. אני עשיתי טעויות עם דברים שלא התעסקתי איתם בעבר״.

 

אני מאוד רגשן. וואי וואי. חבל על הזמן. בוכה בקלות משטויות, אבל לבד, לא ליד אנשים. אני יכול להתרגש מפרסומת בטלוויזיה. זה אני. חייב להיות רגשן. אני מעצב אופנה

 

 

 

למרות שהיה לך נסיון עם חברות ענק?
״עבודה מול עובדים, פתיחת חנויות, יעדים. כל מיני דברים. אתה יודע, אני לא מנהל רשת. אני לא הייתי מנהל רשת לפני זה, לא הייתי מנכ״ל. היום אני הכל. היום אני המעצב, המנכ״ל, המוכר בחנות, הסטייליסט בקטלוג, הארטדירקטור שבונה את הרעיון לקטלוג אני עושה הכל הכל״.

וזה מה שנקרא בעל השליטה?
״לא קשור. לא. אם החברה שלי היתה גדולה, הייתי שמח להעסיק אנשים. אני לא אובססיבי לעשות את הכל לבד״.

אז למה באמת פתחת עוד ועוד חנויות?
״יש לי סה"כ 2 חנויות. סגרתי חנות אחת ב׳באזל׳ לפני שנה. זו היתה החלטה לא נכונה. אני מוכר לעוד חנויות כמו ׳קום אל פו׳ ו׳אסופה׳, אנחנו מאוד מצומצמים. החברה היא מאוד קטנה. הסטודיו שלי זה אני ועוד שני אנשים.״

אם היית באירופה, המעמד שלך היה אחר?
״ברור״

יוסי קצב, עם כל הנסיון והמעמד היה נמצא במקום אחר?
״התקופה השתנתה. אם בשנות ה-90 מעצבי אופנה היו מאוד מפורסמים עם כל ההילה. היום אין להם ערך. בימינו, בעידן הרשתות החברתיות, מעצבים בעולם אפילו הופכים להיות חולי מדיה, מה שמעניין אותם זה להעלות את התמונה לאינסטרגם ואז הם הולכים לקנות איזה בגד מאיזה חנות יד שניה, מעתיקים אותה ומשנים את הבד. ההילה של התחום הזה ירדה מאוד. יש גלים. אם לפני חמש שנים היה גל של שפים בארץ. אז כל השפים הפכו מפורסמים ומצליחים, זה לא אומר שהם מצליחים בפועל, כי כל המסעדות נסגרות. גם למעצבים הגדולים בחו״ל יש קשיים מאוד גדולים. מה שכן מאחוריהם עומדים מעצמות״.

 

לא כולם מבינים את זה, ולא כולם רוצים להבין את זה. בכלל, יש לקוחות שאומרים: ׳מה אכפת לי, אני לובש את זה פעם אחת כמו קונדום׳

 

 

כאן זה לא אירופה

צריכה?
״כן ברור. אנחנו בישראל. שמונה חודשים מהשנה זה חום מוות. אז מה שאנשים קונים פה זה טישרט ומכנסיים קצרים. מקסימום כפכפים. זה מה שאנשים לובשים, כי חם פה. אם יש לי פגישה אני לא יכול ללכת עם מכנס קצר. אני מת. אני הולך ברחוב ואומר ׳יו איזה חום׳. לעומת זאת, שבוע שעבר הייתי בחופשה ביוון, בערב אתה לובש ז׳קט, מכנסיים ארוכים וטישרט ואתה נראה מכובד. צריך להבין שאנשים פה קונים פחות בגדים. גם לארועים אנשים מתלבשים פה אחרת.

סוף עונה מתחיל לפני שהעונה מתחילה?
לא, גם בארופה סוף עונה מתחיל מאוד מוקדם. והכל זז נורא מוקדם, הדברים גם השתנו שם. אבל נכון, שם יש כח צריכה הרבה יותר גדול. אנחנו פה 8 מיליון תושבים, תוריד את האוכלסיה שלא קונה בגדים יקרים, בסוף זה נהיה פלח שוק מאוד מאוד קטן. וזה מאוד קשה. בארגרטינה אגב, הממשלה החליטה שהם לא מכניסים חברות כמו ׳זארה׳, ׳ברשקה׳ כל הדברים האלה כי הם רוצים לשמר ולעזור למעצבים המקומיים״.

אתה חושב שזה עשה נזק למעצבים הישראלים ולרשות הגדולות?
״ברור. דבר ראשון זה עשה נזק לכולם. גם לרשתות המסחריות. הכניסה של הרשתותה גדולות הורידה לכולם מהרווחים״.

מנגו וזארה פגעו בפוקס?
״כולם פגעו אחד בשני. אין אחד שיצא מזה מורווח״.

תכל׳ס, אכלת אותה.
״מעצבים בסדר גודל שלי מאוד קשה להם. כי בא לקוח והוא לא מבין מה זה חולצה 100 אחוז פשתן, הוא מסתכל על זה כעל חולצה רגילה. לך תסביר לו שזה 100 אחוז פשתן, בד מאיטליה וזה לא מאה אחוז זה פוליאסטר שעיצבו בעשרת אלפים יחידות, אלא ב-120 יחידות. לא כולם מבינים את זה, ולא כולם רוצים להבין את זה. בכלל, יש לקוחות שאומרים: ׳מה אכפת לי, אני לובש את זה פעם אחת כמו קונדום׳, מה עם השמירה של האיכות הסביבה? מה עם הקטע הזה שמנצלים עובדים במפעלים בבנגלדש או בסין וכאילו זה לא ניצול אני מעדיף ואולי זה משהו מילדות לקנות משהו טוב שיהיה לי להרבה זמן. הנה הטישרט הזו יצרתי אותה לפני ארבע שנים ואני עדיין אוהב אותה למה אני צריך לזרוק אותה. יכול להיות שתגיד שאני שמרן מיושן שכאילו החשיבה הזו כבר לא נכונה. אני חושב שדברים התהפכו. לא נראה לי הגיוני שאנחנו נמשיך בטירוף הזה של כוח הצריכה. לאנשים אין מקום. הם קונים וזורקים וזורקים. לקנות כל עונה כאילו זה בגד חד פעמי, מי יש לו כח לזה, זמן לזה. גברים באים ל-Sketch וקונים מכנסיים. הם יודעים שהם ילבשו אותם גם בעוד שנה, ובעוד שנתיים ושלוש וזה עדיין רלוונטי. זה גם יתאים להם לבגדים החדשים שהם קנו בעונה הזאת כי אני תמיד מתייחס למה שהיה בעונה הקודמת״.

 

הסריגים. כל החברת המסחריות, וגם כל המעצבים משתמשים בסריגים שהם שילוב של סינטטי. אני בחיים לא. כל הסריגים שלי 100 אחוז פשתן או קשמיר. אף אחד לא נוגע בבדים. האלה זה נורא יקר לייצר את זה״

 

 

יוסי קצב לאורך השנים היה מעצב מובהק של אופנת גברים ובשנים האחרונות הוא החל לעצב גם לנשים. הגיע הזמן לשים את זה על השולחן: ׳אין באמת מקום בישראל להתפרנס מאופנת גברים אלא אם את רשת גדולה או שמיתגת את עצמך לאופנת החתנים שהיא לעולם תשגשג. וקצב לא יחד, בשנים האחרונות עשו מספר מעצבי אופנה שהתקדו בגברים חושבים והחלו לעצב גם לנשים.

 

יאללה, שנה טובה. מה הבאת לחג?
״עשיתי הפסקה בת חצי שנה. הרגשתי שאני חייב לקחת צעד אחד לאחור. במשך שבע שנים כל עונה אני עושה מסיבת עיתונאים ומציג את הקולקציה. הרגשתי שבעונת הקיץ אני צריך לעשות הפסקה. לעונה של החורף אמרתי לעצמי: ׳מה החוזקות שלי, במה אני טוב, מה אנשים הכי אוהבים שבאים ומסתכלים׳ ואז הוצאתי את הפריטים האלה. את הקטגוריות האלה, וחיזקתי אותם. לדוגמא: אני מאוד אוהב עור. אנשים מאוד אוהבים את הבגדים שלי שעשויים מעור. האיכות שלהם מדהימה. יכול להיות שהעיצוב הוא מאד מוצלח, האיכות היא ברמה אחרת לגמרי, וגם זה שאני מיצר מכל דגם, מכל מידה, שתי יחידות בלבד. אתה מבין שרק לעוד שמונה אנשים יש את הז׳קט הזה ואז אם זה מאוד טוב. אז אני עושה את זה בצבע אחר וזה מאוד מיוחד. הסריגים. כל החברת המסחריות, וגם כל המעצבים משתמשים בסריגים שהם שילוב של סינטטי. אני בחיים לא. כל הסריגים שלי 100 אחוז פשתן או קשמיר. אף אחד לא נוגע בבדים. האלה זה נורא יקר לייצר את זה״

אז למה אתה מתעקש על זה?
״כי אני חייב לבדל את עצמי מהאחרים״.

כי זה מקשה עליך את החיים הפדנטיות הזו?
״לא פדנטיות. להיות מושלם. גם כשאני מלמד קורס מחויטים בשנה ג׳ סמסטר שני וקורס חולצה לבנה בסמסטר ראשון בשנקר. הסטודנטים תמיד אומרים לי שאני משוגע. שהכל צריך להיות מושלם. שהכל צריך להיות טיפ טופ. גם אם סטודנט הוא בינוני או אפילו חלש אני לא מוכן שהפרזנטציה שלו לא תהיה מושלמת ושלא יהיה כמו שצריך. שהבגד יהיה פחות טוב, אבל לפחות הפרזנטציה, ספר הסקיצות זה צריך להיות כמו שצריך. אבל כמו שאני קשה עם עצמי. ככה אני קשה עם אנשים אחרים״.

 

אז בזמנו לנשים הייתה תצוגה נפרדת בבית העיתונאים. זו הייתה תצוגה של ׳וואו׳ עם שלושים דוגמנים. סערה גדולה. אני זוכר שחודש חודשיים אחרי זה, הייתי הולך ברחוב ואומר לעצמי: ׳יו זה חולצה שלי׳, ׳זה המכנסיים שלי׳. זה היה בכל מקום. קסטרו עשו שינוי מהפכני

 

 

 

איזה פריט מהקולציה החדשה אתה אוהב במיוחד?
״מאוד אוהב את ז׳קט הג׳ינס. אני מאוד אוהב את הז׳קטים מעור בגזרת ג׳ינס. יש איזה פולו אחת שעשיתי עם שרוול ארוך והצווארון שלו הוא עגול. זה פריט שלקחתי מהעונה הראשונה שעשיתי. לקחתי איזה דיטל והמשכתי איתו את העונה הזאת״.

המעבר שלך לעצב גם לנשים הוכיח את עצמו?
״העונה הראשונה היתה פשוט מדהימה והעונות האחרות, הם היו טובות. להגיד לך שזה היה כמו העונה הראשונה. לא יכול. היה באזז. אנחנו צוברים לקוחות נשים כל עונה עוד פעם עוד אחת ועוד אחת. נשים הן הרבה יותר קשות. הן קונות בצורה אחרת. גבר בא קונה 4, 5 פריטים בקלות. אישה יכולה למדוד את כל החנות ואז היא תגיד לך: ׳אני צריכה לחשוב על זה׳ או היא תגיד: ׳טוב, אני רוצה רק את הפריט הזה׳. הן מלקטות. קונות פה פריט ופריט בחברה אחרת והן עושות להם מיקס. גבר אין לו זמן. אין לו סבלנות. אין כוח. הוא סומך עלינו. על הצוות שלי בחנויות, הם באים קונים והולכים״.

יש שינוי מהיום שפתחת את Sketch. גברים מתייחסים אחרת לאופנה?
״אני לא רואה שינוי מהפכני״.

אז היכן השינוי? 
״השינוי הוא אצלי. אני לא נלחם בקירות. אם אני יודע שמשהו לא עובד אני מרפה. אני יודע שמאוד קשה לעשות את זה. אני מאוד יודע מי הלקוח שלי, כי אני נמצא פיזית בחנויות אני מכיר אותם אני יודע מי הם״.

יש משהו בבגדים שלך שהם אירופאים. קצת מתנשא כזה.
״כשפתחתי את Sketch אמרתי: ׳אני לא מתחנף לכולם, אני לא רוצה שיאהבו אותי, גם אלה וגם אלה וגם אלה׳. זה הסגנון, זה הטעם, זוהי רמת המחיר, זה מה שאני. אני לא יכול לרצות את כולם. אני לא קסטרו. אתה מבין? אליי באים אנשים עם טעם מאוד מוגדר, אנשים שרוצים איכות. פריטים על זמניים, שגם בעוד שלוש שנים הם יהיו רלוונטים. יש משהו בבגדים שהוא מעודן, לא אגרסיבי, גם לא מקושקש״.

 

אישה יכולה למדוד את כל החנות ואז היא תגיד לך: ׳אני צריכה לחשוב על זה׳ או היא תגיד: ׳טוב, אני רוצה רק את הפריט הזה׳. הן מלקטות. קונות פה פריט ופריט בחברה אחרת והן עושות להם מיקס. גבר אין לו זמן. אין לו סבלנות. אין כוח. הוא סומך עלינו. על הצוות שלי בחנויות, הם באים קונים והולכים

 

 

איפה נכשלת?
״נכשלתי במיוחד בשנה הראשונה של Sketch״.

זה לא מעייף?
״מאוד מאוד״

מלחמה על החיים?
״שבע שנים. לעבוד מהבוקר עד הלילה״

זה שווה את זה?
אני שואל את זה את עצמו כל יום״.

לא עדיף מעצב בכיר בחברה גדולה?
״יש מצב. אבל כל עוד זה החלטה שלי. אני חייב לעמוד מאחוריה. ברגע שאני אחליט משהו אחר, זה לגיטימי״.

החולשות שלי?
״אני לחוץ. אני מאוד מאוד לחוץ, כמו משוגע ואני נוטה למולונכוליות מסויימת״.

החוזקה?
״אני בן אדם מאוד עקשן. חרוץ עם פאשן. המון המון תשוקה לאסטטיקה לאהבה״.

אתה בקשרים איתם עם כל האנשים איתם עבדת?
כן, אני רואה אותם בתצוגה של שנקר״.

אבל לא נשארתם חברים.
״אני עבדתי במקומות עבודה. זה לא שהייתי חבר של״.

יש לך חברים מעולם האופנה?
״לא אני לא מאמין בזה״.

ציפור לחשה לי שאתה מאוד רגשי.
״אני מאוד רגשן. וואי וואי. חבל על הזמן. בוכה בקלות משטויות, אבל לבד, לא ליד אנשים. אני יכול להתרגש מפרסומת בטלוויזיה. זה אני. חייב להיות רגשן. אני מעצב אופנה״.

מה נאחל לך לשנה הבאה?
״אוי, שזו תהיה שנה טובה. אני חייב שזו תהיה שנה טובה עם שירים״.

שנה טובה.

 

Efifo
מגזין אופנה-חברתי ישראלי