יונית צדוק (מטילסקי) גדלה ביישוב הדתי הושעיה, עם התנגדות גדולה לדת ולאמונה. היום היא מקדישה את עצמה לצילום במשרה מלאה. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה בגלריית האמנים בקניון רמת אביב יחד עם יוכי יששכר, נסימה עוזיאל ועינב לוריא
מאת: אפי אליסי
יונית צדוק מטילסקי נשואה ואם לשניים, חיה ויוצרת בבנימינה, קרוב לשדות ולטבע שממנו היא שואבת את ההשראה לצילומיה. בוגרת תואר שני במשפט בבר אילן, תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה, לימודי תעודה בגרפיקה ממוחשבת משנקר, קורס עריכת וידאו בסטודיו גבע, גבעתיים, ובעיקר מצלמת, מהנשמה. אוטודידקטית בתחום הצילום, לומדת תוך כדי עשיה, חוגים, סדנאות וגם תוך כדי לימוד אחרים. עסקה בעבר בהוראת צילום לילדים צעירים, כיום עובדת עם מתבגרים ומבוגרים, שמתחברים לתחום ורוצים לדעת עוד, להרחיב אופקים, לצלם ולחוות חוויות. מוציאה טיולי צילום לחו״ל, סדנאות של כמה ימים של צילום נוף וטבע. מתנדבת בפנימיית ארזים – במסגרת ״פסטיבל הצילום הבין לאומי״ לקראת תערוכה של הבוגרים שתעלה בנובמבר השנה, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. חונכת את הנערים ונערות שם בצילום סלולרי. השתתפה בתערוכות אמני העמק בעמק יזרעאל ובתערוכה של ״נשים מצלמות״ בתיאטרון גשר ביפו ובאוניברסיטת Florida Atlantic University במהלך לימודי שם 1999. הג׳וק הזה של האמנות. ״ אני חושבת שהייתי בערך בת 8, כשלראשונה הרמתי את המצלמה המאוד יקרה ושבירה של אבא שלי ביראת כבוד. בגיל 13 בחרתי מחנה קיץ על סמך ההבטחה שיש שם, בין היתר, סדנת צילום. שם חוויתי לראשונה חושך סמיך של חדר חושך, התנסיתי בלגלגל פילם ושאפתי כימיכלים מלוא הריאות. איזה ריח נוסטלגי זה״.
מה גורם לך לצלם?
״זה לא פשוט, זה הבזק אור, משהו שתופס לי את העין, זה יכול להיות בכל זמן ומקום, תוך כדי נהיגה זה קורה לי הרבה, אבל גם בהליכה עם הילדים לבית הספר בבוקר, או קרן אור שחודרת דרך גלגל פלסטיק שקוף. אבל הכי כשאני הולכת בטבע, ובשדות״.
אני יכולה לדבר בלי סוף ולא לשים לב שאני משעממת את המאזינים שלי אפילו. אני יודעת שאני צלמת. אני רוצה להגיד טובה, אבל זה תמיד נתקע לי בגרון. ״מי, אני?״ אז כן, אני אנושית ולעתים חסרת בטחון״
מהראש או מהבטן?
״יש בזה ראש, חשיבה, תכנון, מציאת הזווית והפריים הנכון, אבל הקליק נוצר בבטן. הדחף, הידיעה, שזו מאית השניה הנכונה. זה אינטואיטיבי, לא משהו שאני יכולה להסביר״.
יונית צדוק מטילסקי גדלה ביישוב הדתי הושעיה, עם התנגדות גדולה לדת, לאמונה, לכל החוקים הבלתי נלאים שהיו חלק מהבגרות שלה, האיסורים, הלאוים. יש לה, עד היום, משיכה מאוד חזקה לצלם דווקא בשבת, כשאסור. והכי בא לה – לעשות סדרת צילומים של בית הכנסת באווירת שבת, ושל הילדים שלבושים יפה, לכבוד שבת, מתרוצצים ומשחקים ברחבת בית הכנסת ביישוב. של אנשים הולכים לכיוון התפילה לבושים לבן, או חוזרים הביתה, אחרי התפילה, בקבוצות וחבורות. יש משהו מאוד יפה לדעתה בטקס התפילה, מן מדיטציה יומית, שהיא עדיין לא השכילה להפנים. אולי עוד לא מאוחר, אבל תפילה דתית היא לא הקטע שלה, אולי מדיטציה בטבע.
צמרמורת.
״קרני האור בבוקר, חודרים דרך עלי כותרת של פרח, או בין ענפי העצים. כשהשמש מטפסת לאט ואורה מתחזק והולך. צללים הולכים ומתארכים לקראת ערב, אור של בין ערביים. שועל מרים ראש לרחרח את האויר, בז חולף בשמים, חרדון משתזף בשמש, חיפושית משה רבינו, ילדים משחקים, ונהנים בחוץ. אור הירח, השונה כל לילה. הכוכבים שמאירים בלילה, כל דבר שקשור במשחק בין אור וצל״.
האהבה הראשונה.
״כשקיבלתי את מצלמת המירורלס הראשונה שלי, עם איכות של מצלמת רפלקס, וגודל של מצלמת כיס, רק אז באמת התחלתי להסתובב עם מצלמה עליי, כל הזמן. בעצם, לראשונה בחיי. הבנתי כמה זה היה חסר לי עד אז. רק אז, רק כשהמצלמה התכווצה מספיק, לגודל שמתאים לי, התחלתי להקדיש את עצמי לצילום במשרה מלאה״.
״אני רוצה למכור צילומים בכל העולם. אני חושבת שלהציג פה בקניון רמת אביב זה סוג של הצלחה, ואני מאחלת לי עוד הצלחות רבות כאלה ואחרות״
עובדת אלילים. ״אח, בילדות, ג׳ון בון ג׳ובי היה ה-אליל שלי. משורר בנשמתו. איך אהבתי את המילים שלו, קראתי אותם בשקיעה, צרחתי אותם מעמקי גרוני. הוא, או בעצם הם, להקת בון ג׳ובי, רוקסט, משינה, איירוסמית׳. היום האלילים שלי הם צלמים כמו רועי גליץ, זיו קורן, מיכאל שמידט, גלעד בן ארי, עדו פלח, צלמים שמסתובבים בעולם, מצלמים, מתעדים, כותבים, ומפרסמים. אני חולמת על כתבת שער בנשיונל גיאוגרפיק. ותערוכות יחיד, וכתיבה. חלי ראובן היא גם אלילה שלי, משוררת, ואני לומדת כתיבה אינטואיטיבית השנה עם חגית אלמקייס בפרדס חנה, וזה מרגיש כלכך טוב לכתוב. אני מקווה להתחיל לחבר את שתי האהבות האלה שלי לכתבות מצולמות. לכתוב, לצלם, לטייל, לצלם, לכתוב, לפרסם, להגיב, וכן הלאה. אני משוגעת על מדיה חברתית״.
רפרנסים.
אנני ליבוביץ, וסאלי מאן, הם צלמות שהייתי שמחה להידמות להן. אני לומדת את אורח החיים הזה מטליה שפירא, צלמת ואישיות דגולה מכרכור, ומחדוה שפרעם, שהקימה את בית הספר הראשון בארץ לצילום לנשים בלבד, והיא מלמדת הרבה על לצלם מהבטן, מהרגש, שם החוויה הצילומית נמצאת בשבילי. חברות נוספות שאני שואבת המון השראה מהן הן הצלמת והמשוררת אפרת סטרטינר. ליאת ריפ הצלמת המדהימה. גלית נדלר, חברה טובה וצלמת אמנית, שממש מציירת בצילום. דקלה פאינרו, ממנה ובעזרתה אני לומדת את דרך האמן ומה זה דורש להיות אמן. זה לא פשוט, זה מאבק פנימי בלתי פוסק. ורינת כהן, הו רינת כהן. שקישרה אותי לאיילת ולתערוכה הזאת, רינת היא כשרון מדהים, ויש בה כל כך הרבה חכמה והבנה. תודה לך רינת. אני מודה על כל הצלמות המוכשרות שאני מכירה, אני לומדת כל כך הרבה מכולן, אני אולי לא למדתי צילום בצורה פורמלית, לא עשיתי מעולם ארבע שנים של לימודים מרוכזים בתחום הצילום, אבל אני לומדת כל הזמן, מכל צלם וצלמת איתם אני נפגשת. למדתי שיעורים אצל רועי גליץ, (לפני שהיה לו בית ספר לצילום), אצל נעמי צור, צלמת עיתונות מהדור הישן (פילם) וצלמת מדהימה ואמנית יוצרת, היום גרה בטבעון.
״אני שונאת את עצמי בשמלות וחצאיות. שריטות של דתיה לשעבר, שהיה חובה ללבוש חצאיות כל יום לבית הספר במשך שנים. אני שונאת כשאומרים לי מה לעשות״
אני רוצה גם. ״אני רוצה להיות חדוה שפרעם, רועי גליץ וזיו קורן, אני רוצה ללמד צילום, להדריך מסעות צילום בחו״ל ובארץ. הייתי מאוד שמחה לעשות שיעורי צילום בסלולרי לתיירים בארץ, למשל לקבוצות של תגלית. לצילומי סלולר יש כוח ייחודי של רגעיות״.
עושה אותי מאושרת.
״לטייל בחוץ בשמש מלטפת, בשקיעה, בזריחה, כשעדיין יש טל נוצץ על עלי כותרת בבוקר. מסעות רחוקים גם מאוד מרגשים אותי, במיוחד כשאני נוסעת במטרה להשקיע את כל כולי בצילום ויצירה״.
שמעו קטע. ״דווקא מהתקופה האחרונה. בתור אמא לשני ילדים, לא יוצא שאני מטיילת הרבה ושוקעת בצילום לתקופה, אבל בינואר השנה, יצא לי להצטרף לקבוצת נשים צלמות, של חדוה שפרעם, לשבועיים של טיול בקוסטה ריקה. הכוכבים התיישרו, בעלי נכנס לפעולה, ויחד עם אמא שלו ושורה של בייביסיטריות היו לי שבועיים, שאני עדיין לא לגמרי מעכלת, של טבע בתולי ברמה שאני לא מכירה בארץ. ירוק אינסופי, עצי ענק, נהרות רחבים, וכל כך הרבה חי. 400,000 זנים שונים של ציפורים, עצלני עצים, תנינים, עכבישים, נחשים, עקרבים, צפרדעים. קופים בכל מקום. מדהים״.
הצלחה.
״למכור צילום, או בעצם, סדרה של צילומים, למלון, בית דירות או כתפאורה לסט צילומים, טלויזיוני או קולנועי. אני רוצה תערוכה במלון אלמה. אני רוצה למכור צילומים בכל העולם. אני חושבת שלהציג פה בקניון רמת אביב זה סוג של הצלחה, ואני מאחלת לי עוד הצלחות רבות כאלה ואחרות. אני לא רואה סוף, או שיא מסוים, אני כל פעם מציבה יעד חדש. כל פעם שאני כובשת פסגה אני רואה עוד אחת באופק״.
ואכזבה?
״כל הזמן. כל יום שאין לי השראה, כל יום שלא צילמתי, שלא כתבתי, כל פעם ש״רק הסתובבתי בקניון״ ובזבזתי כסף, בלי ליצור ולייצר משהו זו אכזבה עבורי״.
פאשניסטה.
״אני אוהבת ללבוש ג׳ינס וחולצה, כפכפי אצבע או נעלי ספורט. אני אוהבת כשנוח לי. כיסים זה חלק גדול מהנוחות שלי. בגד שלי כיס הוא בעייתי מבחינתי. ואני שונאת את עצמי בשמלות וחצאיות. שריטות של דתיה לשעבר, שהיה חובה ללבוש חצאיות כל יום לבית הספר במשך שנים. אני שונאת כשאומרים לי מה לעשות״.
״היום האלילים שלי הם צלמים כמו רועי גליץ, זיו קורן, מיכאל שמידט, גלעד בן ארי, עדו פלח, צלמים שמסתובבים בעולם, מצלמים, מתעדים, כותבים, ומפרסמים. אני חולמת על כתבת שער בנשיונל גיאוגרפיק״
שמרנית או בועטת?
״אני בועטת. אני שונאת את הזרם. במיוחד את הזרם שלא שואל שאלות, ולא תוהה לגבי הקיום. משהו שיש בדת יותר מידי בעיני. למה? – כי הרב אמר. אני לא יכולה לקבל את זה, גם אם הרב מסביר ומביא מקורות, זה לא מספיק לי. איך כולם סומכים על המקורות האלה? לא מובן לי. מאוד קשה להיות ייחודי בעולם שמקדש את המיינסטרים, את ה״להיות כמו כולם״ לרצות את מה שיש לכולם, אם זה ספינרים או אופניים ממונעים״. מישהו מוליך אותי. אני מחפשת חוויות. כל יום צריך להיות מיוחד ומרגש בעיני. אני תמיד מחפשת את הריגוש, את מה שייזכר בתודעה, שלי. הייתה לי חברה טובה בתיכון שתמיד הייתה אומרת: ״במכלול העצום של חייך, מה תזכרי, את שיעור התנ״ך של היום, או הכנרת בעיר למטה ביום המושלם הזה״ אני דיי חיה לפי זה עד היום. תודה אסנת. כסף. ״וואו. שתיקה נכלמת. אפשרויות אין סוף, עוד ועוד ועוד יצירה, חוויה וכיף חיים. וגם מועקה אין סופית. למה בכלל צריך את זה?״.
״יש לי את הבעל הכי תומך בעולם, הכי מאפשר, הכי מפרגן. הוא עושה ויתורים בחיים שלו לטובתי, לטובת הקריירה שלי, לטובת המסלול אותו בחרתי, ואני כל כך מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי, כל יום. מעל ומעבר. לא הייתי מי שאני היום בלעדיו, פשוט לא היה לי את האומץ לנסות״
לאי בודד?
״מחברת ועט. ואולי ערסל.״
אמונה. ״אני מאמינה שהדרך עוד ארוכה, ואני עדיין לומדת להרגיש את הבטחון הרעוע של סולם החבלים הזה, אבל זה מרגש אותי, לחשוב שכן, אני, יונית צדוק, צלמת. מוכשרת. אמנית. אני עדיין לא רגילה לצליל הזה, הלוואי ואשמע אותו עוד ועוד. ישראל, בעלי, מאמין בי, אחותי מאמינה בי וכל ארבעת אחיי. חברותיי מאמינות בי, יש לי מעגל תומך. מאוד אפילו״.
ביטחון עצמי?
״תלוי איפה ומתי. היה מאוד מביך לעמוד מול אנשים ולספר על הצילומים שלי, יש לי סוג של פחד במה. אבל כשאני מסבירה ומדגימה איך מצלמה עובדת, אני יכולה לדבר בלי סוף ולא לשים לב שאני משעממת את המאזינים שלי אפילו. אני יודעת שאני צלמת. אני רוצה להגיד טובה, אבל זה תמיד נתקע לי בגרון. ״מי, אני?״ אז כן, אני אנושית ולעתים חסרת בטחון״.
״הבזק אור, משהו שתופס לי את העין, זה יכול להיות בכל זמן ומקום, תוך כדי נהיגה זה קורה לי הרבה, אבל גם בהליכה עם הילדים לבית הספר בבוקר, או קרן אור שחודרת דרך גלגל פלסטיק שקוף״
טוב לי.
״אני מאוד אוהבת לטוס, אוהבת את ההרגשה של מטוס ממריא, של להרגיש את המהירות המתגברת על מסלול ההמראה, אני אוהבת גם את ההתרגשות שבנחיתה, האם הטייס יצליח לעצור בזמן, לפני סוף המסלול, זה מעין לונה פארק בשבילי. אני חולה על בתי מלון, ומאוד אוהבת לחקור ערים חדשות, כפרים נידחים, ותרבויות שונות.קפה טוב, שיחה טובה, כתיבה, הקשבה. לעצמי. נסיעה טובה, חוייה מיוחדת. ללמד מישהו משהו שהוא לא ידע קודם שמאוד יעזור לו והידיעה שהוא ישתמש בידע הזה עוד זמן רב אחרי״.
רע לי.
״כשאני נמצאת בתוך הבית יום שלם, אני מתחרפנת. אני ממש מטפת על הקירות. וזה קורה לפעמים, בסופי שבוע לא מתוכננים, או כשהתכנית היא סוף שבוע רגוע בבית, אני משתגעת. מזל שיש לי בית קרקע עם חצר, לפעמים רק לשבת בחוץ יכול להרגיע אותי, אבל הכי טוב זה להיכנס לאוטו, או עדיף, לעלות על מטוס, ולנסוע למקום חדש, מרגש ומגניב״.
״אולי לא למדתי צילום בצורה פורמלית, לא עשיתי מעולם ארבע שנים של לימודים מרוכזים בתחום הצילום, אבל אני לומדת כל הזמן, מכל צלם וצלמת איתם אני נפגשת״
מפחיד.
״אני מפחדת מנחשים. אני יודעת, הם מפחדים ממני יותר, אבל זה לא נשלט. לא רוצה להתקל בנחש, לא ברחוב, לא בשדה ובטח שלא על עץ. תודה קוסטה ריקה! נחשים ארסיים בגובה העיניים״.
בית חם.
״לראות את הילדים שלי משחקים יחד. בונים ארמונות בחול, מתחלקים בשקית אפרופו, מעבירים אחד לשני את החלב בשולחן ארוחת הבוקר. הם כאלה ילדים טובים. ממש זכיתי. יש לי את הבעל הכי תומך בעולם, הכי מאפשר, הכי מפרגן. הוא עושה ויתורים בחיים שלו לטובתי, לטובת הקריירה שלי, לטובת המסלול אותו בחרתי, ואני כל כך מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי, כל יום. מעל ומעבר. לא הייתי מי שאני היום בלעדיו, פשוט לא היה לי את האומץ לנסות. תודה ישראל״.
קניון רמת אביב, תל אביב, גלריית האמנים אוצרת התערוכה: איילת אמוראי-בירן
עינב לוריא: העניין של עינב לוריא באמנות החל בגיל מאוד צעיר, עם השנים פיתחה סגנון ייחודי במגוון תחומי אמנות, ציור, פיסול, עיצוב צעצועי עץ ואיור ספרי רפואה. למדה שנתיים באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, לפני שיצאה לקריירה עצמאית. עבודותיה עוררו עניין מקומי והוצגו בישראל ובמדינות נוספות בעולם. ציוריה של עינב לוריא מתוארים כצבעוניים עם שימוש רב בצבעים חמים ומלאי חיים. היא מציירת בעיקר בצבעי אקריליק, בציוריה היא חוקרת את הטווח שבין צבע נוזלי ושקוף מאוד לצבע אטום ובולט, כאשר היא משתמשת באותו מדיום ציור. עבודותיה נעות בין ריאליזם לסוריאליזם, משלבות דמויות, חיות, נופים, צבעים ואור בהשראת החיים שלה בישראל וטיוליה בדנמרק, אירלנד ונורבגיה.
נסימה עוזיאל: נולדה בלבנון ועלתה לישראל בשנת 1970. נסימה עוזיאל, החלה לצייר לפני כ-7 שנים, כאשר הצטרפה ללימודי רישום וציור במדרשה לאומנות במכללת בית-ברל. בהמשך למדה ציור באופן פרטי אצל מורים שונים וכן בסדנאות ציור בהנחיית ארם גרשוני ודוד ניפו. בשנה האחרונה היא עובדת ויוצרת בסטודיו של האמנית אורית אקטע. הציגה בתערוכות שונות, ביניהן התערוכה השנתית של בנק הפועלים, בגלריית תיאטרון הבימה, בגלריית תיאטרון גבעתיים, בסינמטק בירושלים ובהאנגר של נמל יפו. בתערוכה זו היא מציגה פורטרטים, ציורי נוף וטבע דומם, בצבעי שמן ובסגנון ריאליסטי נקי ומוקפד.
יוכי יששכר: נולדה ב1941 ברחובות, בשכונת שעריים, דור ראשון בארץ. יוכי יששכר היא אם לשתי בנות, שני נכדים ושני נינים. היא עבדה בעיריית רחובות וכמנהלת מדור במרכז הדרכה לרשויות המקומיות, מזה כ-22 שנה היא יוצרת בטכניקות שונות, ציור על עץ, ציור על זכוכית ובשנים האחרונות ציורים על בד בסגנון ריאליסטי. נושאי הציור מגוונים ובחירתם היא על פי התחושות שמעלים בה המראות והחוייות מחיי היומיום, רשמים מטיולים ברחבי הארץ והעולם, פורטרטים של בני משפחתה ושל דמויות שמסקרנות אותה, מצבים בסביבתה הקרובה והרחוקה אותם היא מתעדת במצלמה וחוקרת דרך המכחול, הצבע והמרקם.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל