Fashion Israel הוא מגזין אופנתי-חברתי לא מסחרי, שנועד לקדם אג'נדות חברתיות ולתמוך בכישרונות חדשים בתעשיית האופנה בישראל. הסיפור שלי, שהחל בשנת 2014 בבלוג אישי, מתנהל מתוך תחושת אאוטסיידריות. כאדם שהתרפק על חוויותיי בניו יורק עם הצלמים הגדולים, אני נושא עימי את הכאב והאתגרים שהיו חלק מהמסע שלי.
אני עורך של מגזין שמתחייב לחשוף לא רק את יצירותיהם של מעצבים, צלמים וסטודנטים, אלא גם את התהליך האישי שלי – את האומץ ואת הפגיעות שבשיתוף ייחודי זה. אני מאמין שהכוח של יצירה מרובה משתקף בשיח הפתוח והחדשני, שבו אנחנו לא רק מדברים על אופנה אלא גם על הערכים שמאחוריה. מתוך תחושה זו, אני שואף להפוך את המגזין לפלטפורמה לקולות שלא תמיד נשמעים, תוך הנחלת אג'נדות חברתיות חשובות שמקדמות שוויון וצדק.
ילדות.
הילדות בשכונת עזרא ברובה נעלמה. זה רק הבזקים יש לי מאותן שנים נעלמות. בניתי חומות ששורדות עד היום. אני זוכר את עצמי ילד חייכן רץ בחולות יחף, ילד שחי עם אבא חולה. לילות של צעקות. בושה מהשכנים. ילד שיושב כל יום ליד העץ בפינת הרחוב, ומחכה לאמא שתחזור. אני זוכר פעם, כשהיה אבא בהפוגה מהמחלה, הוא שאל אותי למה הפסקתי לחייך. לא עניתי. מבית הספר אני זוכר את המילה "בובה" – כך קראו לי הילדים. ילדים הם עם אכזר. הילדות הזו, שהיה בה עוני, פחד, אונס, אונס, אונס ושתיקה, תיקח אותי הרחק עמוק אל תוך חיי.
נעורים.
בדידות. הייתי נער מופנם שבורח לספרים. ואף אחד לא בא אליי הביתה. התביישתי. אבל אף אחד גם לא הזמין אותי אליו. באתי מהדרום ללמוד בצפון העיר. החברים שלי היו מחברת שירים ובלוק ציור. זהות מינית מבולבלת של צעיר מפוחד.
חברות.
החברים הראשונים שהיו לי הם מתקופת הצבא, והם אלו שליוו אותי לאורך 30 שנה. בגיל 20, כשגיליתי שיש עוד הומואים מלבדי בעולם, מימשתי את המשיכה המינית שלי לגברים. לימים, כשחליתי, אותם חברים שגילו לי עולם, לא ידעו להיות חברים והשאירו אותי לדמם לבד בחשיכה. נכון, אסור לשפוט בני אדם, אבל יותר מזה אסור לשפוט אדם חולה ולהמשיך לשפוט אותו על החולי כשהוא כבר במקום אחר. תחושה נוראה של בדידות. מוקף אנשים, אבל הכי לבד בעולם.
ניו יורק.
היא הייתה מאוד טובה אליי ובאותה נשימה אכזרית. היה לי שם חופש מוחלט. הראש נפתח לעולמות חדשים של תרבות ואמנות. עשיתי מה שבא לי. ניהלתי סיפור אהבה עם דויד לה שאפל, צלם האופנה המפורסם והחשוב בעולם, התרועעתי עם נאן גולדן, שגם היא מהצלמות החשובות בעולם. צילמה אותי לספרים, ותמונות שלי הוצגו בגלריות ובמוזיאונים בניו יורק ולונדון. בשנת 1991, סדאם הפציץ את ישראל במלחמת המפרץ הראשונה. מצאתי את עצמי בקניון במנהטן, ומכל הטלוויזיות ראיתי את בית השכנים של ההורים מופצץ. גם הבית שלנו. קשה לתאר את הפחד המשתק. והיה גם עוני בארץ האפשרויות. היו ימים רבים שלא אכלתי.
זוגיות.
מעולם לא חשבתי על אהבה או זוגיות. היא באה לי בהפתעה. לא הייתי מוכן, אבל זרמתי. זוגיות בת 33 שנה. הוא היה רק בן 18 ואני בן 27. הוא דרש מחויבות. אני, שהופתעתי מהנער היפיפה (גם לי לא היה חסר), אהבתי את מה ששמעתי. ההורים שלנו למדו לקבל את הזוגיות שבנינו, לקח להם זמן ומאוחר יותר חיבקו את המשפחה שלנו. היינו פורצי דרך בתחום הבאת ילדים לעולם להורים הומואים. לפני 26 שנה זה לא היה מקובל לראות מחזה של שני גברים, עגלה ותינוק. החיים שלנו, זוגיות יציבה וארוכת שנים עם שני ילדים, היו אור להרבה הומואים צעירים, ששאבו מזה כוח גדול. זה חלק חשוב באג'נדות שלי – להראות לצעירים אבודים, פוחדים ומבולבלים שיש אופק.
אבא.
אבא שלי, אהרון יליד איראן, היה אדם טוב. איש תם. לא היה לו קל לקבל את החיים שבחרתי לעצמי. הוא קיבל, אהב וחיבק את המשפחה שלי. אני זוכר כשהיה בן 75, ישבה הבת שלנו שהייתה אז בת 3, על הברכיים שלו ושאלה: "אתה סבא שלי?" היא חיבקה אותו והוא אמר: "כן, אני סבא שלך", למרות שידע שמבחינה ביולוגית הילדים לא מהזרע שלי. אני נולדתי עקר. אבא היה חולה רוב ימיו – דיכאונות קשים, מאניה, חרדה ברמות קשות. הוא נכנס ויצא מבתי חולים בהם עבר טיפולים במכות חשמל, עד אשר מצאו לו טיפול תרופתי מאוזן. אז, כשאני כבר בחור בתחילת שנות השלושים, גיליתי אותו. הוא היה אבא אוהב, מחבק ומייעץ. סוף סוף היה לנו אבא. ובעל אוהב מאוד לאמא.
בגיל 76 גילו לו סרטן בריאות. כשניתחו אותו בבית חולים תל השומר להוצאת הגידולים הסרטניים, הפסיקו לו בטעות את כל הטיפול הפסיכיאטרי. הוא חזר הביתה בלי סרטן, אבל עם כל מה שגדלתי עליו. זה כבר לא היה אבא שלנו. המצב התדרדר במהרה. אישפזתי אותו באישפוז יום פסיכיאטרי. זה לא עזר. הוא כבר לא היה איתנו, הוא דיבר עם שדים. בוקר אחד אמא יצאה לתלות כביסה ומצאה אותו על הרצפה, שהייתה מלאה דם, עם סכין גדולה נעוצה בליבו.
אמא.
תמיד חשבתי שאני דומה לה. אישה חזקה. יש לאמא יכולת נתינה מדהימה ולב אחד ענק. היו לה חיים קשים, מאוד קשים. היא גידלה תשעה ילדים. אמא הייתה המפרנסת היחידה. היא ניקתה בתים ומשרדים והייתה מחלקת את זמנה בין בתי החולים של אבא לתשעת הגוזלים שהיו לה בבית. יש לי קשר מאוד חם איתה ואני קרוב אליה מאוד. לא פעם אני שואל את עצמי מהיכן יש לה את כל הכוחות והעוצמות להכיל את הגורל האכזר.
מיגרנה.
כילד, אני זוכר את אבא כשהיה בן 40 לערך, כשפרוסות תפוחי אדמה קשורות במטפחת מסביב לראשו. כשמלאו לי 40, התפרצה אצלי מיגרנה נוראית שמלווה אותי עד היום. "כאב ראש מיקבצי" או "קלאסטר הד הייק". זו המיגרנה הקשה ביותר, כאב הראש הנורא מכל. היא תוקפת רק גברים מעל גיל 40 ומתפרצת כמו שעון ביולוגי משלה. ליד המיטה יש לי בלון חמצן ענק. ניסיתי המון תרופות וטיפולים, עד שבשנים האחרונות גילו שטיפול בחמצן הוא היעיל ביותר. את הנכות של הגב השבור שלי אחסוך ממכם הפעם. יש מספיק פרטים בסיפור הזה, לא?
חיים של חושך. 2012
אם חשבתי שאני דומה לאמא, אז החיים צחקו לי בפרצוף. החיים, יש להם כוח משל עצמם. לילה לפני הניתוח שלו בתל השומר, אבא יצא מתוכי. התפרצה אצלי מחלת הרדיפה הנוראה, זו שהפסיכיאטר קורא לה "סכיזופרניה פראנואידית". המציאות מפחידה יותר מהשם הזה. במשך ארבע שנים ועוד גיהנום נוראי היו לי אין ספור התקפים פסיכוטיים. חשתי כל הזמן נרדף, מפוחד, שומע קולות. חי בעולם אחר לגמרי. אני זוכר התקף שארך שלושה ימים, בו הרגשתי שרוכב אופנוע עוקב אחריי לכל מקום. הגפתי תריסים, הצצתי, צעקתי לשכנים, הזעקתי משטרה. ביקשתי מהילדים לרדת איתי והצבעתי להם על אופנוע שרודף את חיי. רוב ההתקפים היו קולות ששמעתי שמשוחחים איתי. למרות שאני מטופל תרופתית, ההתקף האחרון היה לפני כחצי שנה. כשיום ההולדת של אופיר הפך לסיוט. הכל היה מושלם, אפילו הבאתי איתי מגשים של אנטיפסטי שאני הכנתי. מישהו הציע לי לעשן גראס רפואי. "זה טוב לגב שלך", הוא אמר. עישנתי קצת והבאתי עליי שוב את הגיהנום. ישבתי עם קבוצת חברים במעגל ולאחר מכן הכל השתנה. כולם דיברו עליי, חלק באופן עקיף ואחרים באופן ישיר כעל הדבר הכי נורא שיש. במשך שעתיים התכווצתי בכיסא, הבטן התהפכה כמו במקרים רבים, לחץ איום בראש והגוף רצה פשוט לקפוץ ולהיעלם. צעקתי: "מגעיל לי פה. בוא נלך." כמובן, שמעבר למחלה יש את הצד השני, שהוא לא אשם ולא מבין. בשבילי הוא תמיד אויב, ואני שתמיד חש נרדף, מאויים ומפוחד, מגיב באגרסיה שלא אופיינית לאפי, שמכירים. אפי הטוב, האוהב המחבק והעוזר הופך להיות אגרסיבי מילולית ומצטייר כמרושע. אף אחד לא הבין מאיפה זה בא. גם אני לא. זו המחלה הארורה והמפחידה.
השתגעת. 2013
ואז היא הגיעה. בסוף ימיי במעריב התגלתה יכולת הכתיבה שלי. נשלחתי לראיין שחקנים וזמרים. כל ראיון התקבל במערכת בהתלהבות, והכתבה קיבלה שער ושמי התנוסס עליו. בראיון השני או השלישי משהו השתבש. החיים שלי השתנו. אני השתנתי. הייתי בהיי מטורף. הרגשתי ביטחון עצמי גבוה, לא הפסקתי לדבר בהתלהבות מפחידה, חיפשתי סקס והרבה, עשיתי שטויות ולא ידעתי שאני כזה. אפילו עזבתי את הבית. כמו שלא ידעו לאכול אותי עם התקפי הרדיפה, לא ידעו לאכול את אפי שהיה בשגעון גדלות או במאניה. פעם אחותי אמרה לי: "אפי, אני חושבת שהשתגעת", ואני עניתי: "אתם השתגעתם." כן, השתגעתי. לא ידעתי. גם הסביבה לא. ארבע שנים ועוד, עם רדיפות אינסופיות, 2 מאניות גדולות ו-2 דיכאונות עמוקים וארוכים שהגיעו אחריהן, דיכאונות קשים וכבדים בהם אתה מקלל את הרגע של הבוקר, בוכה ומתחנן שיבוא החושך. אין עתיד, אין אופק, אין בשביל מה. צבע שחור של מוות. ארבע שנים נוספות, בהם איש לא אישפז אותי, לא לקחו אותי לפסיכיאטר, לא אמרו לי שאני חייב טיפול, גם אני לא ידעתי לעשות זאת. הרי אני אדם חזק, תמיד הייתי. כך לפחות חשבתי.
אור גדול. 2015
מאניה היא תקופת זמן עוצמתית ומפחידה, היא שינתה אותי. הטרפת הזאת עיצבה את אישיותי החדשה. כמו שלקחתי את החולשה הזו והפכתי אותה לעוצמה. למדתי לחבק את המחלות שלי. אני מאמין גדול בטיפול תרופתי, שגם הוא, כמו שבע השנים האחרונות, עשה בי שינויים גדולים ולקח ממני את אפי הישן. במהלך המאניה ייסדתי את אתר האופנה "אפיפו" שסחף אחריו רבים, והוא מצליח מאוד. האתר הוא סוג של כלי טיפול עבורי. יש לי הרבה מאוד תשוקה והנאה בעשייה הזו. אני פועל ומנסה לעשות הכל כדי שהחלום שלי להיות אתר אופנה מוביל יצליח. יש בי המון סבלנות, התמדה ואורך רוח. אני אצליח. אני מאמין בעצמי.
ילדים.
יש לנו שני ילדים. גבר בן 26, פעיל חברתי שגדל בחברה מבוגרת. החברים שהיו לנו לא הביאו ילדים, והוא בילה הרבה מילדותו בין מבוגרים. נסיכה בת 19, שמסתדרת טוב יותר עם חיות מאשר עם בני אדם.
אברבנאל.
יצרתי הפקת אופנה ב"אברבנאל" שהייתה ההפקה המסוקרת בישראל והעלתה את נושא בריאות הנפש לשיח הציבורי. הפקה שנויה במחלוקת שהביאה אותי לדבר עליה בחברת החדשות של ערוץ 22 ובערוץ כאן 11. היום אני מרצה ברחבי הארץ מול קהלים שונים, מציג להם בהרצאה מרתקת את עולם בריאות הנפש, מספר להם על מחלות נפש, על חיי פגועי נפש בישראל, ועל הגיהנום ממנו חזרתי. כיום אני בעלים של מגזין אופנה פופולרי שיש בו (לראשונה בישראל) עורכת אופנה ערביה ישראלית ועשרות אנשים נוספים.
הסיפור שלי ושל את Fashion Israel
רינו צרור נהג לפתוח את תוכנית הרדיו שלו במילים: "וכרגיל נפתח בהתחלה". הסיפור של Fashion Israel התחיל בי. כשגרתי בניו יורק התאהבתי בצילום ואחר כך באופנה. הייתי בחברתם של צלמי אופנה בתחילת דרכם, "דיויד לה שאפל" ו"נאן גולדן" (היום מגדולי הצלמים בעולם). כשחזרתי לארץ הייתי ארט דירקטור של מגזין "קוסמופוליטן ישראל" (שנתיים) ושל מגזין "את" (שש שנים). עבדתי עם גדולי הצלמים בארץ: אייל נבו, יניב אדרי, דודי חסון ורון קדמי (צלם ובעלים של בית ספר ללימוד צילום אופנה). העבודה איתם לימדה אותי הרבה.
Fashion Israel הינו מגזין אופנתי-חברתי, לא מסחרי ללא מטרות רווח וללא מפרסמים. המגזין פועל לטובת אג'נדות חברתיות שחשוב להעלות לדיון ולשיח הציבורי. בשנת 2014 פתחתי בלוג לכתיבה, אמנות וצילום. קראתי לו Efifo. בשנת 2019 הקמתי את Fashion Israel. האג'נדה תמיד הייתה אותה אג'נדה – אני אאוטסיידר, לא חבר של אף אחד בתעשיית האופנה.
המגזין שם לו למטרה לקדם ולפתח כישרונות בתעשיית האופנה המבקשים במה להשמיע מעליה את קולם הרם, הברור והמחדש – נועזים, בועטים ותוססים מתחומי אופנה, ביוטי וצילום בישראל. יוזם ותורם למען התפתחות וחדשנות של עולם האופנה בישראל. מקדם אג'נדות חברתיות: קידום מעמד האישה, שיתוף פעולה עם אקדמיות, מכללות ובתי ספר גבוהים בארץ לצילום ואופנה, אופנה בחברה הערבית – במה לערביי ישראל. חשיפה ראשונה של אלפי סטודנטים.
פועל למען אנשים בעלי מוגבלויות, פגועי נפש, נכים ועוד. יוזם ותורם למען התפתחות וחדשנות של עולם האופנה בישראל: דגש מיוחד על קהילת המעצבים, הצלמים, הדוגמנים, הסטייליסטים, מעצבי השיער ואנשי האיפור. הייתי במה ראשונה של צלמים, צלמי אופנה, מעצבי אופנה, סטייליסטים, כותבים, יוצרים ויוצרות שביקשו להשמיע את קולם הברור, המחדש והבוטח. במהלך עשר שנות קיומו של הבלוג הקטן ושל המגזין הנוכחי, אלפי יוצרים קיבלו במה ראשונה וחשיפה ליצירות שחיפשו להראות לעולם.
תחנת ביניים בין בתי הספר הגבוהים לצילום ולעיצוב אופנה לבין תעשיית האופנה הישראלית המיינסטרימית (תמיד הסברתי להם שנדרשת סבלנות – לא קל לחדור את קיר הבטון הזה). אני לא מתבייש לומר שאני סוג של אקדמיה.
כשסיימתי את תפקידי כארטדירקטור ב"את", עולם הפרינט כבר היה גוסס ("לאישה", "נשים" ו"מגזינה" עדיין מודפסים בפרינט). כולם עברו לאונליין, וגם אני. לפני כעשור פתחתי בלוג לכתיבה, אמנות וצילום. קראתי לו Efifo (כינוי שהודבק לי במהלך השנים). הבלוג שפתחתי במערכת הבלוגים (פעם היה דבר כזה) של "תפוז" די הצליח. לאחר מכן החלטתי שאני רוצה אתר משלי עם דומיין משלי. חברים טובים בנו לי אתר בסיסי עם הכתובת: www.efifo.co.il.
באתר זה כבר התחלתי להפיק הפקות אופנה מקוריות. רציתי לגדול עוד, ופניתי למעצבות ולבוני אתרים וביקשתי מהם שיבנו לי אתר אופנה גדול ויפה. גם לו קראתי Efifo. קולות של קולגות שעבדו איתי יעצו לי לשנות את שם המגזין למשהו יותר גדול. Efifo היה מבחינתם שם של בלוג אישי. הקשבתי לקולות ושיניתי: החלטתי לקרוא לו Fashion Israel. רכשתי את הדומיין: www.fashionisrael.co.il. לאחר מספר חודשים החלטתי לשנות את הכתובת ורכשתי את הדומיין www.fashion-israel.co.il. עניין של מקף מפריד בין פאשן לישראל. למרות כל השינויים שערכתי, האג'נדה הייתה אותה אג'נדה, והיא לא השתנתה מאותו בלוג (Efifo) במערכת "תפוז" ל-Fashion Israel של היום: "מגזין אופנה המשמש במה לדור החדש של האופנה בישראל – מעצבי אופנה, צלמי אופנה, סטודנטים לאופנה, בוגרי אקדמיות לאופנה ובתי ספר לצילום אופנה."
צלמות אופנה כמעט ולא היו קיימות.
מאוחר יותר גילו מגזיני האופנה הגדולים את הכוח והעוצמה של יוצרים רעבים מלאי כישרון והתחילו לתת לזה במה. בתעשיית האופנה הישראלית שאני הכרתי בשנות עבודתי ב"את" וב"קוסמופוליטן ישראל" (אגב, זהה לתעשיית המסעדנות – בה יש יותר שפים מאשר שפיות) צלמות אופנה כמעט ולא היו קיימות.
אני קיבלתי החלטה שהמציאות הזו חייבת להשתנות (לצערי היא לא השתנתה מספיק. עדיין יש הרבה יותר צלמי אופנה עסוקים מאשר צלמות אופנה). מאז 2014, בו פתחתי את הבלוג ועד הימים החשוכים של 2025, אני פועל באותה אמונה ובאותה צדקת דרך. משמש במה לצעירים מפוצצי כישרון, רעבים – עם רעל בעיניים. אני מת עליהם. הם נותנים לי כוח ואנרגיות. אני נפעם מהם כל פעם מחדש.
אני הכי מפרגן ומאושר לגלות שהזרעים שזרעו בהם המורים המצוינים של בתי הספר הגבוהים (חלקם מהטובים בעולם), נבטו אצלי – השמיעו קול חזק. הצמיחו להם כנפיים ועפו. כן, כמו "עוף גוזל". כמי שעובד עם משרדי יח"צ האופנה הגדולים, הבינוניים והקטנים בישראל, נשלחים אליי מיילים בהם כל הקמפיינים הגדולים והקטנים – זה לא משנה.
אני מזהה בהם שמות של יוצרים שהכרתי בצעירותם והיום הם בעשייה ברוכה. איך אומרים: "ברוך השם, יש פרנסה". קיצר: יש הרבה נחת. חלקם זוכרים לי נעורים וטורחים להזכיר לי, חלקם פחות, אבל זה לא משנה את הגאווה שלי בהם.
העיקר: "תעשו ותצליחו" – בטח בימים הנוראיים העוברים על כולנו: יש ליצור, להיות בעשייה, אסור להישבר, להתייאש, להפוך אילמים, חירשים ומשותקים. אוי לנו אם ניתן להם לנצח את היצירה ואת "הרוח הישראלית".
אפילוג
אני אאוטסיידר. לא חבר של אף אחד בתעשיית אופנת המיינסטרים (פחות מתחבר. אבל זה אני – גם כשהייתי נער שצייר וכתב בלי סוף – הייתי ביישן, מופנם משהו ומסוגר). לא תמצאו אותי עושה מינגלינג בהשקות או גאלות. שולח את הכותבות המוכשרות שלי. כששואלים אותי היכן יושבת מערכת Fashion Israel אני צוחק. מפעל היצירה נמצא בחדר של הבת שלי. משם אני פועל. אני, המחשב והוואטסאפ.
קנאת סופרים
זוכרים את הדומיינים שכמו זקן טרחן כתבתי לכם עליהם למעלה? ישנה דרמה לא קטנה בסיפור. כשהייתה לי יותר פעילה, אני מתעקש לאמונה ביכולתי לייצר אותם מבלי לראות שום רווח. כשאתה מפסיק לרכוש את הדומיין הקודם שלך, הוא כבר לא שלך ומוצע למכירה. לא חשבתי, לא האמנתי ולא דמיינתי שמישהו ירכוש דווקא את הכתובות הקודמות שלי. כיוון שאני ממעט לשוטט במרחבי הרשת (פרט לאינסטגרם – שם אני צד את הכישרונות הצעירים), הובאו לידיעתי שאכן הכתובות הישנות שלי נרכשו. איני יודע עד יום מי רכש את www.efifo.co.il, ואפילו קרא למגזין שלו: Efifo. מבחינה משפטית אין מה לעשות.
אפי סטייל
כתבתי להם שזו גניבת דעת והם שינו את שם אתר האופנה המסחרי – מוכרים בו כתבות שיווקיות (Fashion Israel – בכל שנות קיומו, החל מהבלוג הקטן ועד האתר הגדול, משמש כמגזין אופנה חברתי ללא מטרות רווח. כל הפועלים בו, כולל אני, עושים זאת מאהבתם ליצירה הישראלית) ל"אפי סטייל" – אין שם שמות, לא אודות המגזין, לא שמות הכותבים – הדרך היחידה להגיע אליהם היא לשלוח הודעה בדבר נכונות לרכוש כתבה שיווקית. כך ייעשה לאיש שלא המשיך לרכוש את הדומיין הקודם. רשעות? קנאה? ואולי ההיפך – סוג של גאווה שמחקים אותך. בכל מקרה – הם רוכבים על הטראפיק של Fashion Israel.
האם יש לי שונאים?
הסיפור עוד לא הסתיים. המשך העלילה: זוכרים (תתגלגלו למעלה) שרכשתי דומיין ואז שיניתי את דעתי ובגלל מקף שיניתי כתובת? מישהו נוסף רכש את הכתובת: www.fashionisrael.co.il, פתח אתר אופנה וקרא לו Fashion. גם כאן הסיפור חוזר על עצמו. אין עם מי לדבר (אין שמות, לא אודות המגזין, לא שמות הכותבים – הדרך היחידה להגיע אליהם היא לשלוח הודעה בדבר נכונות לרכוש כתבה שיווקית). גם כאן מבחינה משפטית אין הרבה מה לעשות (אולי ללכת למשפט ארוך שלא בטוח אם אזכה בו. יש כאן גניבת דעת. זה ברור. גם כאן רוכבים על הטראפיק שלי). האם יש לי שונאים? מי רוצה לעשות לי רע? אין לי מושג מי עומד מאחורי האתרים הללו.
"מה אומרים? לא אומרים!"
ואם זה לא מספיק, הגיעה הצרה הכי גדולה: עמוד מתחזה באינסטגרם: fashionisrael.mag.official@ – זהו הנזק הכי גדול (מבלבל את כולם, מתייגים אותם במקום אותנו: fashion_israel.mag@. עולה ראשון כשמחפשים אותנו – צרה צרורה). בלי בושה הם או הוא או היא (אלוהים יודע מי מעולל את זה) גונבים את הלוגו המסחרי שלנו: של האתר, של עמוד האינסטגרם, של הפייסבוק האישי, הדף העסקי, קבוצת הקהילה. גונבים תמונות שלנו מהמגזין, מהפייסבוק ומעמוד האינסטגרם שלנו. ניסיתי הכל! ודבר לא עוזר. לא דיווחים רבים על התחזות, מיילים לאינסטגרם ישראל ולפייסבוק ישראל. נאדה. בסוף הצלחתי להוריד אותו.
אילנה דיין סיכמה את זה במשפט האייקוני שלה: "מה אומרים? לא אומרים!" אני שואל מאיפה כל הרוע הזה מגיע – בטח בימים שכולם מדברים על אחדות, קירוב לבבות, אחווה, רעות, התנדבות.
אולי להוא שם למעלה, שיצא להפסקת קפה בשבעה לאוקטובר, יש את הפתרונות לשאלות.
אנסטסיה, התגעגעתי!
Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Site: Fashion Israel
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל