יש דמויות שמלוות אותנו שנים: קארי בראדשו עם הקליק של הסטילטו על מדרכות מנהטן, רייצ’ל גרין שמזגזגת בין חלומות לקריירה אופנתית. ואז מגיעה שרון צביליחובסקי, ומצליחה לגרום לשתיהן להרגיש כמעט כמו פרומו למה שהיא עושה היום. תכירו את הישראלית שכובשת את ארמני ועושה את זה בסטייל שלא מתנצל
שרון, קניינית האופנה של Armani (כן, כן, Armani), חיה בניו יורק, מנותקת כביכול מהבית אך הכי מחוברת אליו. היא אחת הנשים היחידות במחזור שלה ב־FIT שקיבלה הצעת עבודה מלאה, והסיפור שלה מתחיל כמו כל סיפור ניו־יורקי נכון: בחלום גדול, כמות נכונה של אומץ, חוצפה ישראלית וקצת מזל שנולד מהיכולת לזהות הזדמנות ולתפוס אותה בשתי ידיים.
את הראיון שלנו אנו מקיימות בסופ"ש ליל כל הקדושים. בישראל כבר 19:30, שם בניו יורק 12:00 בצהריים, ושרון בדירתה החמימה, שבה היא מתגוררת עם טום בן זוגה, נכנסת לשיחה שלנו לאחר שלילה לפני היא עוד צעדה בשדרה החמישית בתחפושת של האייקונית מכולן: קארי בראדשו. חצאית טול לבנה, עקבים שמחליקים על מדרכות העיר וחיוך שמרגיש כמו סצנה שנחתכה מהסדרה עצמה. ככה מתחיל הסיפור של אחת הנשים המעניינות בתעשיית האופנה העולמית: ישראלית עם חלום, אומץ שעוקף פרוצדורות וחיבור עמוק לבית שאותו השאירה מרחוק.
“להסתכל על עצמי חמש שנים קדימה ולדעת: זו לא אני”
כמו כל מסע טוב, גם שלה לא התחיל בנקודת זוהר. אחרי הצבא וטיול בדרום אמריקה, היא חזרה לתואר באוניברסיטת תל־אביב בתקופת הקורונה. “התחלתי את הלימודים בתקופת הקורונה, אבל כבר באמצע השנה הראשונה הרגשתי שזה לא זה. לא ראיתי אותי שם בעתיד.”
ואז מגיע סיפור קטן, כמעט מצחיק, אבל מלא משמעות: אבא שלה מדבר איתה על “תוכנית החמש שנים”. ושרון? אפילו לא ידעה שיש תוכנית כזאת. “לא ראיתי את עצמי עוד חמש שנים,” היא אומרת. “לא את מי שאני אמורה להיות. זה פשוט לא התאים לי.” וכאן מגיע רגע התזוזה: היא מגישה מועמדות ל־FIT. רק לשם. “זה היה חלום. אם לא מתקבלת אחזור ואסיים את התואר בארץ. אבל אני חייבת לנסות.”
כשהודעת הקבלה הגיעה בדצמבר, חודש לפני תחילת הלימודים, היא פשוט ארזה חיים שלמים. “הגעתי שבועיים לפני הסמסטר וקפצתי למים. מצאתי שני שותפים ישראלים תוך כמה ימים. היום הם החברים הכי טובים שלי.”
“אני מסתכלת על היום הראשון שלי ב־FIT ורואה ילדה עם מעיל חדש וחלום ענק”
הימים הראשונים ב־FIT היו כמו קפיצה למים קפואים. בעיקר בגלל הלבד. לא היה מעבר קל, והיא לא מתייפייפת סביב זה: “לא הייתי מודעת כמה קשה זה יהיה,” היא משתפת. “כל דבר קטן, מהבנק ועד הסים, הפך למשימה.”
“לא היה לי את מי לשאול. לא היה לי את מי שיבין. זאת תחושה שכל דבר שאת עושה הוא מאמץ, וכשאין לך את מעגל התמיכה שלך, אפילו טריוויאלי נשמע ענק.” היא אפילו חזרה לבקר בארץ מוקדם מהצפוי. “הייתי צריכה את החיבוק הזה. פשוט הייתי צריכה רגע בית.”
אבל דווקא הקושי הפך לשיעור. עם הזמן זה השתנה. לא כי ניו יורק הפכה קלה, אלא כי היא הפכה לשלה. “את בונה לעצמך חיים. מעגל תמיכה. את מתחילה להבין איך דברים עובדים. לא הכל קשה לנצח.”
כששרון מספרת על היום שבו נכנסה ל־FIT, אפשר כמעט לדמיין את הסצנה כמו מתוך סרט. “קניתי מעיל מיוחד לכבוד הרגע הזה. יום לפני מדדתי את האאוטפיט. שאלבש ידעתי שזה ישפיע על איך שאני מרגישה. עכשיו מכרתי את המעיל אגב, אבל אז זה היה רגע.”
“לא הייתי מודעת כמה קשה זה יהיה. כל דבר קטן, מהבנק ועד הסים, הפך למשימה. לא היה לי את מי לשאול. לא היה לי את מי שיבין. זאת תחושה שכל דבר שאת עושה הוא מאמץ.”
שרון צביליחובסקי
היא הייתה בת 23, מוקפת סטודנטים בני 18 שהגיעו היישר מהתיכון, בעוד היא כבר עברה צבא, עבודה, טיול גדול. “הרגשתי שונה. הרגשתי שאני לא באותו שלב בחיים. הם חושבים על שיעורי בית, אני חושבת על שכר דירה, ביטוח בריאות, איך אני עומדת להסתדר לבד בעיר הזאת.”
והשפה? גם היא, למרות האנגלית המושלמת מהבית, הפכה לאתגר: “פתאום את קוראת תפריט וזה מאמץ. אנשים מדברים איתך תוך כדי ואת אומרת להם: רגע, שנייה, אני צריכה להתרכז. זה משהו שלא קיים בשפת אם.” ועדיין, בתוך כל הזרות, היא מספרת בחיוך: “כולם שם צבעוניים, כולם מתלבשים כאילו זה לחיות באופנה מהלכת. פתאום הבנתי: זה המקום שאני אמורה להיות בו. גם אם זה מרגיש לא נוח, זה שלי.”
הישראלים באים, דרך החלון
כדי לממן את החיים בניו יורק היקרה, שרון עבדה אז בחברת פודטק ישראלית והגיעה במסגרת עבודתה לאירוע בבניין יוקרתי שבמקרה היה אירוע של ארמני. “בהתחלה בכלל ניסיתי למכור להם את המוצר,” היא צוחקת. אבל אז זיהתה את מנהלת משאבי האנוש, וכמו ישראלית טובה הציגה את עצמה: “אמרתי לה: עזבי רגע את הגלידה. אני סטודנטית לאופנה, ואני רוצה התמחות אצלכם.”
משם הדרך הייתה קצרה להתמחות, ולאחריה לתפקיד אמיתי. “זה היה הרגע שידעתי שנכנסתי לליגה של הגדולים.”
היא לא מתארת את זה בפאתוס. להפך. היא מספרת את זה בפשטות של מי שעבדה מאוד קשה: “ברגע שהתחלתי את ההתמחות, משהו בי נרגע. זה כבר לא היה חלום. זה היה מציאות.”
“ברגע שהתחלתי את ההתמחות, משהו בי נרגע. זה כבר לא היה חלום. זה היה מציאות. זה היה הרגע שידעתי שנכנסתי לליגה של הגדולים.”
שרון צביליחובסקי
וכששואלים אותה מה מבדל אותה מקולגות אמריקאיות: “לאמריקאים יש תהליכים מאוד ברורים. מי אחראי על מה, מי מדבר מול מי. ישראלים? אם הדלת סגורה, נבוא מהחלון. אני לא מתביישת להגיד את דעתי, גם כשהייתי חדשה. יש כאלה שהסתכלו על זה מוזר. בעיה שלהם.”
והיא צוחקת, אבל יש בזה גם אמת: “לישראלים יש גמישות שאין בכל מקום. אנחנו עם שמסתגל מהר. זה עור עבה. זה מתנה בתעשייה הזאת.”
קניינית אופנה בארמני: בין נתונים, חלומות וסמפלים
יום עבודה שלה נשמע כמו חלום של כל חובבת אופנה ומתחיל בצעידה ברחובות ניו יורק, אבל מאחורי הזוהר יש מתמטיקה, ניתוח שווקים וניסיון לחזות מה יקרה בעוד שנה. היא חלק מצוות שאחראי על קניינות לאזורי ארה"ב, קנדה וחלק מדרום אמריקה. העבודה משלבת פגישות על קולקציות, בחינת סמפלים, בניית סיפורי מותג ובחירות שמכתיבות את מה שהצרכן יראה על המדפים.
כשאני שואלת מה מנחה אותה בבחירת פריט, העיניים שלה נדלקות: “צריך להכיר את הפרסונה, לדעת טרנדים מאקרו ומיקרו, להבין את הכלכלה, המלחמות, את הבדים, את הביזנס… זה מיליון דברים זזים שאתה צריך להחזיק בראש.” והאם היא טועה לפעמים? “בטח. אבל מזה לומדים הכי הרבה.”
הדופק הישראלי שלה חי ופועם גם מהמרחק
שרון מספרת שבמעבר לניו יורק היא גילתה משהו מפתיע: “הבנתי כמה אני יותר ישראלית ממה שחשבתי.” הרשתות החברתיות, טיקטוק ואינסטגרם הפכו להיות החבל שמחבר אותה לישראל: דרך התוכן בעברית, דרך קהילת האופנה המקומית ודרך היכולת להראות לעולם מי היא באמת.
“הרשתות החברתיות מחזיקות אותי קרובה לישראל. אני רוצה לתת ערך, ידע, השראה, משהו קטן שמחדש למי שצופה.” והיא גם מודה: “מה שלי נראה ברור מאליו יכול להיות זהב למישהי אחרת.”
“לאמריקאים יש תהליכים מאוד ברורים. מי אחראי על מה, מי מדבר מול מי. ישראלים? אם הדלת סגורה, נבוא מהחלון. אני לא מתביישת להגיד את דעתי, גם כשהייתי חדשה. יש כאלה שהסתכלו על זה מוזר. בעיה שלהם.”
שרון צביליחובסקי
ועל הגבול בין חשיפה לפרטיות היא מדייקת: “אני לא פותחת מצלמה כשכואב לי. אני מדברת בדיעבד, בשביל לעזור למישהי אחרת. ברגעים הקשים אני עם האנשים הקרובים שלי.”
“ואחרי השבעה באוקטובר הרשתות היו מקום שדרכו הרגשתי שאני יכולה להיאחז בארץ.” והאם היא מייצגת את ישראל? “מאוד. אני מדברת עברית. אני עם שרשרת החטופים ‘עד החטוף האחרון’.” היא מוסיפה שההסברה האמיתית מתרחשת ביום־יום: “אני עונדת את השרשרת של החטופים. אני מספרת מי אנחנו באמת. אני לא מסתירה שאני ישראלית.”
הציפורניים – אירוע אופנה בפני עצמו
אי אפשר בלי לדבר על זה. הציפורניים של שרון נהיו כבר סמל. נשים שולחות לה תמונות, מחכות לדעת מה הדוגמה ומבססות עליהן טרנדים. “אני אפסיק לקנות ירקות לפני שאוותר על הציפורניים,” היא אומרת וצוחקת. “זה האאוטלט האמנותי שלי. זה החלק של עצמי שאני רואה כל היום, וזה חייב לשקף משהו ממני.”
“עוד לא כבשתי את הכל – ואני לא מתכוונת לנוח עכשיו”
שרון כבר הגשימה חלומות שאחרים רק מעיזים לחשוב עליהם. אבל היא לא עוצרת, לא עכשיו, לא כשהעולם סוף סוף קולט מי היא. “רציתי לעבור לניו יורק, עברתי. רציתי ללמוד אופנה, למדתי. רציתי לעבוד באופנה, עבדתי. הגשמתי. אבל עכשיו? עוד לא בא לי לנוח.” והחיוך שלה אומר הכל: היא לא רק בדרך קדימה, היא רצה.
לקראת סוף הראיון התקלתי אותה בשאלון קצר, ושרון, כמו שרון, עונה בחדות ובחיוך:
מה למדת על עצמך מאז שעברת לניו יורק? “שאני הרבה יותר ישראלית ממה שחשבתי.”
מתי את מרגישה בבית? “בדירה שלי עם טום.”
מה נותן לך שלווה בעולם כל כך תובעני? “המיטה שלי. וטיול דרך השדרה החמישית אחרי העבודה להיכנס לחנויות. זה הרגע שלי.”
אם לא אופנה, מה? “שיווק ופרסום. סושיאל. זה תמיד עניין אותי.”
על מה את חולמת כשאת עוצמת עיניים? “להיות איט־גירל. להקים מותג משלי.”
“עוד לא כבשתי את כל מה שאני רוצה” – וזה בדיוק הסיפור
יש נשים שנכנסות לתעשיית האופנה בזהירות, מנסות להבין את הכללים. ושרון? היא כותבת אותם מחדש.
אולי זו הישראליות הישירה, החדה, זו שלא מפחדת להגיד “לא הבנתי” ולא מהססת לשאול “למה לא?”.
אולי זו ניו יורק, עיר שמתגמלת רק את מי שלא מפחדת ללכת מהר יותר מהרמזור.
אולי זה פשוט שילוב נדיר של ילדה עם חלום ענק ומעיל חדש, שהפכה לאישה שלא מפחדת משום חלום.
היא מכירה את המספרים, חיה את הטרנדים, נוגעת בבדים, אבל יודעת שהסיפור האמיתי נמצא בחוצפה, ובעובדה שהיא לא מוותרת גם כשהעיר בועטת. והכי חשוב? היא לא מתנצלת. לא על הישראליות. ולא על השאפתנות.
וכשהיא זורקת כבדרך אגב: “עוד לא כבשתי את כל מה שאני רוצה,” זה ברור שזה לא חלום, זו עובדה. ואם יש משהו שתעשיית האופנה אוהבת יותר מטרנד. זו אישה שיודעת מי היא ולא מפחדת לסגור דלת, לפתוח חלון ולטפס פנימה בנעליים של Armani. והסיפור של שרון? הוא רק מתחיל, והוא הולך להגיע הרבה יותר רחוק מהשדרה החמישית.
שני אקוע – עיתונאית ועורכת אופנה
אינסטגרם: shaniaqua@
Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל