היא למדה ב"שנקר" ובעטה במוסכמות, עד שגילתה שהחופש האמיתי נמצא דווקא בין קפלי הבד של הצניעות. בגיל שמונה היא איבדה את אמה, ובשנים האחרונות היא הפכה את האובדן למותג האופנה המדובר ROZ. רחלי זילברשטיין יצרה את רגע השיא המרגש ביותר בשבוע האופנה, ועכשיו היא מסבירה למה השמלה היפה ביותר בארון היא זו שנושאת עמה סיפור, ואיך אמונה וסטייל חיים בדו-קיום מושלם
רגש על המסלול
האורות בחלל התצוגה בקרמינצקי 7 בתל אביב עממו, וצלילי כינור חרישיים החלו לנסר את האוויר, רועדים בין הכתלים החשופים. זה לא היה עוד "פאשן שואו" של בגדים יפים; זה היה אירוע של רגש חשוף, כמעט דתי במהותו, שבו המסלול הפך למזבח של זיכרון, רגש ותקווה. כשהכנרית עלתה לחלק העליון של הבמה וניגנה את "בואי אמא", המנגינה שרטה את הלב וסדקה את המעטפת המנוכרת של עולם האופנה. בתוך השקט המתוח הזה, דנה גרוצקי פתחה את התצוגה של המותג ROZ בשמלה ירוקה מהפנטת, שנעה על הגוף כמו גבעול רענן המתעורר לחיים.
הבחירה בצבע הירוק לא הייתה מקרית; היא סימלה את הנביטה הראשונה של השושנה. בתהליך העיצובי של רחלי זילברשטיין, השושנה היא מטאפורה לנפש האישה, פקע סגור ומוגן הטומן בחובו כאב ופוטנציאל. הירוק ייצג את החיות הפורצת מהאדמה, את הרגע שבו השכול הופך לחומר גלם. "זאת תצוגה של רגש", לחשה רחלי לדוגמניות מאחורי הקלעים, "בסוף, מה שאתן מרגישות, תביאו את זה. תלבשו את זה".
ככל שהתקדמה התצוגה, השושנה עברה את גלגוליה: מהנביטה הירוקה, דרך הפריחה העזה ועד לשלב שבו עלי הכותרת נראים כנובלים, אך למעשה נאספים לבגד חדש. רחלי השתמשה בבדים כדי לתאר את הארכיטקטורה של הצמיחה: כיווצים שהזכירו קימורים של עלי כותרת, שכבות טול שדימו עומק פנימי, וגזרות ששמרו על צניעות מבלי לוותר על העוצמה.
לורן ומינץ: בין הקפה לשיעור המוסר
אנחנו יושבות ב"לורן ומינץ" בתל אביב, מקום שבו האסתטיקה האורבנית פוגשת את העומק של רחלי. היא לא המעצבת הטיפוסית שתרדפי אחריה בין גלילי בד; היא אישה שמדברת במושגים של השגחה פרטית וחובת הלבבות. "אני מאמינה באמת ובתמים שהקב"ה הוא טוב", היא אומרת לי כשהיא לוגמת מהקפה. "זאת החבילה שלי, והדרך שלי היא איך להתמודד איתה: או להיכנס לדיכאון, או לקחת את זה לערך".
הערך הזה מתרגם אצלה לא רק לבגדים, אלא לשיעורי מוסר שהיא מעבירה. היא לא מפחדת מהמילים הכבדות. "תורה זה גדול עליי, אני מעבירה שיעורי מוסר", היא צוחקת, אך עיניה רציניות. היא מצטטת את רבי נחמן מברסלב: "אין יותר שלם מלב שבור". המשפט הזה הוא ה-DNA של המותג שלה.
האמונה הזו היא שמאפשרת לה לשרוד את התעשייה התחרותית. "מה זה תחרות? בסופו של דבר הפרנסה מהקדוש ברוך הוא. אני נורא משתדלת לשמור על הסנטר שלי. שמישהו יכול לקחת לי את הפרנסה? אני בעד שיתופי פעולה, בעד לעזור ולהיות ביחד".
הארכיון שבלב הילדה מאבן גבירול
כדי להבין את רחלי, צריך להבין את הרקע והאובדן. היא הייתה רק בת שמונה וחצי כשאמה נפטרה. אמא תל אביבית, גרה באבן גבירול, אישה שאהבה אופנה ותכשיטים בכל נימי נפשה. "האהבה לאופנה התחילה אצלה בארון", רחלי נזכרת. בגיל עשר, כילדה שרק התחילה לעכל את החלל שנפער, היא קיבלה החלטה: המותג שלי ייקרא על שם אמא שלי.
היא מחזיקה ב"ארכיון" של פריטים של אמה, שאריות של חיים שנקטעו בגיל 44. "היא השאירה לי חותם, אני ממש חיה לפי הדרך שלה". המסע הזה עבר דרך "שנקר", שם היא הייתה "הדתייה החמודה עם כיסוי הראש" שבועטת במוסכמות. בשנים הראשונות היא עיצבה חזיות ופריטים חשופים, מנסה להוכיח שהאמנות שלה לא צריכה "הכשר".
אבל אז הגיע המהפך. רגע לפני השבעה באוקטובר, הכול השתנה. "הגעתי למסקנה שאני נהנית יותר לעצב צנוע. שיש לי יותר מרחב, יותר בד, יותר גזרה. האתגר הזה של לעשות צנוע, אני מחדשת פה משהו". היא לא רואה בצניעות מחסום לחופש אמנותי, אלא להפך: "יש לי חדוות יצירה הרבה יותר גדולה עכשיו".
חוסן על המסלול, המניפסט של החיים
הדוגמניות בקרמינצקי 7 לא רק צעדו; הן נשאו עליהן סיפורי חיים. החיבור ל"בית של בר" והמסר של עידוד נשים ללכת להיבדק לסרטן השד הפך את המסלול למניפסט מציל חיים. ליר עוז, שאיבדה את אמה, צעדה בשחזור ורוד ואופטימי של שמלת הכלה של אמה המנוחה של רחלי, רגע שהיה שיאו של תהליך התיקון. השושנה, שפעם קמלה, פרחה מחדש על המסלול בדמותה של הבת והיצירה שלה.
לצידה צעדו נשים שהן הוכחה חיה לחוסן: אילנית לוי שפתחה עם כפפות המסמלות את הבנות מחוץ לסל הבריאות, אלישבע המגשרת בין "אאוטפיט" להלכה, ועדי סי המביאה את חקר ההתחזקות והאמונה אל הבד.
כשהסתיימה התצוגה, הקהל לא מיהר להתפזר. ב"לחמנינה" הסמוכה השתרך תור ארוך של נשים שיצאו מהופנטות. "אנשים יצאו באורות מהתצוגה שלך", אני אומרת לרחלי כשאנחנו נפגשות ימים ספורים לאחר מכן, "כמו שחוזרים מאומן". הן לא ראו רק בגד; הן חוו תהליך של צמיחה מתוך שבר.
צניעות כבשורה עולמית
רחלי זילברשטיין היא פרפקציוניסטית חסרת תקנה, "חולת שליטה" כהגדרתה, שמתמרנת בין אימהות לשלושה ילדים לבין ניהול מותג בצמיחה. היא מספרת בחיוך איך השמלה שלבשה לחתונה של אחיה הגיעה עם שליח רק שעתיים לפני החופה. "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", היא מודה, "מזל שיש את השבת. השבת היא שבת קודש".
כשאני שואלת אותה על הדיסוננס שבין עולם האופנה לערכי הדת, היא עונה בביטחון: "אישה יפה וכלים נאים זה חלק מהחיים. כשאנחנו נראות טוב, זה משפיע על העבודה, על הבעל, על המשפחה. התורה רוצה שהאישה תיראה טוב ותדאג לעצמה".
החזון שלה לא עוצר בקרמינצקי. היא נושאת עיניים לשוק האמריקאי והאירופאי. "החלום שלי הוא לראות את הכוכבות הכי גדולות לובשות שמלות צנועות ושיגידו 'וואו, זה הכי יפה בעולם'". היא מוכיחה שגם מתוך השברים הכי כואבים, אפשר לתפור סיפור של גאולה. כשאנחנו נפרדות, אני מבינה שהשמלות של ROZ הן לא רק בד; הן תפילה שלובשים על הגוף.
את העיצובים המהפנטים שלה תוכלו למצוא בלילינבלום 17 בתל אביב, וניתן ליצור איתה קשר במספר 052-3991102.
"אין יותר שלם מלב שבור"
רחלי מבססת את דרכה על דברי רבי נחמן מברסלב. "לכל אחד יש את ה'חבילה' שלו", היא אומרת. "השאלה היא איך אתה מתמודד איתה. אפשר להיכנס לדיכאון, ואפשר לקחת את המשבר ולהוציא ממנו ערך. אני בחרתי לקחת את הגעגוע לאמא ולהפוך אותו לבגדים שגורמים לנשים אחרות להרגיש יפות וחזקות. זה הניצחון שלי."
שני אקוע – עיתונאית ועורכת אופנה
אינסטגרם: shaniaqua@
Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל