מוראד חסן: "אני לא מוכן שיגדירו לי את הזהות שלי"

מוראד חסן הוא שחקן של דיוק ושל שקט, כזה שבוחר פרויקטים בפינצטה ומעדיף להיות סוליסט מאשר להתפזר. אבל בשנה האחרונה, אחרי תאונת אופניים ותקופה של חרדה, הוא הפסיק לשתות, כי הבין שזה לא מרגיע, זה מציף. עכשיו, כשהוא עולה על הבמה ב"שורה – מלאכת זיהוי חיים", בה הוא מגלם חוקר מצח דרוזי, הוא מגיע אחרת. פחות עם פוזה, יותר עם אמת. ובין המחזות, הסדרות והסרטים, הוא חוזר למטבח של בית קנדינוף, מקום עם אותו דופק, אותו לחץ, אותו קהל, שמזכיר לו בכל ערב מחדש מה זה להיות חלק מצוות

צילום: talithad_ph@
עיצוב אופנה: doron_ashkenazi_menswear@
ניהול אישי: saritlef.agency@
יח״צ מוראד חסן: yuvalgarberpr@

מוראד חסן אומר את זה בלי מרירות. בישראל הכול קרוב מדי, ודווקא הקרבה הזאת יכולה לקבע. תפקיד אחד מצליח, והמערכת כבר מסמנת אותך. "זה מייצר טייפקאסט," הוא אומר, ומיד מוסיף את המחיר. "כן, אני צריך להוכיח את עצמי כל פעם מחדש." אבל הוא גם אוהב את זה, כי זה מכריח אותו להישאר חד. לא להירדם בתוך מה שכבר עובד.

"לשמחתי ולצערי הסצנה פה מאוד קטנה, כולם מכירים את כולם. זה מייצר טייפקאסט, ואז אתה מוצא את עצמך מוכיח בכל פעם מחדש מי אתה, ומה עוד יש בך מעבר לתפקיד שכבר ראו."

המטבח והבמה, אותו דופק

בית קנדינוף הוא לא סיפור צד, הוא שכבת מציאות. מסעדה מלאה בשחקנים ובסטודנטים למשחק, עם בדיחות פנימיות של ציטוטים ממחזות באמצע הסרוויס. זה מצחיק, וזה גם מדויק.
כי הדמיון אמיתי. הכנה, תזמון, כניסות ויציאות, פיקים, לחץ, וקהל שמחכה שתוציא משהו מושלם בזמן אמת. "יש קהל במסעדה," הוא אומר, "ויש קהל בתיאטרון." בשני המקומות מגישים מנה, רק שהפעם היא מגיעה בצלחת, ובפעם אחרת היא מגיעה במילים.

סוליסט שמתרגל צוות

מוראד מודה שהוא סוליסט. הוא אוהב לבחור, לסנן, לשמור על הקו שלו, לא לקחת כל תפקיד רק כי הוא שם. הוא מחפש דמויות שלא מחפשות חן, דמויות שיש בהן עומק, כאלה שלא משכפלות סטריאוטיפים ולא מדליקות עוד אש.
דווקא המטבח לימד אותו משהו שהבמה לא תמיד דורשת. ענווה. היררכיה. דינמיקה קבוצתית. להיות טוב במה שאתה עושה, ולפרגן בלי חשבון. במילים שלו, על הבמה הוא היה עסוק בעצמו. במטבח הוא למד להיות חמוד עם כולם.

"הזהות שלי היא הקו האדום. אני לא מוכן שיגדירו לי אותה, לא מוכן שישימו אותי במשבצת, ולא מוכן שמישהו יהיה פטרון מעליי."

כשהשקט מגיע, מגיעה גם השאלה

אחרי תאונת האופניים, השבר, והניתוח, הגיע שקט כפוי. ואז ריק. ואז חרדה. הוא מספר שפעם היה שותה, וגם עישן, עד שהבין שזה מציף את הגוף ואת הראש. הוא הפסיק, כי לא הייתה לו אופציה אחרת.
וכשאין במה ואין משמרת, נשארת השאלה שמכאיבה יותר מכל ביוגרפיה. מי אני בלי תפקיד. הוא מדבר על שחייה, על ניסיון למדיטציה, על כתיבה כשאפשר, ועל הכלבה שלו. וגם על בדידות, על מרחק מהצפון ומהמשפחה, ועל החיפוש האיטי אחרי קהילה שתהיה בית.

"חמש דקות לפני הצגה אני שואל למה בחרתי במקצוע הזה. ואז אני עולה לבמה, ואם המתח נעלם לגמרי, אני מתחיל לדאוג, כי כנראה שאני כבר לא שם באמת."

"שורה – מלאכת זיהוי חיים"

ב״שורה״ הוא מגלם חוקר מצ״ח דרוזי, אדם אמיתי שחי וקיים. כדי לשחק אותו הוא פגש אותו, לא כדי לגנוב סיפור, אלא כדי להבין גוף, קול, פיזיות. לקחת אמת במינון הנכון.
הוא מדבר על החומר של ההצגה בלי סיסמאות. זיהוי גופות, עבודה שאי אפשר לדמיין באמת מבחוץ. בתוך החושך הזה יש גם הומור עצמי, כמו המשפט "דרוזים תמיד צודקים", שהוא מסביר ככלי הישרדות, דרך לנשום בתוך הבלתי אפשרי. והוא מודה שהפחד הגדול שלו היה שהאיש עצמו יראה ולא יאמין. ואז הגיע הרגע הקטן שעושה סדר. הוא היה מרוצה.

הקו האדום, זהות

יש לו קו אדום אחד, והוא לא נתון למשא ומתן. "הזהות שלי." הוא לא מוכן שיגדירו אותה, לא מוכן למשבצות, לא מוכן לפטרונות. אולי בגלל זה גם אין לו אינסטגרם. הוא אומר שזה מעורר אגרסיות, קנאה, מוטיבציה מלאכותית, ובונה תדמית שהיא לא הוא, אלא מספר. הוא מעדיף שהעבודה תדבר. "מי שמכיר אותי, ייקח אותי," הוא אומר. "אני מאמין שאני בן אדם טוב ושחקן טוב, אז ייקחו אותי."

"היה ריק מאוד חזק אחרי התאונה, ומשם הגיעו התקפי חרדה. שתיתי לפני זה, ואז הבנתי שזה לא מוריד, זה מעלה, והפסקתי, כי לא רציתי להיעלם בתוך עצמי."

---

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel