טור אישי חד, מצחיק וכואב על ימים של אזעקות, טילים ותחושת החמצה, שנשברים ברגע אחד אנושי, פשוט ומרגש: חתונה מאולתרת באמצע הרחוב. הילל, בן 18, כותב ומצלם ברגישות רבה את הרגע שבו הפחד פוגש חיים, תקווה ושמחה
שאגת הארי, חרבות ברזל 1, עוד חרבות ברזל, שומר חומות, שומר חומות ועוד איזה שומר חומות.
טבח, בגידה, תקומה; ועוד חוזר חלילה הניגון.
כל מלחמה באשר היא, מלחמה צודקת או פוליטית, בין אם אני מתנחל ובין אם אני שמאלני, הטילים הם אותם הטילים. המתים נקברים באותה אדמה בדיוק, ביחד עם הדעות הפוליטיות הכל־כך חשובות ונכונות שלהם.
כולנו באותו סיפור. באותה סירה, באותה מדינה, וחיים באותה הארץ. לפחות כולנו מאוחדים. חחחחחח.
את כולנו, כקולקטיב, רוצים המון אנשים ומדינות להשמיד, כי כולנו, כקולקטיב, פשוט יהודים.
מצחיק, כי זה נכון. או עצוב. תלוי בכם.
שנייה, חוזר: בדיוק התחילה עוד אזעקה…
חזרתי, היי.
איפה היינו?
אה כן, מוות.
וטילים. המון טילים. המון שוקולד, המון צ׳יפס, ופיג׳מה אחת שלא החלפתי שבוע רצוף. וזה פסיכי, בהתחשב בנתון שפיזית לבשתי אותה שבוע רצוף.
אניווי, הטריפה לי את המוח העובדה שאני מרוח בבית בזמן שהעולם נחרב, ואני לא שם, בחורבות, ועם מצלמה. ולמה אני שלילי? הטריפה אותי גם העובדה שאני לא בשמחות הקטנות שקורות בארץ. כמו החתונה ההיא בחניון בדיזינגוף, או סתם להקשיב לאיזו סבתא במקלט השכונתי בזמן שאני מצלם התקבצות אנושית של דעות פוליטיות שמנסות להגן על עצמן כי הן יהודיות, וכי לחמינאי, או לסינוואר, או למישהו מפחיד אחר, ממש לא היה אכפת למי הם מצביעים בקלפי.
סוריאליסטי משהו. אמרתי כבר שרוצים להשמיד את כולנו כי אנחנו יהודים?
ובזמן שאני מתבאס בבית עם תחושת פספוס שקשה לי מאוד להכיל, נשלחה בקבוצת הוואטסאפ היישובית הודעה מאחד הנערים: ״מישהו בא לעזור בחתונה עכשיו? זה ליד משפחת דודסון״. ואז: ״צריך המון עזרה, בואו״. ואז: ״צריך עזרה בניקיון של הרחוב ולארגן כאן הכול״. ואז: ״אני, עמיר, רני ויהודה פה. תגיעו״.
השעה הייתה 14 בצהריים. החתונה ב־17.
עשרות אנשים מכל הגילים הגיעו לטאטא ולנקות את הצומת שבאמצע הרחוב, ולהקים חופה.
בשעה 17 אני שומע מוזיקת חתונה של דוסים. עפתי לשם עם המצלמה, כי זה מה שאני יודע לעשות, וגם כי ה׳ שלח לי את מה שרציתי ממש עד לרחוב שלי, רחוב החיל.
חתונה מרגשת, מלאה באור, בפשטות ובשמחה אמיתית שאינה תלויה בדבר, או באולם אירועים יפה שנבחר חודשים מראש.
לא היו אזעקות ולא התרעות. הם החליטו שהם מתחתנים, אז שום פרסי לא יעצור את זה.
מבעד להר, ממש מאחורי החתן והכלה היפים, ולפני הקו הירוק, נמצאת תל אביב. ראיתי אותה רק כשהורדתי חשיפה בעריכה לאחת התמונות.
אנחנו נמצאים במין מקום כזה שאו שיש אזעקה והטיל ילך לירושלים, או שיש אזעקה והטיל יפול על תל אביב. כור היתוך גיאוגרפי, לב המדינה.
וזה גרם לי לחשוב שוב כמה מצחיק זה. אין ימין ושמאל, אין חילונים וחרדים, אין מתנחלים עם גוזמבות, ואין קפלניסטים. כאילו יש, אבל אם הטיל נורה, סביר להניח שהוא יפול על כולנו שווה בשווה.
וזה קצת מנחם. נראה לי.
מה שבאמת מנחם, בתוך כל הטירוף של החיים שלנו מאז ימות ימימה, הוא שזוג התחתן.
עם ולמרות הכול, החיים עדיין חזקים יותר. היהודים חזקים יותר.
ומה יותר יהודי מלהתחתן עם יד על הראש, בכוננות בריחה?
hilelbenor@
