פסח. זיכרון, טעם וריח
הילל בן אור: "אני נוסע לסבא וסבתא בפתח תקווה. אותו בניין שאני זוכר מאז שנולדתי, אותה שכונה שקטה בהדר גנים. פעם היו שם ספות אדומות טובעניות ושולחן עץ גדול וכבד. היום הבית מינימליסטי, נקי ומדויק. מה שלא השתנה מעולם הוא החיבוק, והמבט בעיניים שנותן לך להרגיש שאתה, ורק אתה, הכי מיוחד בעולם"
נכון אומרים שלאלוהים יש חוש הומור?
טוב, אני לא באמת יודע מי זה האומרים, אבל אני בטוח ששמעתי את זה מתישהו, מאיזה מישהו שהיה גדול ממני, שהיה באותו מצב בדיוק שאנחנו בו עכשיו. פשוט לפני הרבה שנים, לפני שהבנתי ולפני שהיה לזה בכלל משמעות מבחינתי. והבדיחות שלו לא כל כך מצחיקות כרגע לדעתי.
בטח אז כמו היום היינו מקובצים באיזה מקלט כלשהו איפשהו; ובטח אז כמו היום ירד גם גשם; ובטח אז כמו היום מישהו כתב באינסטגרם שאנחנו המדינה היחידה בעולם שאנשים בורחים ומפחדים מכמה טיפות גשם, אבל טילים לא מעניינים אף אחד.
ובטח אז כמו היום צפינו שזהו, עכשיו זו המלחמה האחרונה. מחר ביבי גומר את הרעים על אמת, הפעם. ושוב, מחר שקט. עוד קצת וזהו.
ומאז, כמו היום, סדר אסונות שלא נגמר ולא נגמר ולא נגמר, וידי קצרה מלכתוב את כולם; ממש קצרה. נולדתי ב-2008, אז האסונות שאני זוכר נעים בין שלושת החטופים, לכל מיני מבצעים שבאו אחריו, פיגועים פה ופיגועים שם, הקורונה, ואז הפילוג והקרע בעם, ההפגנות על הרפורמה, סתם מלא שנאה וכיוצא בזה, השבעה באוקטובר, המלחמה באיראן, ועוד ועוד ועוד. ולצערי גם עוד.
באיזשהו שלב קשה להאמין שיהיה פה טוב מתישהו. כלומר, אם פעם המחשבה התמימה, שלי לפחות, הייתה “אוקיי, עכשיו זה באמת ייגמר”, המחשבה הזאת התנפצה עשרות פעמים. ולדעתי השאלה הלאומית היא לא מתי אלא האם. האם בכלל נגיע לשלב של “מתי זה ייגמר”? האם בכלל נגיע לשלב שנחזור להאמין ולקוות שמתישהו יהיה פה פשוט טוב.
הייתה לי מחשבת מקלחת כזו בזמן אזעקה פתאומית, עם שמפו על הראש, בשביל השיט הזה שאנחנו חיים בו עם ישראל יצא ממצרים? נו באמת, אין מצב. יש כאן איזו בעיה רצינית ברוח הקודש של משה רבנו. די נו, זה כזה לא הוגן שאנחנו עם כזה מוכה. עברנו יותר מדי לטעמי, ומסתבר שגם זה לא מספיק כדי שיהיה כאן סבבה.
תחשבו על זה, יצאנו ממצרים, ראינו ניסים גלויים לנגד עינינו, דברים שהם פי מיליון מהטבע. משה מסובב את הראש, חטא העגל. בית מקדש? שנאת חינם. ואחריה השואה, ואחריה השבעה באוקטובר. ובעודי כותב את השורות האלה; חיילים צעירים שנהרגו בלבנון, שוב, נקברים.
מעניין אותי לדעת מי האשם במציאות חיינו כאומה עוד מימים עברו. בעיניי זה לגמרי אנחנו. חטא המרגלים מראה את המוטיב הזה של העבדות והשעבוד, נוסח “אכלו לי שתו לי”, בצורה הכי טובה. במדבר י״ג:
“לא׳ והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו.
לב׳ ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות.
לג׳ ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.”
קשה להאשים את ביבי ואת בג״ץ במשפטים כאלה. כאילו אפשר, אבל אין טעם. אני בעד שינוי גישה מבפנים לבחוץ, לא ההפך. כשמפסיקים להאשים את כל העולם ומתחילים לפעול לתיקון ושינוי פנימי, כשמתחילים לדבר חירות בלי תירוצים, אז ורק אז קורה החסד.
זהו, הוצאתי את כל השחור ממני. בואו נעבור לטוב.
אנחנו נלחמים על מטרה משותפת ונשגבת; ארץ ישראל. וכן, זה כואב בטירוף. וכן, מישהו צריך להגיד את זה; אין צפי לסיום. הגדי עדיין חושש מאוד מהזאב, והזאב מאוד מאוד רעב.
עד שלא נצא לחירות אמיתית, משמע לנקות את החיים שלנו מאויבים; לא תהיה חירות. אתם יכולים להקביל את המשפט הזה לחיים שלכם באופן אישי, ואפשר גם להבין אותו כמשהו לאומי. The job must be done. עד אז נחיה, לצערי, על חרבנו. אמר אותו מישהו ממקלט כלשהו מתישהו.
בסוף, עדיף להיות עם רודף, תוקף ומגן, חופשי בארצנו, מאשר עם משועבד בגלות, במצרים או באירופה. ותכלס; אין לנו ממש אופציות.
יאללה. פסח היום, קומו להכין חרוסת.
נסעתי לסבא וסבתא בפתח תקווה. הבניין הוא אותו בניין שאני זוכר מאז שנולדתי. שכונה שקטה בהדר גנים. זה היה יכול כמעט להיות רומנטי; אבל הדירה שלהם לא נראית כמו פעם, עם הספות האדומות הטובעניות ושולחן העץ הכל כך גדול וכבד. היום הבית מינימליסטי, מעוצב בצורה מדויקת, מודרנית ונקייה. אין סטייל כזה מבטיח.
מה שלא השתנה מעולם זה החיבוק הזה. והמבט בעיניים שתמיד נותן לך את ההרגשה שאתה, ורק אתה, הכי מיוחד ומספיק בעולם.
מתחילים בהכנה. החרוסת זה טקס של ממש. כל שנה אותו טעם, אותו זיכרון. כל שנה לפני הסדר לגנוב קצת עם כפית, כי אסור מצה לפני הסדר. אל תשאלו מאיפה אני יודע את זה.
הכול לפי העין. אין מתכון. תרקדו.
מתכון לחרוסת
יין לא יבש, יין מסורתי ירושלמי, קונדיטון.
4 עד 5 תפוחי עץ חמוצים ירוקים ללא קליפה.
אגוזים, יחס שווה בשווה, קופסה גדולה של בית קלייה.
אגוזי מלך, פיסטוק לא קלוי, צימוקים שחורים; אגוזי לוז ללא קליפה.
שתי קופסאות של גרגירי רימון.
תמרים בוואקום; בערך קילו, בערך שתי חבילות.
קינמון לפי הטעם.
פלפל שחור לפי הטעם.
הוראות הכנה
משיגים מטחנת בשר של פעם.
טוחנים כל פעם קצת ממרכיב כלשהו; חופן קצת מזה, חופן קטן מזה. אף פעם לא לטחון אותו דבר פעמיים. לעבוד בכמויות קטנות; עם המון אהבה וסבלנות.
קינמון קצת יותר, פלפל פחות.
להוסיף את היין. שלוק קטן. אולי תוסיפו בהמשך לפי הטעם והמרקם.
אם קשה מדי, להוסיף תמרים. אם רך מדי; להוסיף אגוזים. זה צריך להיות כמו פרוזן יוגורט סמיך, כזה ששכחתם ברכב חצי שעה. לא חם מדי, רך אבל לא נוזלי, עמיד אבל לא קשה.
מאחל חג שמח. חג של התחלות והתחדשות אישית ולאומית.
נ״ב; המתכון מוכפל. א – אני לא הייתי מוריד, כי זה טעים בטירוף. ב- תהיו שכנים טובים, תחלקו לקרובים לכם.
hilelbenor@
מגזין אופנה ישראלי – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
Fashion Israel - מגזין אופנה ישראלי. הבית של האופנה בישראל. אופנתי. חברתי. ישראלי.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל