ילד. בן. אח. לב פועם שנדם כל כך מוקדם

לפני שהיה כותרת, יהודה שמואל שרמן היה ילד, בן, אח ולב פועם. זהו טקסט על כאב שאין לו מחנה, על שתיקה שקשה לשאת, ועל הזיכרון האנושי שמבקש לעצור, להביט, ולכאוב את יהודה באמת, יחד, בלי סינון, היום, ובלי מרחק כולנו.

בבקשה, תגידו לי שאתם יודעים מי היה יהודה.
מישהו?
אולי אתם מכירים את השם השני שלו?
יהודה שמואל?
ואולי את שם המשפחה?

יהודה שמואל שרמן.
מישהו?

נער יהודי נרצח בשומרון.
באכזריות שאי אפשר להכיל.
לא טעות. לא מקרה. פיגוע.

יהודה יצא עם אחיו לסיור שגרתי ברכב ריינג'ר, ביום שבת.
סיור שמירה רגיל.
עוד רגע קטן של חיים פשוטים, בתוך מציאות שאינה פשוטה כלל.
הוא יצא מחווה בצפון השומרון, סמוך לחומש, והותיר אחריו שני הורים, שישה אחים ואחיות, וחלל גדול מכפי שמילים יכולות לשאת.
נער צעיר כל כך, שעוד בקושי הספיק לטעום מן החיים.

הלב שלי נקרע.
פשוט כך.

צילמתי ובכיתי.
בכיתי וצילמתי.

צילום עיתונות ודוקו הוא הצילום האהוב עליי, אולי מפני שיש בו אמת שקשה לברוח ממנה. יש בו כוח. יש בו רעד. יש בו שבר שעובר מן העדשה אל הלב, ונשאר שם הרבה אחרי שהעין כבר מביטה במקום אחר. לפעמים צילום אינו רק תיעוד של מציאות. לפעמים הוא הדרך האחרונה להציל ממנה משהו. לפעמים הוא הקול של מי שכבר איננו יכול לדבר.

אני לא רוצה לדמיין אפילו לרגע עולם בלי צילום עיתונות.
עולם שאינו נחשף לתמונה, גם אינו נחשף לכאב.
ועולם שאינו נחשף לכאב, חדל לאט לאט מלהרגיש.

דמיינו עולם שלא היה רואה את הילדה מהנפאלם.
דמיינו עולם שאין בו תיעוד מן השואה.
דמיינו עולם שאין בו תמונות מן השבעה באוקטובר.
דמיינו עולם שבו מה שעברנו נשאר סגור בתוך מי שחווה אותו; בלי עדות, בלי זיכרון, בלי מבט של אחרים.

ועכשיו דמיינו עולם שבו ילד יהודי נרצח, והאדמה כמעט אינה רועדת.
עולם שבו הזעקה אינה מגיעה רחוק.
עולם שבו גם הכאב, לפעמים, תלוי כתובת.

לא קשה כל כך לדמיין מציאות כזאת.
ואולי דווקא בגלל זה היא מפחידה כל כך.

בכיתי מפני שהשבר כאן גדול מן הלב.
אלוהים, ילד שעוד לא הספיק באמת לחיות, נרצח.
איך אפשר להכיל משפט כזה?
איך אמא קמה אל בוקר שבו היא צריכה לקבור את בנה?
איך משפחה ממשיכה לנשום כשהאוויר כולו מתמלא חסר?

בא לי לצרוח.
בא לי לזעוק.
בא לי לשאול איך אפשר להמשיך הלאה, כאילו דבר לא נשבר.

אבל הייתה עוד סיבה שבכיתי בגללה.

אני עדיין לא יודע מה כאב יותר; הרצח עצמו, השתיקה שאחריו, או התחושה המרה שהיה כאן גם אובדן נוסף. אובדן של קשב. אובדן של הד. אובדן של המקום שהיה ראוי שיינתן לילד כזה בלב של כולנו.

זה בסך הכול ילד יהודי מהשומרון.
ויש רגעים שבהם נדמה שזה הספיק כדי שלא כולם יעצרו באמת.

אני גר בשומרון. אני מתנחל גאה.
והאמת היא שאני גם תל אביבי גאה.
אני אוהב את תל אביב, אוהב את אנשיה. אני נמצא שם לפחות פעמיים בשבוע, לומד בסטודיו גברא לצילום. מן היישוב שלי תל אביב נראית כמעט קרובה. עשרים וחמש דקות נסיעה; מרחק קטן כל כך, עד שכמעט קשה להבין איך לפעמים הלבבות רחוקים הרבה יותר.

ואני לא מפסיק לחשוב, מה אם אני הייתי זה שנרצח?

איך היו מספרים את הסיפור שלי?
באילו מילים היו בוחרים?
איזו כותרת הייתי מקבל?
כיצד היו מביטים בי?

הרי אין לי פאות.
וגם לא חווה.
הדם שלי הוא חצי חצי, באמת.
אני לא ימין ולא שמאל.
אני גם לא חילוני, וגם לא עד הסוף דתי.
אני חי בין עולמות, ואוהב את שניהם.
אז איזה חלק בי היו בוחרים לראות?
ולאיזה חלק היו נותנים מקום?

והאם אז היה קל יותר לכאוב אותי?
האם אז היו יותר מילים, יותר חיבוק, יותר מקום?

או שגם אז היו חולפים הלאה, כפי שנדמה שחלפו על פני יהודה?

ובתור תל אביבי אני מרגיש נבגד.
ובתור יהודי בארץ ישראל אני מרגיש נבגד עוד יותר.

לא רק מן התקשורת.
אולי בעיקר מעצמנו.
מן המקומות בתוכנו שלפעמים למדו לסווג גם את הכאב.
מן הנטייה הנוראה למדוד צער לפי שיוך, לפי מקום, לפי זהות, לפי מראה.
כאילו יש כאב שנכנס מיד אל הלב, ויש כאב שנשאר לעמוד בפתח.

המשפחה תנוחם בבניין ציון.
גם אני.

אבל יותר מכול, אנוחם באחדות.
אנוחם ביום שבו נלמד לכאוב באמת יחד.
בלי סינון.
בלי מחנות.
בלי לבדוק קודם מי היה הילד, היכן גר, ואיך נראו חייו.

אנוחם כשנזכור את יהודה.
לא כסמל.
לא ככותרת.
לא כוויכוח.

פשוט ילד.
בן.
אח.
לב פועם שנדם כל כך מוקדם.

כי לפני הכול, ליהודה היה שם.
והיו לו פנים.
והיה לו בית.
והיו לו הורים.
והיו לו אחים ואחיות.
והיו לו חיים שלמים, שהיו אמורים עוד להיפתח כמו בוקר.

ועכשיו נשארנו אנחנו. עם השתיקה, עם הזיכרון, ועם השאלה אם נדע להיות ראויים לשם שהשאיר אחריו.

יהודה.