המפעל שסורג את הזהות הישראלית מחדש

הפיקסל הציוני האחרון: תשכחו מכל מה שחשבתם על גרביים. במפעל קטן ורוחש בגליל, בין מכונות סריגה איטלקיות לערמות של כותנה מצרית, רעי שלום הופך את הישראליות הכי חשופה שלנו, מ"פק"ל קפה" ועד בגין, לאקססורי הכי מבוקש במלתחה. בזמן שכולם מייצרים בסין, רעי בחר להישאר בבית, להילחם על כל פיקסל ולסרוג את הזיכרונות הכי מתוקים שלנו לתוך פריט לביש, איכותי ובלתי מתפשר. מהחזית במילואים ועד לרצפת הסטודיו לריקוד: סיפורו של המותג שמוכיח שגם בתוך מציאות מורכבת, האופנה הישראלית היא הוכחה חיה לאופטימיות, לשייכות ולגאווה מקומית שמתחילה מהחוט הראשון.

יש נסיעות שמתחילות כמו עוד משימה שגרתית ביומן, ונגמרות כמו פגישה עם רעיון גדול שחיכה לך מעבר לסיבוב. הדרך צפונה משאירה מאחור את תל אביב על האובך שלה, את הדחיפות המתישה, את הקצב הזה שבו הכל חייב לקרות עכשיו, רצוי עם שליח על אופניים חשמליים שמתמרן בין המכוניות. ככל שמטפסים במעלה כביש 6, הנוף משתנה והאוויר הופך צלול יותר, כזה שאפשר ממש לנשום. הירוק הגלילי משתלט על שדה הראייה, והמרכז, עם כל הרעש וההמולה שלו, נשאר פתאום רחוק מאוד, כמעט כמו זיכרון בשחור לבן. בתוך השקט הזה, בכאוכב אל היג'א שבלב הגליל, פועל המפעל שבו נולדים הגרביים של "גרובים", מותג שהצליח לקחת את הפריט הכי יומיומי שיש, זה שתמיד נחבא בתוך הנעל, ולהפוך אותו לאמירה תרבותית, אידיאולוגית ועיצובית שאי אפשר להתעלם ממנה. עבורי, זו לא הייתה רק עוד כתבת שטח.

הדרך צפונה והמרכז שנשאר מאחור

זו הייתה פגישה עם מותג שהפך לחלק בלתי נפרד מהמלתחה ומהחיים שלי. הזמנתי מהם כבר שלוש פעמים, ובכל פעם זה הרגיש כמו מתנה לעצמי. בפעם האחרונה רכשתי גרביים גם לדודה שלי תמר. שתינו חולקות אהבה עמוקה להיסטוריה, לפוליטיקה ולכל הסמלים הקטנים האלה, שבישראל הם אף פעם לא באמת קטנים. כשפתחתי את המארז הראשון שלהם לפני כשנתיים, הבנתי שיש כאן משהו מעבר לגימיק חולף. כאחת שמתאמנת בסטודיו של מישל, אני מעמידה את הגרביים האלה במבחן מאמץ תמידי. הן פוגשות את הרצפה בתנועה אינטנסיבית, פעם אחר פעם, והן מחזיקות מעמד. הן לא מאבדות צורה, הגומי לא מוותר והצבע נשאר חי. בעולם של "פאסט פאשן", שבו הכל מרגיש חד פעמי, מרענן לפגוש איכות כזו של 80% כותנה מצרית, ששורדת עשרות כביסות ומבחני שטח אמיתיים.

סיבוב פרסה בארבע לפנות בוקר

רעי שלום, היזם, המעצב והבעלים של גרובים, מקבל את פניי בכניסה למפעל עם האנרגיה המדויקת של אדם שעשה סיבוב פרסה חד בחיים והבין שהוא סוף סוף הגיע הביתה. הוא ועדי אשתו הם במקור זוג ירושלמי, אבל משהו בשקט של הגליל קרא להם להעתיק את חייהם ולבנות כאן חלוציות מודרנית. עוד לפני שהחלפנו שלום רשמי, הרמתי את קצה המכנסיים והראיתי לו בגאווה את דגם ה"פק"ל קפה" שלרגלי. הוא חייך את החיוך הזה של יוצר שמזהה את היצירה שלו בעולם, חיוך של הבנה מיידית שחוסך הרבה מילים. רעי היה פעם מורה ומחנך, איש של כיתות ושיעורים, אבל היום הוא יזם שבחר לבנות לעצמו חיים שיש בהם יצירה מוחשית. "היינו עובדים בעבודות מתישות, חוזרים גמורים הביתה", הוא נזכר בימים שבהם הוא ועדי חלמו על משהו משותף. הם היו קמים בארבע וחצי בבוקר וחוזרים בארבע אחר הצהריים, נשפכים על הספה בלי כוח לנשום, עד שהחליטו שהם רוצים ליצור משהו משלהם, משהו שיהיה להם פשוט כיף לעשות יחד. רעי תמיד אהב לעצב, והיה לו רקע חובבני, אבל התשוקה הייתה גדולה.

גרביים צבעוניים היו האהבה השקטה שלו, והשילוב הזה הוליד את "גרובים", מותג שלא נולד בחדרי ישיבות קרים, אלא מתוך צורך רגשי לבטא ישראליות אחרת. ההתחלה הייתה רצופה מכשולים. הם פנו לסין כי כולם אמרו שאין יותר מפעלי גרביים בארץ, אבל אז הקורונה פרצה והספקים הסינים נעלמו בתוך הסגרים. רעי החליט לחפש פתרון קרוב לבית. הגילוי של יוסף והמפעל שלו שינה הכל. יוסף, שנמצא בתחום משנות התשעים והתקדם מעובד ניקיון לבעל מפעל שמשקיע מיליונים בטכנולוגיה ובייצור, הפך לשותף אסטרטגי. פתאום הסיפור הפך לישראלי מהחוט הראשון. "הבנו שהייצור הישראלי צריך להתחבר לעיצוב הישראלי", הוא אומר בנחישות, ומסביר למה הוא מסרב לעבור לטורקיה למרות הפיתוי הכלכלי. עבור רעי, הישראליות היא מחויבות לתעשייה שנמצאת "מילימטר מלהיכחד".

הטופ פייב והפיקסל שהפך ללולאה

רצפת הייצור במפעל היא חוויה חושית משכרת. רעש המכונות האיטלקיות הקצבי, ה"קליקים" של הסריגה המהירה וריח הכותנה הנקייה ממלאים את החלל. תהליך היצירה של רעי הוא מלאכת מחשבת של תרגום דיגיטלי לעולם החומר. הוא מסביר לי בעיניים נוצצות שכל פיקסל בעיצוב שהוא יוצר על המחשב הופך בסוף ל"עין", לולאה אחת בודדת בתוך הגרב הנסרגת. כדי שהדמויות האיקוניות יישארו חדות ומזוהות בתוך הבד, הוא היה צריך ללמוד לצייר מחדש בטכניקה של פיקסל ארט, מה שמצריך דיוק כירורגי מול מגבלות המכונה. כשאני שואלת אותו מאיפה מגיעה ההשראה לכל אלו, הוא מדבר על הרחוב הישראלי ועל אותם פרטים קטנים שמעוררים בנו נוסטלגיה מיידית: הכיסא של כתר פלסטיק, בקבוק הטרופית מהילדות, או פניהם המוכרים של בגין והרצל.

כמי שרוכשת את המותג באדיקות, כבר גיבשתי לעצמי רשימת "טופ פייב" מנצחת שכוללת את בגין, "חי", כיסא כתר, חמסה וז'בוטינסקי, לצד געגוע קטן לדגם "תוצרת הארץ", שכבר לא מיוצר ושמור לו מקום חם בלבי. לפעמים, רעי מספר שהקסם קורה דווקא ב"טעויות מבורכות", כמו ביום שבו חוט בצבע אחר נשאר בטעות על המכונה ונוצרה גרב בשני צבעים, שהפכה מיד לדגם מבוקש. ההצלחה הזו כבר הולידה העתקות בסין לדגמים כמו ה"בייגלה" וה"איצטרובל", אבל רעי בוחר לראות בזה מחמאה גדולה. אם מעתיקים אותך, הוא אומר בחיוך, כנראה שאתה עושה משהו באמת מעורר השראה.

בין חזית המילואים לרצפת הייצור

ואז, בשיא תנופת העשייה של המותג, הגיע 7 באוקטובר וטרף את כל הקלפים. עבור רעי, הבחירה ברגע ההוא הייתה פשוטה וכואבת כאחד: "אם זה מותג גרביים או המדינה, אני בוחר במדינה", הוא אומר בנחישות שמסבירה איך מצא את עצמו מגויס למילואים ארוכים כבר בימים הראשונים. המותג, שהיה אמור להיות מרכז עולמו, המשיך לחיות בין שמירה לשמירה. הוא ניהל את הכל מהלפטופ, כשהוא בלבוש קרב מלא, וניצל את הזמן בשטח לנטוורקינג לא שגרתי. כל חייל שפגש ידע שרעי מייצר פה בארץ, והוא כבר התחיל לבדוק אפשרויות לייצור דגמים מיוחדים ליחידות של חבריו לנשק.

היו רגעים שבהם הוא הגיע למפעל ישר מהשטח, עדיין על מדים ומאובק מהצפון, רק כדי לסגור דגמים חדשים ולבחור חוטים לפני שהוא חוזר לעמדה. בזמן הזה, הוריו הפנסיונרים נרתמו למשימה ותפעלו את הלוגיסטיקה מביתם במרכז, ארזו משלוחים ודאגו שהכל ימשיך לדפוק כסדרו. הדינמיקה במפעל בזמן המלחמה, המפגש בין רעי המילואימניק לבין יוסף, הבעלים של מפעל הייצור, הפכה בעיניו ל"הארד קור" של הישראליות. שותפות גורל אמיתית שמתקיימת סביב המכונות, אי של שפיות בתוך המתח הביטחוני הגדול.

מורשת של כבוד ועתיד צבעוני

העקשנות הזו של רעי מגיעה עמוק מהבית, מסבא שלו שהיה עיוור בשנות החמישים וסירב לשבת בבית ולקבל קצבת סעד. הוא "הפך שולחנות" במשרד הרווחה בראשון לציון כדי שיאפשרו לו לעבוד במפעל עם מכונות כבדות, רק כדי לשמור על כבודו העצמי. "אתה לא בוחר את הקשיים שלך, אבל אתה בוחר איך החיים שלך ייראו בהתאם לקשיים", הוא אומר, וזו המורשת שהוא קיבל. היום גרובים הם כבר מזמן לא סוד של יודעי דבר. מרגע הפריצה שבו אנשים התחילו להעלות תמונות של המארזים המעוצבים לרשתות, המותג הפך לתופעה.

עם שיתופי פעולה כמו "הכבש השישה עשר" והזמנות ענק של 3,000 זוגות מגופים כמו "גלובס" וחברת חשמל, המותג מוכיח שהקהל צמא לתוכן ולאיכות. רעי יודע שהוא לא רק מוכר גרביים. הוא מוכר שייכות. "אנחנו מוכרים שייכות, ובסוף היא באה בצורה של גרב", הוא מחייך. בחזון שלו לעוד חמש שנים, הוא רואה מותג בינלאומי שמפיץ את הזהות הישראלית הצבעונית הזו לכל העולם דרך אופנה, מוזיקה ואווירה. כשאני יוצאת מהמפעל, עם זוג גרביים נוסף בתיק, אני מבינה שגרובים הם הוכחה שאפשר לקחת חומר יומיומי ולעשות ממנו תרבות גבוהה, ושאפשר לבחור בצבע ובתקווה ולייצר זהות מקומית גאה מהחוט הראשון, כאן בבית.

הדר פרלמוטר אינסטגרם: hadar_photographer@

שני אקוע
עיתונאית ועורכת אופנה
shaniaqua@

• חתונת הדמים
• מה תלבשו למסע בזמן?
• "אני לא מיוחד, אני חלק מעם מיוחד"
• יצירה תחת אש: המסע המוזיקלי של אורי אבו
• גלביה מציגה: אביב-קיץ 2025 למען מטרה חשובה