אולי זאת הסיבה שהיא נשארת. לא רק בתודעה. בלב

פרולוג:
את מירב בן ארי ניסיתי לראיין פעמיים. בפעם הראשונה שכחתי להדליק את המיקרופונים. בפעם השנייה שום דבר לא נשמר. לא סאונד ולא וידאו. מירב חייכה, הסתכלה עליי, ואמרה, צלם אתה לא.

מאז אני בודק מיקרופונים, שם את הטלפון על מצב טיסה, וחושב שאולי הייתה שם יד אלוהים קטנה שלחשה לי, אפי, אולי אל תכניס פוליטיקה למגזין אופנה. ואז הבנתי שמירב בן ארי היא הרבה יותר מפוליטיקה.

meravbenari11@
fashionisrael.mag@

צילום: יעל בקר yael_becker_photography@
סטיילינג: ליה פולונסקי liyapol@
עיצוב שיער ואיפור: אלינור ברש elinorbarash
צולם במלון דן תל אביב danhotels@

ביום העצמאות, כשכולנו שואלים את עצמנו איזה סיפור אנחנו מספרים על המדינה הזאת, אני אוהב לחשוב שגם נשים כמו חברת הכנסת מירב בן ארי הן חלק מהתשובה. נשים שבאו מבית אמיתי. נשים שעשו דרך אמיתית. נשים שלא קיבלו הנחות, ולא ביקשו אותן. נשים שהחיים לא עטפו אותן בצמר גפן, ובכל זאת הן בחרו לא להתקשות, אלא להוביל. יש משהו מאוד ישראלי במירב בן ארי. החספוס והלב. הקשיחות והרוך. היכולת להילחם בחוץ ולהישאר בן אדם בפנים. ובזמן שבו נדמה שהשיח הציבורי שלנו נשחק, מתכער, מתבהם, דווקא דמויות כאלה מזכירות שהסיפור האמיתי של מנהיגות לא מתחיל במליאה. הוא מתחיל בילדה אחת. באמא אחת. בבית אחד. ובחלום אחד קטן להיות יותר ממה שהמציאות ייעדה לך.

מירב בן ארי היא לא רק חברת הכנסת (יו"ר האופוזיציה, יו"ר סיעת יש עתיד) שאנחנו רואים בכנסת, בתקשורת וברשתות. לא רק אחת הדמויות הבולטות והחרוצות בזירה הפרלמנטרית. אלא על האישה. על הבת. על האמא. על מי שנכנסה לפוליטיקה לא מתוך חליפה, אלא מתוך חיים. יש נשים שנכנסות לחדר ומבקשות שיקשיבו להן. ויש נשים שלא צריכות לבקש. הנוכחות שלהן כבר עושה את זה. מירב בן ארי היא בדיוק מהסוג הזה. יש בה משהו לא מתאמץ. לא מתחנף. לא מתקרבן. היא לא נשענת על דימוי. היא נשענת על אופי. וזה אולי הדבר הראשון שמרגישים אצלה. עמוד שדרה.

ואולי הכוח לא נולד בכנסת. הוא נולד הרבה קודם. בבית. תמיד בבית

מאחורי האישה החזקה, החדה, הנוכחת, עומד סיפור של ילדה שגדלה מתוך מציאות שלא ליטפה, אבל כן לימדה. בית שנטע בה כוח. בית שלימד אותה לא לחכות שיבואו להציל אותה. לא להפוך כאב לתירוץ. לא להפוך פצע לדגל. משם הגיע הדחף. משם באה השאיפה. משם נולדה ההבנה שאפשר לעשות דרך גם בלי שיפרשו לך שטיח.יש נשים שהחיים שוברים אותן. ויש נשים שהחיים משייפים אותן. היא מהסוג השני.

עוד לפני הכנסת היה ברור שמדובר באישה של הנהגה. רזומה מפואר: האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר אגודת הסטודנטים בבינתחומי. שירתה כקצינת חינוך, ובתפקידה האחרון היתה קצינת החינוך של חטיבת גולני והשתחררה בדרגת סגן. היא עורכת דין. עשתה תואר ראשון במשפטים וממשל, תואר שני במנהל עסקים עם התמחות במנהיגות ציבורית, וקורס דירקטורים באוניברסיטת תל אביב. שום דבר אצלה לא קרה במקרה. יש אנשים שמקבלים תפקידים. ויש אנשים שנולדים עם תחושת שליחות. אצלה זה תמיד הרגיש כמו שליחות.

ואולי זה הדבר שאני הכי אוהב בה

בדרך הייתה זכייה ב"דרוש מנהיג". היא תרמה אותם לנוער בסיכון. לילדים שצריכים שיראו אותם. לצעירים שצריכים שמישהו יאמין בהם רגע לפני שהם מוותרים על עצמם. נדמה שהיא עדיין בנויה מאותו חומר. יותר עבודה. פחות סיסמאות, יותר נוכחות ויותר עשייה, בעיקר עשייה. למעננו.

זה בולט במיוחד בכנסת הנוכחית בה נדמה שהכל מותר. לבזוז כספי ציבור, להקטין נשים, לגדף הומואים, רואים שם דברים בזויים לא הגיוניים. הזויים. פוליטיקה מנותקת ומאבדת צלם אנוש. דווקא בתוך זה, מירב בן ארי מצליחה לשמור עלינו. כן, היא צועקת, אין ברירה זה חלק מהפוליטיקה. כן, היא אחת הנשים הבולטות באופוזיציה. כן, היא עובדת פרלמנטרית רצינית, שוחה בחוקים, בדיונים, בעבודה סיזיפית, ומחזיקה קו ברור בסוגיות של אלימות נגד נשים, אחריות ציבורית, ומאבק בלתי מתפשר על המקום של נשים במרחב הישראלי. אבל כל זה, מבחינתי, הוא רק חלק מהסיפור. כי מאחורי כל העשייה הזאת עומדת אישה שלא שוכחת לרגע מאיפה היא באה. היא באה מהחיים עצמם.

ואולי בגלל זה גם האימהות שלה כל כך מרגשת אותי

מאחורי חברת כנסת יש אמא. ובסוף, תמיד בסוף, הסיפור האמיתי נמצא שם. בבית. בבת שלה. ברגע שבו כל התארים והפוליטיקה נעלמים (במקרה שלה, היא מערבבת את הקלפים כמו עוגה בחושה. בית, אימהות, פוליטיקה), וכל מה שנשאר זו אישה אחת שמישהו קורא לה אמא. בתוך העולם הציני, התוקפני, הלא פעם אכזרי הזה, יש משהו כמעט מרפא בידיעה שיש לה את המקום שבו היא לא צריכה להיות חזקה בשביל כולם. היא פשוט יכולה להיות לב.

אני חושב הרבה על הבת שלה. הילדה שגדלה לצד אמא שנמצאת כל הזמן בחזית, ועל מה זה אומר לראות אישה כזאת מבפנים. לא רק בכנסת, בתקשורת, ברשתות החברתיות (תעקבו אחריה. שווה), אלא ליד שולחן האוכל, בבית, ביומיום. איזו מתנה זאת לילדה לראות מודל כזה של נשיות. לא נשיות מתנצלת. לא נשיות שמבקשת רשות. אלא נשיות שיודעת לעמוד, להילחם, להוביל, ובאותה נשימה גם לאהוב, להכיל, ולהישאר רכה במקום שבו צריך רוך.

זאת, בעיניי, העצמה נשית אמיתית. לא סיסמה. לא פוסטר. לא יום מיוחד בלוח השנה. אלא אישה שקמה בבוקר לתוך עולם קשה, כמעט תמיד גברי מדי, כוחני מדי, ונכנסת אליו עם הראש מורם. בלי להקטין את עצמה. בלי להתנצל על הנוכחות שלה. בלי להתבייש בכוח שלה. והכוח של מירב בן ארי הוא לא רק כוח שמרעיש. הוא כוח שמחזיק. כוח של מי שכבר ראתה דבר או שניים בחיים. כוח של מי שמבינה אנשים. כוח של מי שיודעת שלפעמים כדי להישאר אנושית, את צריכה להיות עשויה מפלדה. גם הציבור מרגיש את זה. אפשר להסכים איתה פוליטית ואפשר שלא. אבל קשה להתעלם מהאותנטיות. מהעובדה שהיא מצליחה לא רק כפוליטיקאית, אלא כבן אדם. ובסוף, זה מה שנשאר. לא רק מה אמרת. אלא מי היית כשאמרת את זה. לא רק מה עשית בכנסת. אלא איזה לב הבאת איתך לשם.

אחרית דבר

לפני שהיא חברת כנסת בולטת, לפני שהיא קול אופוזיציוני, לפני שהיא דמות ציבורית, מירב בן ארי היא אישה שעשתה דרך. וזה, מבחינתי, תמיד יהיה הסיפור הכי יפה. ואולי לא במקרה פעמיים השיחה איתה לא נשמרה לי על כרטיס הזיכרון. כי יש אנשים שלא באמת נשארים בהקלטה. הם נשארים בתחושה ומירב בן ארי, לפני הכול, נשארת בלב.