"פרחים ממנו יש ואותו אין"

---

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

---

עוד יום זיכרון ונראה ששום דבר לא השתנה. רק מספר הנופלים התארך והפך עוד צעירים ובוגרים כאחד לגיבורים בעל כורחם. ניצן קוניג יאיר, סטודנטית ב"שנקר" יצרה פרויקט אופנה שנולד מתוך חיפוש אחר אתוס הצבר, הפך לסיפור אישי ומרגש על זיכרון, אהבה ואובדן, דרך דמותו של עברי דיקשטיין ז״ל שנפל בקרב

כשניצן קוניג יאיר בחרה לפרויקט בשנה ב׳ בשנקר דמות, היא לא חיפשה גיבור במובן המקובל. היא פנתה דווקא אל הלא שגרתי, אל האתוס. "יצאתי מתוך הדמות של שרוליק והתחלתי לדבר על הצבר", היא מספרת. "עוד לא דיברתי על עברי דיקשטיין ז״ל בשלב הזה, ורק חשבתי על האתוס הזה של הצבר כמו שאנחנו מכירים אותו".

אלא שהאתוס הזה הוביל אותה הלאה. מהדמות המיתולוגית אל המציאות העכשווית, אל מי שנדרש היום לגלם את אותה דמות. החיבור הזה בין עבר להווה קיבל תפנית חדה כשהגיעה לסיפור של מרים דיקשטיין, אלמנתו של סגן עברי דיקשטיין. נקודת מפנה שהפכה את הפרויקט כולו.

"הנקודה הכי מדהימה בפרויקט, לחלוק את זה איתה"

זר פרחים לשבת ומכתב בכתב יד שהגיע אחרי קבורתו הפכו ללב פרויקט בגדי גברים בשנה ב׳ בשנקר, שגם יותר משנה לאחר מכן עדיין נוגעים ללב.
"היא סגן כשמודיעים לה את הדבר הזה, שניהם משרתים בצבא, נותנים את כל כולם", ניצן חוזרת לספר על אותו היום. "לא יודעת למה זה נצרב לי בראש. היא יושבת עם זר הפרחים הזה ואומרת ׳מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו, פרחים ממנו יש ואותו אין׳. וזה בא עם הפתק הזה שהוא כתב לה, והפתק הזה הוא בדיוק כל הדבר הזה שאנחנו מתארים בגיבורים. ׳אל תדאגי לי, אני שם בצפון שומר על הבית. לב. שלך, עברי׳".

המילים של עברי הפכו למסע לשפה חזותית, להשראות של פרחים ומכתבים שנשלחים לאהובות בשדה קרב אחר, שלעיתים הוא העורף ולעיתים הוא תפקיד צבאי, כמו אצל מרים דיקשטיין. ההקדשה שלו נרקמה על כובע בסגנון ישראלי. המילים שלו הפכו להדפס, והמכתב עצמו לכיסי מעיל. סביבם עולם שלם של אלמנטים צבאיים. מכנסי חאקי והמעיל הדובון בעל הכיסים המרובים, ועליהם תיק משא כבד. אבל המשקל האמיתי הוא לא רק פיזי. אלא זה שמונח על הכתפיים של מי שנדרשים להיות סמל, בזמן שהם בני אדם.

בלי להכריז על כך, הפעולה האוהבת של עברי, המכתב לאהובתו, הפכה לא לאנדרטה אלא ליותר מזה. תקווה, הבנה ושאיפה לזיכרון של אדם. "כמו עברי יש עוד הרבה אחרים, ולפעמים להגיד שהם רק גיבורים נותן לזה איזה טייטל רחוק. אבל הם לא. הם אנשים שהעדיפו לחיות ולא למות למען ארצנו, והם עשו את זה בגבורה אדירה".

"אם את מסתכלת עליו מרחוק הוא לא חייב להיות סיפור עצוב"

מרחוק זה נראה כמו מערכת לבוש יצירתית. רק מקרוב אפשר להבחין בפרטים הקטנים, בדקויות והרגש שמאחורי הטקסטיל. כך גם חולצת המשי השחורה, השקפקפה. "רציתי להשתמש באיזשהו ניגוד לחוזק ולעוצמה של הבגדים הצבאיים והכבדים, להביא משהו דק ושברירי", מסבירה ניצן.
הדבר הדק הפך לחולצת אורגנזת משי עם הדפס של תמונה בחלק הקדמי והאחורי. תמונת טנק שצילמה חן ג. שימל, בת ה־26, צלמת תיעודית שמאז השביעי באוקטובר צילמה מאות תמונות בעומק עזה.

הפרויקט נע בין קצוות. בין הקשה לרך, בין החומר לסיפור, ובייחוד בין הגיבור שאנחנו מדמיינים לבין האנשים שמאחוריו.
"אני חושבת שדווקא בגלל שזה היה אישי, ודווקא בגלל שזה לא היה איזה אמירה כללית על הצבא או על הלוחם, שהיא גם נכונה ואמיתית, אבל ברגע שמסתכלים על בן אדם ונותנים לו שם וזה המהות של הפרויקט, אז זה נוגע באנשים הרבה יותר", אומרת ניצן. "ברמה האופנתית זה גם הצליח לעבור תרגום למשהו שאם את מסתכלת עליו מרחוק הוא לא חייב להיות סיפור עצוב. יש לו קיום אופנתי משל עצמו, שזה גם טוב. זה גם חלק מהמטרה בשנקר".

"הפרויקט נוצר בהשראתו ובשבילו"

מרים דיקשטיין לא ידעה על הפרויקט עד לסיומו. "שיתפתי אותה רק בסוף כי באמת לא הכרתי אותם אישית", אומרת ניצן. "הגעתי אליה ודיברנו כמה פעמים. כשסיפרתי למרים היא אמרה לי ׳זה מדהים שזה שאת עשית את זה בתוך שנקר. מלא אנשים שמעו עליו שלא היו שומעים עליו׳. וזה נשאר איתי. זו הייתה הנקודה הכי מדהימה בפרויקט, לחלוק את זה איתה".

כשאני שואלת את ניצן איך היא רוצה לסכם, היא אומרת לי בלי להסס, "הייתי רוצה שיכירו את עברי דרך זה ויזכרו מה הוא עשה בשביל כולם. עברי הוא אחד מהרבה שעשו את זה, אבל הפרויקט נוצר בהשראתו ובשבילו".

ובתוך כל זה, אולי נשארת פעולה אחת פשוטה. להמשיך לזכור ולספר. להמשיך להדהד את זכר הנופלים, לפעמים מתוך מכתב ולפעמים מתוך בגד. לזכור כי הם גיבורים לא בזכות מותם, אלא בזכות מעשיהם בחיים.

---

הדגם נוצר במסגרת קורס גברים בשנה ב׳
בהנחיית שאול אהרוני והלן סופרין
ראש המחלקה: אילן בז׳ה
דוגמן: עידו הכהן – יולי גרופ Yulli Group

דפנה סאפר
עיתונאית אופנה בכירה
dafnasaffer@