"אל תתפרקי. אל תעשי רעש. אל תגידי עכשיו שקשה לך"

אליענה מגון, מחזאית ובמאית, כתבה את "היי שקטה" מתוך בית שהמלחמה נכנסה אליו ולא באמת יצאה ממנו. בר כהן מוראד נושאת את הסיפור הזה לבד על הבמה, בין אהבה, פחד, שתיקה ועייפות. זו לא רק הצגה על פוסט טראומה. זו שיחה כואבת על האישה שחיה ליד הכאב, מחזיקה אותו, ולומדת שגם לשקט שלה יש קול. כן, ויש גם הומור עצמי. כי אי אפשר שלא: "לא רק גברים גיבורים ונשים חלשות. לא רק לוחם ופגיעה. לא רק אישה ומסירות. המציאות מורכבת יותר, וההצגה מבקשת לתת למורכבות הזו מקום"

ההצגה תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו (22.5-24.5)
לינק לרכישת כרטיסים: https://linktr.ee/Teatroneto

יש מלחמות שלא נגמרות כשהחייל חוזר הביתה. הן רק משנות צורה. הן נכנסות אל הבית, אל הגוף, אל הזוגיות, אל הלילות, אל המקומות שבהם אף אחד מבחוץ לא באמת רואה מה קורה.

״היי שקטה״, ההצגה שכתבה וביימה אליענה מגון ובכיכובה של בר כהן מוראד, נולדה בדיוק מתוך המקום הזה. לא מתוך שדה הקרב, אלא מתוך החיים שאחריו. לא מתוך הסיפור של מי שלבש מדים, אלא מתוך עולמה של מי שחיה לצידו, אוהבת, נבהלת, מחזיקה, ולומדת שגם לה מותר להישמע.

זו אינה רק שיחה על תיאטרון. זו שיחה על החיים כאן. על זוגיות בתוך מציאות פצועה. על פוסט טראומה שלא נשארת אצל אדם אחד בלבד. על המעגל השני, זה שנמצא ליד הכאב, סופג אותו, מתפקד בתוכו, ולעיתים כמעט נעלם בתוכו.

"כתבתי את עצמי"

אליענה מגון לא יצאה לכתוב מחזה חברתי גדול. בתחילת הדרך, היא חשבה שהיא כותבת את עצמה בלבד. את הבית שלה. את הגוף שלה. את הפחדים שלא תמיד ידעה לתת להם שם. ״באופן הכי תמים כתבתי הצגה על עצמי״, היא מספרת. ״לא הייתי מודעת לזה שזה קשור לעוד הרבה אנשים אחרים. כתבתי וכתבתי, ולאט לאט הבנתי מה נוצר. פתאום הבנתי שאני קול של קהילה שלמה, ואני מבחינתי סיפרתי רק את עצמי״.

במשפט הזה נמצא הלב של ״היי שקטה״. הפער שבין סיפור פרטי מאוד לבין חוויה ישראלית רחבה. אליענה כתבה מתוך חדר אינטימי, וגילתה שבתוך החדר הזה נמצאות עוד נשים. בני זוג, ילדים, הורים, אחים וחברים. כל מי שחי ליד אדם שחזר מהמלחמה, אבל משהו ממנו נשאר שם.

"גם אני צריכה להבין מה עובר עליי"

הבחירה החזקה ביותר של ״היי שקטה״ היא להזיז את המבט. לא לקחת את הכאב מהלוחם, לא להקטין אותו, אלא לשאול מה קורה למי שנמצאת לידו. מה קורה לאישה שרואה את האדם שהיא אוהבת מתמודד עם משהו שאין לו תמיד שפה. מה קורה לשינה שלה, לגוף שלה, ליכולת שלה לנשום.

אליענה מספרת כי בן זוגה, אדם, היה מי שגרם לה להבין שגם היא בתוך הסיפור. דווקא מתוך ההתמודדות שלו, הוא הצליח לראות שגם עליה עובר משהו. ״הוא גרם לי להבין שגם אני צריכה לעשות משהו עם עצמי וללכת לטיפול ולבדוק מה עובר עליי״, היא אומרת. ״כמה שהצלחתי להחזיק אותו, גם עליי זה השפיע״.

בהתחלה הגוף דיבר במקומה. התקפי חרדה בלילות. פריחות בעור. סטרס שלא ידעה לזהות. היא חיפשה סיבה חיצונית, עד שהבינה שהגוף כבר יודע את מה שהנפש עוד מתקשה לומר. הגילוי הזה אינו פשוט. כי כשמישהו לידך סובל כל כך, קשה להרשות לעצמך להגיד שגם לך קשה. קשה לבקש מקום, כשנדמה שיש כאב גדול יותר בחדר. אבל ההצגה נולדת בדיוק ברגע הזה, ברגע שבו אישה מבינה שהיכולת שלה להחזיק אדם אחר אינה מבטלת את השבר שלה.

"זה התחיל מבחינתי ממקום של השתקה"

השם ״היי שקטה״ נושא בתוכו מתח עמוק. מצד אחד יש בו רוך. כמעט חיבוק. מצד שני, הוא יכול להישמע כמו פקודה. אל תתפרקי. אל תעשי רעש. אל תגידי עכשיו שקשה לך. ״זה התחיל מבחינתי ממקום של השתקה״, אומרת אליענה. היא מתארת תחושה שבה החוויה שלה נדחקת הצידה. יש מלחמה. יש מילואים. יש צורך לאומי. ומה שהיא מרגישה בתוך כל זה, לכאורה, פחות חשוב.

היא מספרת על מסרים שעברו אחרי השבעה באוקטובר, איך לדבר עם חייל במילואים. בין ההוראות הופיע גם הרעיון שלא להגיד לו שקשה לך, שלא להגיד שאת מפחדת, למצוא מישהו אחר שיקשיב. דווקא שם התעורר בה הכעס. אם לא לבן הזוג שלה, למי תגיד אישה שהיא מפחדת.

מתוך המקום הזה נולדה ההצגה. מתוך ההבנה שהשקט לא תמיד מרפא. לפעמים הוא מוחק. לפעמים הוא הופך אישה שלמה למי שמותר לה רק לתפקד. ובכל זאת, בתוך השם הזה יש גם אפשרות אחרת. לא שקט של ביטול, אלא שקט של הקשבה. רגע שבו הקול אינו מתפרץ, אלא סוף סוף מקבל מקום. ההצגה כמובן אינה פשוטה אך מתובלת בהומור. כי חייבים לשמור על הרוח הישראלית

אליענה מגון ובר כהן מוראד. צילום: טלי‭ ‬וסילבסקי

"זה לא שלי, אבל זה שלי"

החוויה של מי שחי ליד פוסט טראומה היא חוויה חמקמקה. זו לא הפציעה שלך, אבל היא בתוך הבית שלך. זה לא הזיכרון שלך, אבל הוא משנה את הלילות שלך. זה לא הקרב שלך, אבל הוא נוגע בכל יום מחדש במי שאת. אליענה מתארת את הקושי להסביר את זה גם לאנשים הקרובים ביותר. כי לפעמים הוא בסדר, ולפעמים לא. כי יש ימים שנראים רגילים מבחוץ, אבל בפנים משהו דרוך. כי בכל פעם שהיא מדברת עליו, היא נוגעת גם במשהו ששייך לאדם אחר.

שם נוצרת הבדידות. הרצון לשמור עליו. להגן על הפרטיות שלו. לא להפוך את הכאב שלו לסיפור שלה. ובתוך כל זה, גם היא עוברת משהו. גם היא משתנה. גם היא זקוקה להכרה. ״אדם היה מסוגל לראות אותי בתוך כל הכאוס שהוא חווה״, היא אומרת. ״הוא אמר לי, את גם חווה משהו, לכי תדאגי גם לעצמך. כדי ששנינו נוכל להחזיק את הבית. אני אחזיק אותך, את תחזיקי אותי, אני אחזיק את עצמי, את תחזיקי את עצמך״. זה רגע קטן, אבל הוא מחזיק אמת גדולה. אהבה אינה רק להחזיק את האחר. אהבה היא גם להבין שאף אחד לא יכול להחזיק בית שלם כשהוא מוחק את עצמו.

"הייתי צריכה אישה נוספת שתחלוק איתי את הסיפור"

אליענה היא גם שחקנית, אבל בחרה שלא לשחק את הטקסט שכתבה. לא מפני שלא יכלה, אלא מפני שהחומר היה קרוב מדי. חשוף מדי. חי מדי. היא הייתה צריכה אישה נוספת שתיכנס איתה אל הסיפור. לא כדי להרחיק אותו ממנה, אלא כדי לאפשר לו להפוך ממסמך אישי ליצירה בימתית. בר כהן מוראד הייתה השחקנית הראשונה שעלתה לה לראש.

מגון הכירה את הרגישות שלה, את הכוח שלה, את היכולת שלה להחזיק במה בלי לאבד עדינות. היא ידעה שהיא צריכה שחקנית שתבין את האירוע מבפנים, לא רק תבצע אותו. ״ברגע שבר נכנסה לתהליך, התחלתי להירגע״, אומרת אליענה. זה משפט שמספר כמעט הכול. כי בר לא נכנסה רק לתפקיד. היא נכנסה אל מרחב אינטימי מאוד, אל סיפור שנולד מתוך חיים של אישה אחרת, וקיבלה עליו אחריות.

"הדבר הזה חייב לעלות"

בר כהן מוראד קראה את הטקסט ובכתה. לא מתוך סנטימנטליות, אלא מתוך זיהוי עמוק. היא הרגישה שהחומר הזה לא יכול להישאר סגור. ״הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בתוך הבטן״, היא מספרת. ״אמרתי, אני לא יודעת אם זה יהיה, אני לא יודעת אם נצליח, אבל הדבר הזה חייב לעלות. את חייבת להשמיע את הקול הזה בשביל האנשים האלה, בשביל האנשים שנמצאים לצד״.

⁠״עבור בר, תפקידה ב״היי שקטה״ הוא אינו סתם עוד תפקיד. היא מדברת עליו כעל שליחות.״ הזדמנות לעמוד מול קהל ולתת צורה למשהו שרבים מרגישים, אבל לא תמיד יודעים לומר. היא עולה לבמה לבד, אבל נושאת איתה הרבה יותר מדמות אחת. היא נושאת בית. פחד. אהבה. עייפות. רצון להחזיק, ורגע שבו כבר אי אפשר להחזיק הכול בשקט. הגוף שלה הופך למקום שבו הסיפור הפרטי מקבל הד רחב יותר.

אליענה מגון ובר כהן מוראד. צילום: טלי‭ ‬וסילבסקי

"חדר החזרות היה סוד של שתינו"

בין אליענה לבר נבנה חדר חזרות אינטימי. רק שתיהן. בלי מנגנון גדול. בלי רעש מסביב. שתי נשים שנכנסות יחד אל חומר רגיש, ומנסות להבין איך הופכים כאב לבמה בלי להפוך אותו למופע של כאב. בר מתארת את חדר החזרות כסוד. מקום שהיה שייך רק להן, עד שהתחילו להיכנס עוד שכבות. מוזיקה. סאונד. אנשים נוספים. לאט לאט, הדבר הפרטי קיבל גוף בימתי. ועדיין, גם כשההצגה גדלה, נשאר בה משהו קרוב. היא לא מנסה לצעוק את עצמה. היא מבקשת מהקהל להקשיב. להישאר. להסכים לפגוש אזור רגשי שאנשים רבים מעדיפים לעקוף.

"ז⁠ו לא הצגה על מלחמה, זו הצגה על לחיות בצל המלחמה״"

אחת התובנות המרכזיות בשיחה היא ש״היי שקטה״ אינה פונה רק למי שחי ליד פוסט טראומה צבאית. היא פונה לכל מי שחי בישראל ומכיר את התחושה שהמציאות הלאומית חודרת אל החיים הפרטיים. בר אומרת שאפשר להזדהות עם ההצגה פשוט כי אתה ישראלי. לא חייב להיות בבית בן זוג פוסט טראומטי. לא חייב להיות סיפור צבאי ישיר. כולנו חיים בתוך מציאות שבה החדשות, הפחד, האובדן והדריכות נכנסים אל הגוף בדרכים שונות.

אליענה מנסחת את זה בחדות. ״זו לא הצגה על מלחמה״, היא אומרת. ״זו הצגה על לחיות בצל המלחמה״. והצל הזה מוכר. הוא נמצא בתפקוד היומיומי. בשיחות שלא נפתחות. בתחושה שצריך להמשיך לעבוד, לחגוג, ללדת, להתחתן, לחיות, גם כשהנפש עוד לא הספיקה להבין מה קרה לה.

"גברים הם גם רגישים ופגיעים"

״היי שקטה״ אינה מציעה חלוקה פשוטה בין חזקים לחלשות. להפך. היא מבקשת לפרק את הדימוי הזה. גברים אינם רק גיבורים שיוצאים להילחם. נשים אינן רק מי שמחכות בבית ומחזיקות הכול בשקט. אליענה מדברת על הרצון להשמיע גם את הפגיעות הגברית. את הגברים שיוצאים למלחמה מתוך תחושת שליחות וחוזרים עם פצע שקשה לראות. לצד זה, היא מבקשת לתת מקום לנשים שמחזיקות בית, ילדים, אהבה ופחד, ולא תמיד מרשות לעצמן לקרוס. יש בהצגה הבנה עמוקה של מורכבות. בכל אדם יש כוח ושבר. בכל בית יש יותר מסיפור אחד. לפעמים מי שנראה מתפקד הוא מי שמחזיק בתוכו את העומס הגדול ביותר.

"יש עוד כמוני"

השאלה הגדולה היא מה קורה לקהל כשההצגה מסתיימת. כי תיאטרון כזה אינו נגמר ברגע שנדלק האור. הוא הולך עם מי שראה אותו. לפעמים כמה שעות. לפעמים כמה ימים. לפעמים יותר. בר אומרת שזה החלום שלה כשחקנית. שאנשים יצאו מהאולם וימשיכו לשאת את ההצגה בתוכם. שמישהי תרגיש, יש עוד כמוני. שמישהו יבין שהכאב שלו ראוי להכרה, גם אם הוא לא לבש מדים, גם אם הוא לא היה בחזית, גם אם הוא היה זה שעמד ליד.

המילה הזאת, ליד, מקבלת כאן משמעות אחרת. כי מי שחי ליד טראומה אינו מחוץ לסיפור. הוא חלק ממנו. מי שאוהב אדם פצוע, לומד לחיות גם עם ההדים של הפצע. מי שמחזיק בית בזמן שהכול בפנים רועד, משלם מחיר, גם אם אין למחיר הזה שם רשמי.

אליענה מגון ובר כהן מוראד. צילום: טלי‭ ‬וסילבסקי

גם לשקט שלה יש קול

״היי שקטה״ היא הצגה על פוסט טראומה, אבל היא לא נעצרת שם. היא עוסקת באישה שמנסה להבין איפה היא בתוך כאב של אדם אחר. בזוגיות שמגלה שאהבה אינה רק מסירות, אלא גם הכרה הדדית. בבית ישראלי שמנסה להמשיך לחיות, גם כשהשבר כבר בפנים. הכוח שלה נמצא באיפוק. היא לא מבקשת לסחוט דמעות. היא מבקשת לפתוח מרחב. לראות את מי שלא תמיד רואים. לשמוע את מי שלמדה להוריד את הקול. לתת שם לפציעה שאינה מופיעה בכותרות, אבל קיימת בחיים עצמם.

בתיאטרון, המקום שאליו אנשים באים לפעמים כדי לברוח, אפשר לפגוש דווקא את מה שלא נאמר בבית. ואולי זו המשמעות העמוקה של ״היי שקטה״. לא השתקה. לא מחיקה. אלא הרגע שבו השקט מפסיק להיות מקום של ויתור, והופך לקול.

צולם בתיאטרון הקאמרי. תודה על האירוח הנפלא.
אליענה מגון מביימת בקאמרי אקדמי ומי שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל "כאן ועכשיו"

אליענה מגון elianamagon@
סוכנות saritlef.agency@
יחסי ציבור yuvalgarberpr@

בר כהן מוראד bar_cohen_morad@
סוכנות add_ca@

צילום טלי‭ ‬וסילבסקי talithad_ph@
סטיילינג נטלי לונדון natali_l@
איפור זהבית כהן zehavit_hair_makeup@
עיצוב שיער מלי בנקס mali_banks@
סושיאל קרן בהסטקר karen____25 beautymuse_karen@

קול אחר

אפי אליסי – עורך ראשי
שיחות עם אנשים שכדאי לראות ולהקשיב לקול שלהם

ליצירת קשר
[email protected]
וואטסאפ 050-7368167