יערה איכילוב לא מבקשת לספר רק על היום שבו אורי יהונתן כהן הי״ד נפל. היא מבקשת שיראו את הילד שהיה לפני המדים. את התינוק שהפך אותה לאמא, את הנער עם הכדור, את האח שחיבק במכות של בית, את החבר שידע לגעת בשקט, ואת הלוחם שבחר ללכת עד הסוף כי מישהו היה צריך לעשות את זה
תודות
צילום: הילל בן אור hilelbenor@
איפור ועיצוב שיער: זהבית כהן zehavit_hair_makeup@
הילד שעשה אותה אמא
לפני השכול, לפני המדים, לפני הדפיקה בדלת, היה ילד. אורי. לא שם ברשימת נופלים. לא תמונה בטקס. ילד של בית. ילד של אמא. ילד שנולד, וברגע אחד שינה את כל סדרי העולם של יערה איכילוב. היא מתקנת בעדינות את השם, מתעקשת עליו, כאילו גם הדיוק הקטן הזה הוא חלק מהדרך להשאיר אותו חי. לא לדבר עליו מהר מדי. לא להכניס אותו אל תוך התבנית המוכרת של “חלל צה״ל” לפני שפוגשים את מי שהיה.
“אורי הוא התינוק הבכור שלי”, היא אומרת. “הוא עשה אותי אמא. ברגע שהוא נולד היה ברור שהשתנו סדרי עדיפויות לתמיד”. עד שנולד, היא עבדה מבוקר עד לילה. אחרי שנולד, העולם לא נעצר, אבל המרכז שלו עבר מקום. העבודה נשארה, החיים המשיכו, אבל האמהות נכנסה פנימה ולא יצאה משם יותר. “יש אמא ויש עבודה”, היא אומרת. “וזה בכלל אי אפשר להשוות”.
מלא קסם, בלי רעש
כשיערה מדברת על אורי כילד, היא לא מנסה להגדיל אותו בכוח. דווקא משום כך הוא מתקרב. היא לא מתארת ילד מושלם במובן הרחוק, אלא ילד עם חן שקט, עם חיוך שפתח דלתות, עם יכולת לגרום לאנשים לחייך אליו בחזרה. “אורי היה ילד טוב. מהרגע שהוא נולד ועד יומו האחרון הוא היה מלא קסם”, היא אומרת. “הוא היה מחייך לאנשים, ואתה לא יכול שלא לחייך אליו בחזרה”.
הוא לא היה ילד של רעש. לא בלאגניסט. לא מי שמנסה לתפוס מקום בכוח. היה בו משהו מאוזן, פתוח, נעים. ילד שזורם עם החיים, אבל לא מאבד את עצמו בתוכם. “הוא היה ילד מאוד זורם, מאוד כיפי, מאוד רוח טובה”, היא מספרת. “מאוד חייכן לעולם. כל הזמן חייכו אליו בחזרה”. בבית הוא היה אח גדול במובן הכי חי של המילה. כזה שמעיר לאחיו, דואג להם, צוחק איתם, הולך איתם מכות של אחים, חוזר מהצבא וקופץ עליהם כאילו לא עברו עליו ימים של עייפות ופחד. “הוא היה אח שהולך מכות”, היא אומרת בחיוך כואב. “לא ברצינות. תמיד התגוששויות. קפיצות על המיטה. בוקסינג. הוא היה חוזר מהצבא וישר תופס את אחד האחים”.
לפני הצבא היה כדור
כדי להבין את אורי לפני המדים, צריך לראות אותו עם כדור לרגל. זה היה חלק ממנו. לא תחביב. לא חוג. חיים שלמים שנבנו סביב אימונים, משחקים, שבתות, משמעת וחלום. “אורי היה מחובר בבית לכדור לרגל”, אומרת יערה. “הוא מאוד אהב כדורגל. הוא שיחק שנים. הוא היה שחקן טוב”. הוא שיחק בהפועל פתח תקווה, התאמן הרבה, השקיע, עבד על עצמו. הגוף שלו לא הקדים את הגיל. הוא לא היה הילד שגדל ראשון והכול בא לו בקלות. הוא היה צריך להתחזק, להתעקש, להתאמן גם כשקשה.
“לקח לו זמן עד שהוא תפס גודל”, היא מספרת. “הוא התאמן בבית, לקח מאמן פרטי תקופה, נתן עבודה, התחזק”. אולי שם נבנה בו משהו עמוק יותר מכדורגל. היכולת להבין שרצון לא מספיק. שאם אתה רוצה להגיע, אתה עובד. שאם אתה אוהב משהו באמת, אתה נותן לו זמן, גוף, משמעת ולב. ואז, כשהיה צריך לבחור, הוא בחר אחרת.
הבחירה שכאבה לו
אורי עזב את הכדורגל לא כי הפסיק לאהוב אותו. להפך. הוא עזב מתוך ידיעה מלאה של המחיר. הכדורגל היה חלק מהזהות שלו, אבל הרצון להתגייס לקרבי היה חזק יותר. “כשהוא היה צריך להחליט, הוא עזב את הכדורגל כי הוא רצה להתגייס ולהיות קרבי”, אומרת יערה. “זו הייתה החלטה מאוד קשה בשבילו, כי זה משהו שהוא מאוד אהב. אלה היו החיים שלו. חמישה אימונים בשבוע, משחק בשבת”.
הוא יכול היה לבחור מסלול אחר. לשלב ספורט, לחפש דרך רכה יותר. אבל אורי רצה להיות לוחם. אחרי שבעה באוקטובר, הרצון הזה הפך ברור עוד יותר. “הוא רצה לעשות ולתת למדינה”, היא אומרת. “הוא רצה להיות קרבי. הוא רצה להיות לוחם”. הוא הגיע ליהל״ם, ליחידת סילוק פצצות. מסלול קשה, ארוך, תובעני. מקום שבו הגוף נדרש, והנפש לומדת לשאת דברים שילדים בני עשרים לא אמורים לשאת. “הוא הרגיש שהוא במקום הנכון”, אומרת יערה. “הוא הרגיש שהוא עושה. זה היה קשה, אבל הוא עשה את זה בחיוך ובאהבה”.
“מישהו צריך לעשות את זה”
יש משפטים שלא נכתבים ככותרת. הם פשוט נשארים. אצל אורי, אחד מהם נאמר אחרי יציאה מעזה. יערה אספה אותו. הוא היה עייף, מלוכלך, מלא עקיצות, אחרי ימים בלי בגדים נקיים, עם גוף שחזר ממקום שאי אפשר באמת להסביר. ובכל זאת, הוא נכנס לאוטו מחויך.
“הוא אמר לי, הכל בסדר. מישהו צריך לעשות את זה”, היא מספרת. “זה לא היה קל. ראית בן אדם עייף, אבל הוא הרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות”. המשפט הזה לא נשמע כמו פאתוס. לא כמו נאום. יותר כמו ילד שהפך לגבר ומסביר לאמא שלו, בדרכו, שאין כאן שאלה. שמישהו צריך לעמוד שם. והוא עומד. “הוא היה חוזר הביתה עם שפשופים ועייף”, היא אומרת. “וזה בכלל לא הזיז לו. הוא אמר, לא קל, אבל אין שאלה”.
היהדות שהוא בחר לבד
בבית של יערה לא הייתה כפייה דתית. היא עצמה גדלה רחוק מדת וממסורת, וגם היום אינה מגדירה את עצמה דרך המקום הזה. אביו של אורי הגיע ממשפחה מסורתית יותר, אבל הבית לא היה דתי. אולי דווקא לכן הבחירה של אורי נגעה בה כל כך. בגיל 13 הוא התחיל לצום ביום כיפור. הפסיק לערבב בשר וחלב. שמר על פסח בדרכו. לא כי ביקשו ממנו. לא כי ציפו ממנו. כי משהו בתוכו בחר. “אני גדלתי בבית שלא קשור בשום צורה לדת או למסורת”, אומרת יערה. “אבל ברגע שהוא היה בן 13 הוא התחיל לצום, לא אכל בשר עם חלב, ובפסח הוא לא נגע בחמץ”.
היא בישלה לפני הצום ואחריו. דאגה למה שצריך. לא תמיד הבינה, אבל כיבדה. הוא מצדו לא ניסה לשנות אותה. הייתה שם בחירה שקטה, אישית, מאוד אורי. “הוא היה אומר לי, אמא, את עושה מה שאת רוצה”, היא נזכרת. “אני מגיל 13 צם, מגיל 13 לא אוכל בשר עם חלב”. כשאמר שלהיות יהודי זו בחירה, ושהוא בחר להיות יהודי, המשפט הזה נשמע כחלק מאותו קו פנימי. לא הצהרה ריקה. לא זהות שמולבשת מבחוץ. החלטה שנולדה בתוכו.
געגוע שיש לו גוף
יש רגעים בשיחה שבהם המילים כבר לא מתארות כאב. הן רק מקיפות אותו. יערה מדברת על אורי לא רק דרך זיכרון, אלא דרך גוף. דרך מגע שחסר. כתפיים, שיער, חיבוק, נשיקה, ליטוף. “הגעגוע הוא לגעת”, היא אומרת. “לגעת בגוף. אורי היה חסון, שרירי, חזק. לגעת בחזה, בשיער, בבלורית הזאת”. היא הייתה אמא מחבקת. והוא החזיר לה חיבוק. גם כשהיה חייל. גם כשהיה כבר גדול. יש דברים שהצבא לא לוקח מאמא ובן.
“תמיד היה חיבוק. תמיד הייתה נשיקה. תמיד היה ליטוף”, היא אומרת. “הוא היה אומר לי, אמא, נו, תחבקי כבר”. החברים מספרים שגם איתם היה כזה. נוגע בשיער, מניח יד, מחבק. מנהיגות שלא באה מפקודה, אלא מנוכחות. ביטחון שקט שמאפשר לאחרים להתקרב. “הייתה בו מנהיגות שקטה”, אומרת יערה. “הוא לא היה מנהיג של יאללה כולם אחריי. היה בו חן, קסם וטוב לב. משהו שנתן המון ביטחון”.
הבית ממשיך לשמוע אותו
אורי נמצא אצל יערה בכל מקום. לא רק בתמונות. לא רק בחדר. לא רק בדברים שנשארו. הוא נמצא במחשבה האימהית שלא יודעת להפסיק לעבוד. “אורי איתי יום יום, שעה שעה, שנייה שנייה”, היא אומרת. “גוף של אמא מחולק למספר הילדים. יש לי שליש אחד במתים ושני שליש בחיים”. זה משפט כמעט בלתי אפשרי, אבל הוא נאמר בפשטות. כך היא חיה. לא כמטפורה, אלא כחלוקת גוף ממשית. אורי מת, אבל הוא עדיין הילד שלה. התפקיד לא הסתיים.
“אני עדיין חושבת עליו”, היא אומרת. “מה הוא צריך, אם הוא צריך שאני אבוא אליו, מה הוא מרגיש. התפקיד של האמא לא מפסיק כשהילד מת”. בהתחלה, היא אומרת, עוד אפשר לדמיין שהוא בצבא. סוגר 28. בטיול ארוך. במקום שאין ממנו תשובה. אבל הזמן מתקדם, והוא לא נכנס בדלת. “כל יום שעובר זה יותר קשה”, היא אומרת. “הגעגוע גובר. בהתחלה אפשר לדמיין שהוא בצבא, שהוא בטיול, אבל הימים עוברים והוא לא חוזר”.
הדפיקה בדלת, והימים שאחריה
כשאני שואל אותה מה קשה יותר, הדפיקה בדלת או הגעגוע, היא לא בוחרת מיד. אלה שני כאבים שונים. אחד הוא רגע. השני הוא חיים שלמים אחרי הרגע. “הדפיקה בדלת זה הרגע שנעצרו החיים”, היא אומרת. “הייתי פה, דפקו בדלת, פתחתי ועמדו שלושה קצינים. באותו רגע החיים נעצרו”. אבל הגעגוע לא נעצר. הוא לא אירוע חד פעמי. הוא מגיע בבוקר, בלילה, במטבח, במוזיקה, בריצה, בשקט שנשאר אחרי שאנשים הולכים.
“הגעגוע זה משהו נורא”, היא אומרת. “זה רק נהיה יותר קשה”. יום השנה מפחיד אותה. לא רק בגלל מה שהיה, אלא בגלל מה שעוד יבוא. הכאב שלפנינו, היא אומרת, גדול ומאיים. בבוקר המשפחה תהיה בבית העלמין. בלילה החברים יעשו מסיבה של אורי. לא כי אין כאב. כי היה בו גם חיוך, קצב, חיים. “אני לומדת לנהל את זה”, היא אומרת. “אבל לא תמיד אפשר להכיל את עוצמת הכאב הזאת בזמן אמת”.
הכתיבה לא התחילה כהנצחה
הכתיבה של יערה הפכה למקום שבו רבים פגשו את אורי. אבל היא עצמה לא קוראת לזה עדיין הנצחה. המילה גדולה מדי. מוקדמת מדי. כבדה מדי לילד שמת ולאמא שעדיין לא מוכנה לתת לו להפוך לפרויקט זיכרון. “הנצחה זו מילה מאוד גדולה וחזקה”, היא אומרת. “אני לא שם עוד”. היא התחילה לכתוב כי משהו עצום קרה, וכי אי אפשר היה להשאיר אותו סגור בתוך הבית. במדינה שהשכול הפך בה כמעט לשגרה, היא הרגישה שאנשים צריכים להבין מעט יותר מה עובר על משפחה שעלה בגורלה הדבר הנורא מכל.
“הכתיבה התחילה מזה שקצת שיתפתי”, היא אומרת. “משהו מאוד גדול קרה. אנשים צריכים להבין מה קורה, גם אם אי אפשר באמת להבין”. ואז קרה עוד משהו. אנשים קראו. הגיבו. כתבו לה שאורי נכנס להם ללב. המילים שלה לא רק סיפרו עליו. הן השאירו אותו בתנועה. “כשאני מראה אותו ומספרת עליו, הוא עוד פה”, היא אומרת. “אני עוד לא מוכנה שהוא ילך”.
“זה החמצן”
הרשת, המקום שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמרחב מהיר, שטוח, לפעמים אכזרי, הפכה עבור יערה למקום של נשימה. אנשים זרים כתבו, חיבקו, זכרו. דרך מסך, היא הרגישה מגע. “זה נותן המון כוח”, היא אומרת. “אני במצב הישרדותי. להיות במצב קיצון הכי מטורף שאפשר להיות בחיים, וצריך איכשהו לשרוד”. מה שמחזיק אותה הוא לא רק עצם הכתיבה, אלא הידיעה שאורי נראה. שאנשים לא עוברים הלאה. שהם מזהים בו ילד, אדם, בן, לא רק שם ותמונה.
“אנשים קוראים, ויש כל כך הרבה אנשים טובים”, היא אומרת. “אני מרגישה את ההשתתפות, את החום, את הצער, את זה שהם איתי. זה נכנס ללב, מלטף אותו ומאפשר לנשום”. כשאנשים כותבים לה שאורי נכנס להם ללב, היא לא רואה בזה משפט יפה. זה הדבר שמאפשר לה לקום. “זה החמצן”, היא אומרת. “זה שאנשים רואים אותו, זוכרים אותו, מחבקים אותו במותו. יש אנשים שהולכים אליו לבית העלמין, מדברים אליו וחושבים עליו. זה מה שמאפשר לקום בבוקר”.
מדינה מוכת שכול
מתוך הסיפור הפרטי של יערה עולה גם סיפור רחב יותר. לא הצהרה פוליטית. לא נאום. כאב שמבקש מהחברה הישראלית לשים לב למה שכבר כמעט התרגלנו אליו. “אנחנו מדינה מוכת שכול”, היא אומרת. “צריך להתייחס אחרת למשפחות שכולות. אי אפשר להתעלם מזה”. היא לא מדברת מתוך כעס מתפרץ. להפך. הכעס קיים, כמו כל רגש באבל, אבל הוא לא מנהל אותה. ועדיין, יש דברים שצורמים. אחד מהם הוא הניסיון לקרוא למלחמה “מלחמת התקומה”.
“בתחקיר היה כתוב שאורי נהרג במלחמת התקומה”, היא אומרת. “לי זה מאוד צרם”. היא לא רואה תקומה במה שמתרחש כאן מאז שבעה באוקטובר. מבחינתה, זו אותה מלחמה. אותו שבר. אותה מציאות שבה חיילים ממשיכים להיהרג גם כשאנחנו מנסים להחזיק שפה חגיגית יותר.
“בעיניי זה מאז שבעה באוקטובר. זו מלחמה אחת”, היא אומרת. “אין בה שום תקומה. שום קשר בין תקומה לבין מה שקורה במדינה”. גם החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות מקבל אצלה משמעות אחרת לגמרי מאז שאיבדה את אורי. מה שבעבר היה מעבר ישראלי מוכר, כמעט מובן מאליו, הפך בעיניה לבלתי אפשרי עבור משפחות שנמצאות על הרצפה.
“רק השנה הבנתי שהחיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא נוראי”, היא אומרת. “הגיע הזמן לתת למשפחות השכולות 24 שעות, 48 שעות, רגע להתרומם. אף משפחה שכולה לא יכולה להתאושש ולקפוץ לחגיגות”.
הדור שלא ראו אותו נכון
לקראת סוף השיחה, אנחנו מדברים על הדור של אורי. הדור שקראו לו דור הטיקטוק, דור המסכים, דור שאולי היה קל מדי לזלזל בו. ואז באה המלחמה וחשפה מול כולנו פנים אחרות לגמרי. יערה פוגשת אותם כל הזמן. חברים של אורי, לוחמים מהצוות, צעירים שהפכו באחת לבוגרים מדי. הם באים אליה, יושבים, מדברים, מחבקים, משתפים. היא רואה אותם מקרוב, בלי סיסמאות.
“הם הפתיעו את כולם, גם אותי”, היא אומרת. “אני פוגשת המון מהם. הם מדהימים, איכותיים, עם מלא רגש. הם בוגרים בעל כורחם”. היא מתפעלת מהלב הפתוח שלהם, אבל גם מזהירה מפני המחיר. אסור לנו להסתפק במחיאות כפיים. צריך לדאוג להם באמת. “אין לי מילים איזה דור יש פה”, היא אומרת. “אף אחד לא באמת מבין מה הם עברו. מישהו צריך לדאוג להם”.
לא להפוך אותו רק לזיכרון
השיחה עם יערה היא ניסיון להחזיר לאורי פנים. לא להשאיר אותו רק בתוך המילים “הותר לפרסום”. לא לתת לדרגה, לתאריך ולנסיבות הנפילה לקחת את הילד שהיה לפני כן. כשאני שואל אותה איך הייתה רוצה שיזכרו אותו, היא לא בוחרת תפקיד אחד. כי אורי לא היה רק לוחם. הוא היה בן. נכד. אח. חבר. בן זוג. שחקן כדורגל. ילד של מושב. אדם של טוב. “הוא גם וגם וגם”, היא אומרת. “יש המון מעגלים שחרב עולמם. הוא הילד שלי, והוא נכד של סבתא וסבא שלו, והוא בן זוג מדהים, רגיש, רומנטי, אוהב ודואג”. לקראת הסיום, אני שואל אותה מה אורי היה אומר לה אם היה רואה אותה מספרת עליו כך. היא יודעת לענות מהר. לא כי זה קל, אלא כי היא מכירה אותו.
“הוא היה אומר לי, אמא, תתקדמי. תעשי משהו טוב לך”, היא אומרת. “הוא היה מפרגן. הוא היה צנוע, לא בטוחה שהיה בקטע של הפרסום, אבל הוא היה רוצה שאעשה משהו נכון לי”. ואז, כמעט מתוך מקום אחר לגמרי, היא מדברת על אוכל. על בשר שאהב. על הקושי להיכנס למטבח אחרי שילד מת. על הרצון להביא לו לקבר דברים שאהב, אפילו סטייק, ועל המחשבה שלא יבואו חיות.
אלה הרגעים שבהם השכול מפסיק להיות מילה גדולה וחוזר להיות הדבר עצמו. אמא. ילד. בית. מטבח. קבר. אהבה שממשיכה לחפש דרך לעשות משהו בשביל מי שכבר אי אפשר לעשות בשבילו כלום. בסוף, אי אפשר לנחם. אפשר רק להקשיב. לתת חיבוק. לזכור את אורי לא רק דרך מותו, אלא דרך החיים שהיו בו.
הילד עם הכדור.
האח שחזר הביתה וקפץ על המיטה.
הלוחם שאמר בשקט שמישהו צריך לעשות את זה.
הבן שיערה ממשיכה לשאת, גם כשהעולם כבר מדבר עליו בלשון עבר.
קול אחר
אפי אליסי – עורך ראשי
שיחות עם אנשים שכדאי לראות ולהקשיב לקול שלהם
ליצירת קשר
[email protected]
וואטסאפ 050-7368167
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל