״אני לא יודעת בדיוק מהיכן מגיע הרעיון. אני חושבת שזה סימביוזה בין מחשבה, רגש, ונפש״
האמנית בל שפיר נולדה בגרמניה של אחרי המלחמה. מהות חייה הוא העיסוק באמנות. היא יוצרת בישראל ומציגה את עבודותיה במדינות רבות בעולם. אה כן, אל תבנו עליה לארוחות. מטבח הוא לא השטח שלה. ראיון
מאת אפי אליסי
האמנית בל שפיר, מתגוררת בישראל 44 שנה, ועדיין מרגישה עולה חדשה. עברית היא עדיין שפה קשה עבורה. קל לה יותר עם השפה הגרמנית. כיון שאמנות היא שפה אוניברסלית, שם דווקא שוחה בל שפיר היטב. היא מספרת ל-EFIFO שדרך הביטוי שלה היתה מאז ומתמיד האמנות, שהיתה שם מילדותה. אז התחילה לצייר.
״אני מרגישה הכי שייכת לשפה הוויזואלית. זה משתנה אצלי. זה יכול להגיע דרך רישום, קולג'ים, צילום, וידיאו, מיצב או מיצב ארוך שנים. אני עובדת על רעיון שהתחיל מהחומרים של הבית, של האורווה, מגרמניה, שם נולדתי. אני לא יודעת בדיוק מהיכן מגיע הרעיון. אני חושבת שזה סימביוזה בין מחשבה, רגש, ונפש״.
״נולדתי במאה הקודמת, ב׳אמברג׳. עיירה קטנה וציורית ב׳בווריה׳, גרמניה. שם היתה קהילה יהודית קטנה, אליה הגיעו יהודים מפולין בתום מלחמת העולם השנייה. הייתי בגן של נזירות ובבתי ספר נוצריים, במקביל, למדתי שיעורי יהדות בקהילה היהודית. אני זוכרת ילדות נעימה וגיל נעורים נורמאלי. חוגים, חברים וחברות. כשהייתי בת 19 עליתי לארץ לבד. עברו שנים עד שגיליתי שאני דור שני לשואה. בבית לא דיברו. דרך שיחות אם אנשי מקצוע, התחלתי להבין את התנגדויות של הוריי, את העבר הנורא שלהם. אני מתרגשת מהעובדה שאני כאן בחיים הללו. אני לא מפסיקה לגלות דברים חדשים והסקרנות שלי דרך היצירה, אנשים, נופים וטיולים היא אינסופית״.
״התאהבתי בפעם הראשונה כשהייתי בת 17. זו היתה אהבה אסורה. אני הייתי יהודיה (עדיין ללא אזרחות ישראלית) והוא היה גרמני נוצרי. היה קונפליקט בלתי אפשרי וקשה בין המשיכה לבחור שאהבתי ובין השקרים הבלתי פוסקים ששיקרתי להוריי. אני מאושרת מהמקום בו אני נמצאת היום אל מול זה בגרמניה. הגעתי לישראל ב-1972, ללא שפה, ללא חברים, וללא משפחה. אני, ושוק תרבותי גדול. מאז ומתמיד קראתי וחקרתי ספרי ההיסטוריה בתחומים שונים. אני נוהגת לבקר בתדירות גבוהה במוזיאונים, גלריות ובהרצאות. מרתקים אותי במיוחד טכנולוגיה ובעיקר מדע בדיוני.
״בחודש מאי האחרון הצגתי את תערוכת היחיד שלי ׳Whisper of memory׳ ב׳האנוי, ווייטנאם׳. היתה לי סוג של הארה. הגעתי להבנה עצמית וגיליתי מהם מקורות הההשראה ליצירה שלי: מדינות, ותרבויות שונות אליהם הגעתי במהלך השנים. אני מאוד אוהבת לדבר עם אוצרים שמעריכים את העבודות שלי. תהליך היצירה של אמן הוא מאוד אינטימי ורגשי. דרך שיחות אם האוצרים, העבודה מקבלת הסברי קיום. אמנות היא דרך חיים, זה נמצא שם כל הזמן. יצירה בלי חשיפה, אין לה חיים״.
״הצלחה עבורי היא להמשיך ולצמוח בשילוב היצירה שלי ודרכה להגיע למקומות ולאנשים החשובים של האמנות. עבודה שלי שלא מתקבלת לתערוכות במוזיאונים ובגלריות מרכזיות בעולם, גורמות לי לעוגמת נפש. אה, ואוכל שאני מכינה ולא מצליח לי. ומזה יש הרבה לצערי. החלומות שלי הם לא להפסיק להיות סקרנית. לראות עוד עולם, להמשיך לצמוח ולהמשיך לחוות. אני מקיפה את עצמי במעגלים של חברויות: חברי ילדות, חברים מעולם האמנות וכאלה שאינם מהתחום היצירה. החבר הכי טוב שלי הוא כמובן בן זוגי״.
אופנה.
״המראה שלי מאוד צבעוני. אני מאוד אוהבת לשלב תרבויות שונות בלבוש, כמו קיבוץ גלויות כזה״.
כסף.
״זה חשוב. האנושות דאגה שזה כך״.
אי בודד.
״את בן זוגי, עליו אני סומכת״.
אמונה עצמית.
״אני מאמינה בדרך שסללתי לעצמי. משפחתי מקבלת את הדרך ותומכת בי מאוד״.
טוב לי.
״בסטודיו ובבית שלי אני מרגישה מאוד בנוח״.
לא טוב.
״מאנרגיות שליליות אני בורחת״.
בית חם.
״משמח אותי שלא גדלתי בתקופת החושך של מלחמת העולם השנייה, ושאני ומשפחתי חיים ומתפתחים בצורה טובה״.
בל שפיר: זיכרון / היזכרות, טקסט: רותי חינסקי-אמיתי
מהו זיכרון? מה בוחר המוח לזכור? ומה בין זיכרון לבין ההיזכרות? סוגיות אלו עומדות, בשנים האחרונות, בלב מחקרה האמנותי של בל שפיר. מחקר זה מתמקד בתהליכים הפנימיים, הבלתי נראים והחמקמקים הגורמים לדבר מסוים לשקוע בזיכרון ולהישכח ומאפשרים לחוויה אחרת שנשכחה בארכיב הכאוטי של הזיכרון להישלף ולהיפך לממשית.
בתהליך העבודה המתמשך והרפלקסיבי שבה שפיר מחדש אל מראות ילדותה, נעוריה וסיפורי משפחתה בדורות הקודמים ובארצות אחרות. דרכם היא בוחנת את מנגנוני הזיכרון ואת הזיכרונות המעצבים זהות. פעולה זו אינה נעשית מהטעם הנוסטלגי או מהסיבה התיעודית, אלא מהמקום המודע היטב לתהום הקיימת בין הזיכרון להיזכרות המתחוללת שנים רבות אחרי שהאירועים התרחשו (או שלא) כמו גם לקריסת הניסיון ללכוד את הזיכרון כדבר אבסולוטי.
ההחלטה לבדוק סוגיות אלו ביחס לזהותה האישית המפוצלת ורבת הקונפליקטים שמטה את הקרקע מתחת לרגליה . זו חוויה שניתן לדמות אותה להליכה באיבוד בסבך ההיסטוריות של מי שנודדת בין תרבויות; בין מערב למזרח ובין זהות גרמנית לישראלית כשמעל לכל מרחפת, כעננה, עובדת היותה בת להורים ניצולי שואה, ילידי פולין, שהתיישבו בתום מלה"ע השנייה בגרמניה.
הביטוי הראשוני לכך היה בסריגת עבודות משיער סוס שנאסף מהחווה המשפחתית לגידול סוסים בגרמניה אותה הקים אביה בן לשושלת מפוארת של מגדלי סוסים. אל החווה הזו חזרה, שנים רבות, אחרי שעזבה את המקום כאשה צעירה מאד. עבודות אלו היוו בראשיתן חוליה מקשרת לסדרה קודמת של עבודות שעסקה בשיבוט והנדסה גנטית, בהן טיפלה שפיר בשיבושים הממוקמים באתרים פנימיים ונסתרים, שנגרמו כתוצאה מפעולה חוץ גופית, אך פגעו במנגנון הפנימי.
החזרתיות הטבועה בפעולת הסריגה הציפה זיכרונות טעונים ומאיימים, שהודחקו שנים רבות. במאמרו "האל ביתי" ("Unheimlich" ) מציין פרויד כי החזרה המופיעה בחיינו כחזיון הכפיל, אובדן אוריינטציה, חזרה שוב ושוב לאותו מקום או היתקלות עם חפץ מוכר בנסיבות לא צפויות הם ביטויים של המאוים. בפרשנותה למאמרו זה של פרויד כותבת רות רונן כי החזרה אל המקום המאיים אינה חזרה סתמית. היא נכפית על הסובייקט מכוח מה שהוא לא רוצה לדעת על עצמו. "תבנית החזרה שנוצרת מההדחקה חושפת את מקום ההדחקה באמצעות הצורה האמנותית המצליחה לגרום לנו להיתקל באובייקט שאיננו רוצים להיתקל בו, אך שקשור לגרעין הווייתנו״. בשרשראות הסרוגות, הארוכות והפרומות בקווצותיהן שהסתבכו זו בזו והמעלות על הדעת שרשראות ד.נ. א שנפגמו, בסריגת הסוסונים ובסריגת העכבישים המעלים על הדעת את פסלי ה-Maman של לואיז' בורזואה (Bourgeois ), שבה שפיר וחוזרת במגע המתמיד עם שער הסוס הקשה, אל המקום הפגוע ומסמנת אותו באמצעות הסיכות. הבחירה להתמקד בשלב הראשוני של סריגת הקרושה – בסריגת שרשראות של עיניים יצרה מראה של כתב מסתלסל על הקיר – כגרפיטי המצפין את הביוגרפיה המפוצלת ורבת הקונפליקטים. הגוון הכהה והמרקם הנוקשה של השיער מעניק לעבודות אופי רישומי ומינימליסטי, מעין כתב סתרים המנוסח באמצעות הסריגה והמנסה לספר את סיפור החיים, כשהחללים האווריריים הריקים ביניהם מהדהדים את החלקים החסרים בסיפור שעדין לא הושלמו.
לצד עבודות אלו וכחלק מהתהליך מתמשך של עבודה, שבו הזיכרונות וההזכרות מתפתלים זה בזה , נוצרה עבודת הווידאו, "ורטיגו" (2013). בעבודה זו מרצדת עינה הכחולה של האמנית על המסך, כולו, כשהיא מדמה מצב רפואי של ורטיגו המאופיין בתנועות מהירות, רצוניות ואי-רצוניות, של העין, מלמעלה למטה ומצד לצד, שאינן מאפשרות לה למקד את מבטה. התקריב של העין שאיבדה את האוריינטציה מנטרל את תכונותיה כדימוי של ראייה. שיבוש זה המהווה סטייה מהמשמעויות המקובלות המיוחסות לעין משהה את הבנת הצופה לנראה, ומחייב אותו לתהליך של זיהוי והתמקדות ברשת משתרגת של נימים עדינים הניתנת לקריאה כדימוי מוצפן – מפה אניגמטית המקרינה מצב פנימי.
בעבודת הווידאו מהו צבע העיניים של אבי? (2014) מציפה שפיר באמצעות סדרה של מבטים, זיכרונות טעונים הקשורים למערכת היחסים המשפחתית והבין- דורית, שבמרכזה סיפור שהודחק והושתק . העיניים פורצות למסך, בזו אחר זו, כישויות אוטונומיות של מבטים מטרידים ומרתיעים. הן מתנהלות במתח שבין המבט העצום לפקוח, בין הכנוע למתמרד, בין המדוכא לנלחם ובין המוסתר לחשוף. בין העין המושפלת אך גם המוגנת מתחת לשכבת העור העבה המנסה להסתיר את המבט, לבין ההתעקשות והמאמץ הגופני והנפשי הנדרש להסיר את השכבה המגנה ולהתגבר על הכוחות המבקשים להתחמק מהמבט ולהיפקח. בסופו של דבר היא מצליחה להישיר את מבטה המתגלה כהפרעה מאיימת בחלל. העין פעורה, חשופה וחסרת הגנה אך מישירה מבט שבכוחו לחדור למרחבים אסורים ומוסתרים ולהתמרד נגד אותם מנגנונים משתיקים, מדירים ומטילים אימה.
בשנתיים האחרונות (2014-2016) מטפלת שפיר בארכיון תצלומים משפחתי שהפך עבורה לתיבת פנדורה. ממנה היא מחלצת דימויים ומעלה אותם על גבי גיליונות פרגמנט. שטף הסצנות וערב רב של דימויים, זה ליד זה וזה מעל זה, מציף את המתבונן. העבודה עם הדימויים מעמתת אותה ישירות עם הפער הקיים בין הדמיית הזיכרון מסיטואציה מסוימת המתרחשת במוח לבין חילוץ הזיכרון מתצלום שבו נלכדה הסיטואציה, על ידי צלם כזה או אחר.
מהו אם כן הזיכרון האמיתי?. מה המשמעות של התבוננות באלבום תצלומים משפחתי בו משמרים זיכרונות, במרחק של שנים רבות ? איך בל המבוגרת מתבוננת על בל הילדה ועל הדמויות המשפחתיות המתועדות צעירות מגילה היום?
תהליך העבודה המתפתח והמשתנה, עתיר האסוציאציות, החומרים והטכניקות שרחוק מסיומו מבקש לכאורה לענות על שאלות אך, למעשה, הוא מעלה, עוד ועוד שאלות המציבות בפניה אתגר גדול.
רותי חינסקי-אמיתי
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל