דימה קוזן: "לא גדלתי עם חלום להיות מעצב אופנה"

דימה קוזן חי במסלול שאפשר ללמוד ממנו הרבה: ללכת אחרי חלום שלא מרפה, למרות פחד, כאפות ומבחנים שהחיים מציבים. "אני לא יכול לברוח מעצמי", הוא אומר ובשיחה כנה הוא חושף איך הפך מילד יצירתי שאיבד ניצוץ, לאדם שמדליק אותו מחדש ויוצא למסע בלי להתחבא מאחורי שלמות או הגדרות

דימה קוזן חי בדרך שרובנו יכולים ללמוד ממנה. ללכת אחרי החלומות שלנו, להדליק מחדש את מה שכבה בנו עם התבגרותנו ולרצות שוב. בשיחה איתו הוא מדבר על פחד, צבירת ידע וחלומות, ועל כמה כישלון הוא חלק מהדרך. ודימה הוא לא אחד שמפחד מהדרך. "אני כל כך הרבה דברים בתחושה שלי שאני לא יודע איך לתמצת את זה", דימה אומר לי בתחילת השיחה, כשאני מבקשת ממנו לספר לי קצת על עצמו מהעיניים שלו. אבל למרות זאת הוא ממשיך, כי הוא לא נותן לדבר לעצור אותו. "יש לי חלום", הוא אומר, ואיתו הוא מניח את היסודות לכל הראיון הזה.

למרות הקושי לספר על עצמו, או יותר נכון, להגדיר את עצמו (כי דימה לא רוצה להגדיר את עצמו כמעצב אופנה), דימה מספר שגדל כילד יצירתי, אוהב תרבות, תוכן וספורט. אבל משהו בו נכבה עם השנים. הוא מגדיר את זה כתהליך שקורה בבגרות, אולי כמעט באופן טבעי כתוצר של גדילה: "אנחנו גדלים ונכנסים ללופ הזה של החיים הבוגרים ושוכחים את הדברים שאהבנו בתור ילדים".

פשוט אמרתי: אני מתעורר. אין לי את מחר.
והוא אכן נשאב לחיים הבוגרים. שבע שנים של חיים רגילים: עבודה, חברויות, פרידות, טיולים בחו"ל. ובאמצע, ערב אחד רגיל עם חבר שהעלה ניצוץ של חלום להקים מותג בגדים ותשובה אחת: "מה הבעיה? תעשה". ואולי זו הייתה נקודת המפנה שבה נולד דימה "החולם", ה־Deamer כמו שהוא קורא לו.

"אני לא רק מופנם, אני חולם"

זה לא יכול היה לקרות לפני? למה דווקא ברגע הזה?
"היו תפניות לאורך השנים. המלחמה גרמה לי לתפנית שאני הולך לעשות את זה. החלום נולד כרעיון: 'איך בא לי לממש את עצמי, להוציא את החלום שלי החוצה…' ושמתי לב שמאז שהוא קם הוא פשוט לא עזב. ואז הגיעה המלחמה. שבע שנים אני ככה מתנהל בחיים הבוגרים, ואז מגיעה המלחמה. אני אוכל כאפה, אני מאמין שכמו כולם. אני לוקח טרולי. אז התחלתי לצאת עם מישהי, אמרתי לה: אנחנו לוקחים טרולי, אנחנו עפים מפה. אני לא יודע מה קורה פה, אני חייב לעכל את מה שקרה. אני רוצה לחיות חיים אחרים. לקחנו טרולי וחזרתי לפה אחרי שנה."

במשך שנה דימה חי בחו"ל, עובר ממקום למקום בארה"ב ומעבר לה. "חי את החלום", כמו שהוא אוהב להגיד.
"בשנה הזו סוג של הגשמתי את עצמי גם. מאז ומתמיד רציתי לגור בחו"ל", הוא מספר. אבל משהו בו עוד לא היה שלם:
"אתה יודע בינך לבין עצמך, לא משנה כמה חיוכים תפזר החוצה. החיים שלי נפלאים, יש לי זוגיות בריאה, אני גר בקריביים, אני מרוויח בדולרים, אני כל כך מגניב, אני לא באזור מלחמה, אין לי פה דאגות, אני הולך לחדר כושר הכי סבבה והכי מטורף: כלום. זה משהו בפנים שבינך לבין עצמך אתה מרגיש שזה לא זה. הבנתי שאני לא יכול לברוח מעצמי. לא משנה אם אני בפיק או בהכי גרוע, הדבר הזה פשוט יושב עליי. אם יש לך חלום, לך אחריו. למה אתה לא הולך אחריו? כל פעם הקלטת שחוזרת על עצמה."

"אין בן אדם שלא מפחד"

זה חזר על עצמו, עד כדי כך שנשאר לדימה עוד חלום אחד. קוסטה ריקה. אבל עליו הוא הסכים לוותר לטובת סרט המידה, המספריים והתווית של המותג שלו, "סגולה", ובראשו הרצון להיות השראה, למרות הפחד.
"אין שום מסעדה שאני אלך אליה, שום בחורה שאני אהיה איתה, ששווה לקום בבוקר ולהגיד 'בא לי לפצח את זה, בא לי ליצור חולצה'… ולא כי היא יפה. כי אם אני אעשה חולצה יפה, מחרתיים תלכי לזארה, כי שם הם עשו יותר יפה. יש פה מסר של מישהו שהולך בעקבות החלום שלו, מעז, נותן השראה. גם אני רוצה, או כל בן אדם אחר שיקרא את הכתבה הזו. וואלה, אני מזדהה עם המסר. גם לי יש את החלום הזה שבוער בי וגם אני מפחד."

כך, עבור 5,000 העוקבים שלו בעמוד האישי ו־1,000 בעמוד המותג, הוא הפך ממי שמגדיר את עצמו "חולם", להשראה.
"כולנו מפחדים. אין בן אדם שאני מדבר איתו מאז שהתחלתי עם זה שאומר לי אחרת.
אנשים שלא דיברתי איתם 15 שנה מהבית ספר מתקשרים אליי ואומרים לי 'תשמע דימה, אתה השראה'. אני אומר לך, הייתי בטוח שהבן אדם שונא אותי. 'זה מדהים מה שאתה עושה'. אלה עוד אמיצים לבוא ולהגיד את זה ולבטא את זה שאני נותן להם השראה. ויש גם כאלה שיושבים ומסתכלים, אני בטוח. ובא לי את האנשים האלה. לתת להם קול, לתת להם איזושהי תחושת הזדהות, לבנות איזו קהילה סביב המסר הזה.

אני יושב 7 שנים בודד בחדר ורק חלמתי ורק רציתי לעשות. ולא היה לי מי שידחוף אותי לזה, וגם לא הרגשתי בסושיאל מישהו שאני יכול להזדהות איתו. כי כולם מראים הכול מושלם, הכול כל כך יפה, הכול כל כך מלוטש. אפילו הבגדים בארץ, מותגים, מתחרים שלי בסוף. כל אחד מנסה להתפאר באיזו חולצה מושלמת יש לו, על איך הכול וואו, 100 אחוז טוב.
לא בא לי את השלמות הזו. בא לי להראות דרך של בן אדם שיש לו רק חלום. הוא רוצה לעשות, הוא מנסה וביחד איתו לקחת אנשים. זה כבר קורה. אנשים רואים את הסרטונים שלי, את הבגדים, את הדרך, ואומרים: 'שמע, אתה נותן לי השראה. פתאום אני הפסקתי לפחד. בזכות זה שאני רואה שאתה מעז, אז יותר קל לי'."

"יש לי יחסים מורכבים עם המשפחה"

ועדיין, יחד עם זאת, דימה מסביר שהפחד עדיין נוכח והוא עדיין חלק ממנו:
"אני כל יום קם ואני מפוחד. תוך כדי שאני מדבר איתך, אני מפוחד. אני מתכנן תוכניות, אני רוצה להוסיף דרופ שני… ללמוד לקחת לקחים, ללמוד לעשות את זה יותר יפה, יותר מגניב. אני רוצה להראות לאנשים שוואלה, כן, זה קשה, אבל אם אתם באמת רוצים משהו אתם צריכים להסתכל לקשה הזה בעיניים, לפחד הזה בעיניים ולעשות. אין דרך אחרת. זה מה שאני מנסה להסביר."

אם מישהו רואה את המסר, אני ארוויח בן אדם שילך איתי
במובן מסוים, דימה לא מדבר רק אל הקהל שמחכה לשמוע אותו, לקהילה שאותה יצר, אלא גם לעצמו, ומנסה להפוך את הדברים לקצת פחות מורכבים. לא כי הם לא כאלה, אלא כי אנחנו מספרים לעצמנו תירוצים כמה זה קשה במקום פשוט לעשות. "אני אומר לעצמי, אם אני הייתי שומע מבן אדם אחר את מה שאני אומר, הייתי מאוד מזדהה. הייתי אומר: גם אני מתמודד עם הפחד הזה מלעשות, כי אין לי ידע וניסיון. אבל זה פרדוקס. איך יהיה לך ידע וניסיון אם לא תנסה? אז נכון שאין לך אמצעים. אבל מה זה אמצעים? אתה יכול להגיד 'אין לי מיליון דולר או מאה מיליון שקל', אבל היום אפשר להקים עסק עם טלפון ביד ועם אלף שקל. לקנות חולצה חלקה, 10 חולצות. כל חולצה 70 שקל: 700 שקל. הדפסה עוד 700 שקל. אז השקעת 1,400 שקל. יש לך טלפון. תצא, תצלם, תראה איך אתה מכין את החולצות האלה, תסביר איך עיצבת. והנה, יש לך עסק.

מכרת את ה־10 חולצות, הרווחת אולי בקטנה. קח את הרווח הזה ותקנה עכשיו 20 חולצות. תנסה למכור. אחרי זה תמכור 30 חולצות. כן, זה יהיה איטי. כן, זה יהיה קשה. כן, זה דורש מאמץ." אז דימה עשה בדיוק את זה. קנה חולצות, הדפיס עליהן את הדברים החשובים לו (לא לפני שעברו כמה גלגולים) ויצא לדרך: לצלם תוכן ביום ולהיות שליח וולט בערב. "כשהתחלתי עם המותג הייתי בטוח שאני עושה מותג למופנמים, בגלל שהמותג הוא מסע גילוי עצמי. אבל זה לא נשמע טוב. ל־INTROVERTS יש אופי. בעברית, לא."

"אף אחד לא באמת יכול להבין אותי"

ועכשיו, בדרופ השני, הוא רוצה להקדיש את הפריטים למסע ולקהילה שאותה הוא מטפח:
"אני לא רק מופנם, אני חולם. אמרתי: זה משהו שאני רוצה לייצג. זה יותר גדול ממני. ועכשיו כל השפה וכל המסרים בדרופ הבא יהיו כאלה: Don't die before trying. אני פשוט אומר את האמת שלי. אם אני עושה בגדים יפים, זה מוכר. אבל אם מישהו רואה את המסר, אני ארוויח בן אדם שילך איתי במסע הזה. לא לקוח שקנה חולצה מטרנד של טיקטוק."

למותג שלו קרא "סגולה", על שם הביטוי "יחידי סגולה". גם השם עלה מתוך אותה שיחה אקראית:
"באותו ערב שדיברתי עם חבר שלי ואמרתי לו שאני רוצה להקים מותג בגדים, התחלנו לחשוב על שם. ממש רציתי לעשות את זה ביחד עם החבר. כל השנים דיברתי איתו וזה לא קרה. אנחנו שני אנשים מאוד יצירתיים, אז זה לא היה עובד.
תוך כדי השיח דיברנו על אירוע שהיינו בו, אירוע משותף שחלקנו, ואמרתי 'בוא'נה, איזה יחידי סגולה אנחנו'. אז הוא אמר 'בוא'נה, אולי סגולה, זה יכול לתפוס'. ובאותו רגע אמרתי, זה אחלה שם. כן, סגולה. כתבתי את זה וכשראיתי את זה כתוב זה נראה טוב בעין. וזהו. לא הייתה התלבטות או אופציות. אמרתי: אני אבחר את האופציה הטובה. זה עלה בשיח, ובתחושה שלי, הרעיון מצא אותי. בסוף דברים קורים. צריך להיות קשובים לאינטואיציה ולמה שהיקום מספר לנו.
אם את שואלת אותי, אני אומר לעצמי: סגולה זה לא סתם. לא במקרה הפירוש של 'סגולה' הוא ייחודי, נעלה, נבחר, אוצר. אני חושב שאנשים שיש להם את החלום הזה הם אנשים מיוחדים, כי לא לכל אחד יש חלום. לא לכל אחד יש את הסגולה הזו, את הברכה הזו של הנפש שחולמת, שרוצה ליצור, שרוצה יותר. לא לכולם יש את זה. אז מי שיש לו, הוא סוג של יחיד סגולה בעיניי."

"לבטא את עצמי ולתת השראה לאנשים דרך אופנה"

מה הערכים שאתה מצפה שמי שרואה את הבגדים שלך יקח איתו?
"אני רוצה שאנשים יקחו השראה, יעזו ויממשו את הפוטנציאל שלהם. הכוונה שלי היא לתת תחושת ביטוי והזדהות. להיות חלק מקבוצת אנשים שכן מעזים לחלום, שכן מעזים לנסות, שכן רוצים לממש את הפוטנציאל שלהם. אלה הערכים שאני רוצה להנחיל סביב המותג שלי. ואני עושה את זה דרך זה שאני מנסה לתעד את הדרך. אני רוצה שקיפות, אני רוצה אמת. אני רוצה אנשים שלא מפחדים להגיד שהם פוחדים או שלא יודעים, אבל כן רוצים. כן, יש לי חלום. לא יודע איך לעשות את זה ובא לי להיות חלק מסגולה. זה הוויז'ן שלי."

למרות שלדימה יש מותג בגדים עם סיפור מרהיב מאחוריו, הוא לא מגדיר את עצמו כמעצב אופנה:
"אני לא מעצב אופנה. אני לא גדלתי עם חלום להיות מעצב אופנה. אני רוצה לבטא את עצמי ולתת השראה לאנשים דרך אופנה. אנשים שיוכלו ללבוש את הבגדים שלי לא כי הם יפים (גם כי הם יפים, וזה כבר אני צריך ללמוד את התהליך. אני לא יכול להיות מעצב אופנה בלי להבין וללמוד), אבל יותר חשוב לי זה המסר."

קיבלת תגובות על זה שאין לימודי עיצוב מאחוריך? או שאתה מרגיש שראו שהיצירה מדברת בעד עצמה?
"לימודים בשנקר, כבודם במקומם. לצורך העניין אין לי מושג בגזרות. אני כן מקבל תגובות חיוביות, הרבה תגובות ומלא אנשים שנהנים מהעשייה. בין אם זה מהבגדים, מהתוכן, מהרעיונות שלי. וזה סיפוק אדיר. זה נותן לי תחושת ביטחון להמשיך הלאה ואולי אני עושה דברים נכון. זה מדהים בעיניי, סטודנטים בשנקר שלומדים ורוצים לעשות אופנה ואומרים לי 'אני לומד ממך'. מישהו פנה אליי ואמר לי: 'אני לומד אופנה באיטליה. ראיתי את הוולוג שלך, אתה נותן לי השראה'. ובשבילי זה כזה: מה? אתה לומד אופנה באיטליה ואני עושה משלוחים על גבול רמת גן–גבעתיים. איפה אני יכול לעזור לך? והוא אומר לי: 'אתה מדבר על הפחדים שיש לי בתוך הראש'. זה נחמד לדעת שאנחנו שותפים, שאנחנו לא היחידים שיש להם בעיות."

"איזה יחידי סגולה אנחנו"

איך התגובות של המשפחה?
"יש לי יחסים מורכבים עם המשפחה, היו לפחות. לא דיברתי עם אמא שלי איזה שנתיים, אבל עכשיו אנחנו מדברים, אנחנו ביחסים טובים. בגלל המלחמה היה לנו קרע קטן. סלחתי, סוג של. התאחדנו. זה חלק מהדברים. זו כאפה שצריך ללמוד ממנה. חזרנו לקשר. ואמא שלי הייתה מורידה לא קטנה כשהייתי קטן. הייתי שחקן כדורגל והיא הייתה אומרת לי 'למה אתה צריך את זה?' כשאני רואה את האמא המזרחית של החבר הכי טוב שלי דוחפת אותו עוד שנייה לרקוד בלט אם בא לו. בחינתה, אתה רוצה משהו? תעוף על זה הכי בעולם, אתה יכול. אצלי: אמא רוסייה של 'לא. למה אתה צריך את זה? לך תלמד. הכול קשה'. זה המנטליות. אז היום, לא. יישרתי איתה קו. אמרתי לה: אם מבחינתי אני אומר לך שאני רוצה להיות אסטרונאוט. היא אומרת לי 'דימה, אתה תהיה אסטרונאוט'. אז אנחנו ביחסים טובים. היא מאוד תומכת. אבל עדיין, אין תחושה שמבינים אותי. זה מסע מאוד בודד. הרוב יחוו בדידות ולא משנה כמה חברים יתמכו."

אתה מרגיש שהמסע הזה בודד לך עם כל התגובות?
"מאוד. אף אחד לא באמת יכול להבין אותי. אף אחד באמת לא ישן איתי במיטה, קם איתי בשמונה בבוקר, מתחיל ישר, פותח את המחשב, עובד על תוכן שעתיים. אחרי זה יוצא לוולט ב־11, חוזר ב־14 בצהריים, אוכל, יושב עוד פעם על הבגדים, עוד תוכן, עניינים וזה. יוצא ב־19 בערב עוד פעם לוולט, חוזר ב־21, עוד פעם יושב לדבר עם ספקים, לעשות קולקציות, לעשות אתר, לעשות סושיאל. הכול. זו אופרציה שאף אחד לא עובר איתי. אני עושה הכל מעצמי, מאפס, לבד. אתר לבד, סושיאל לבד, אופנה לבד, קולקציה לבד, עיצובים לבד, רילס לבד, יוטיוב לבד, אינסטגרם לבד, טיקטוק לבד. מכניס כסף כרגע עם וולט לבד. הכול הכול לבד. צריך מקום של לרצות את זה. קל מאוד לוותר. ותחשבי, הדרופ הראשון היה מוצלח. מכרתי הכל והפסדתי מזה כסף."

"חי את החלום"

ומה החלומות הלאה?
"עשיתי הרבה טעויות. מכרתי את כל הדרופ והוא סולד אאוט, אבל הפסדתי כסף כי עשיתי כל טעות אפשרית בערך בהתנהלות עם הכספים. קניתי מלא ציוד, החולצות עלו לי יקר, שיווק שלא לקחתי בחשבון. עכשיו אני עובד חכם. בניתי אקסל, פירקתי הכל לגורמים, איפה אני צריך להיות יעיל יותר. יצאתי לדרך עם ספק ישראלי שיקר לי, אז אני מחפש ספק אחר. השלב הבא זה לייצר לבד. אני מאמין שאני אגיע לשם. זה שלב בדרך. אני יכול לקפוץ לשלב הזה, אבל זה ידרוש ממני יותר אנרגיות לפתח את המומחיות הזו. אבל בסוף זה לא הדבר הנכון לשים בו את הזמן שלי כרגע."

מה צפוי להיות בדרופ השני?
"אני רוצה לעשות כבר 4 מוצרים. 200 יחידות בטוטאל. ואני אעשה. אני אצלם, אני אשווק, אני אגיע לאנשים הנכונים. וככה לאט לאט, לגדול בצורה חכמה, טבעית. זו השאיפה שלי. לא עכשיו לחלום בקטע מנותק שאם אני אוציא 200 חולצות בעיצוב שלי, כולם יעופו על זה ויקנו. אני פשוט הבנתי שפחד זה בלתי נמנע. אני חושב שבן אדם שיש לו עסק ומרוויח 100 אלף שקל בחודש וחי מזה, פתאום מגיעה קורונה שמשביתה לו את העסק. הוא מפחד. כולנו מפחדים. זה אחד הדברים שאני רוצה להבהיר. פחד הוא חלק מהדרך. זה בסדר. זה טבעי לפחד. אם אתה לא מפחד, זה סימן שאתה לא עושה כלום. את יודעת מתי לא פחדתי? כשהייתה לי עבודה מסודרת. הייתי מרוויח סכום כסף יפה, והיומיום שלי היה נראה: קם בבוקר, הולך לעבודה, הולך קצת למכון, סופש הולך לבריכה, לים, נפגש עם ההיא, חברים, מה יש לפחד? בשביל להגשים את החלום שלך ולעשות משהו יוצא דופן, אתה חייב לצאת מאזור הנוחות. ולפחד, זה חלק בלתי נמנע. אין בן אדם שלא מפחד."

דפנה סאפר – עיתונאית אופנה בכירה
אינסטגרם: dafnasaffer@

Owner & Editor-in-Chief: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: @fashionisrael.mag
Facebook group: Fashion Israel
Facebook business page: Fashion Israel