רם כראדי. נובה, עזה ומצלמה

השנתיים האחרונות היו רכבת הרים שאיבדה את המסילה. רם כראדי היה שם. במסיבת ה"נובה". הוא ניצל ושב כדי לפקד על צוות שפינה גופות מבארי ומכפר עזה. הזמן לא מרפא, והמראות לא נשכחים. לפני שנה וחצי הוא החזיק מצלמה והתחיל לצלם. האמנות היא דרך להחזיר לעצמו משהו מהאדם שהיה לפני. ממרום שנותיי אני יכול לומר בוודאות: מדובר בכישרון גדול בשמי הצילום בישראל

"התחלתי לצאת שנה וחצי לפני הנובה. מסיבות טבע. מצאתי מקום לפרוק, לשחרר, ליהנות ולרקוד. כל הדברים שאני אוהב לעשות. חיכינו המון זמן לנובה. חברים המליצו על המסיבה הזו ששמעו עליה. הרבה זמן לא נהניתי בצורה כזאת. הכול היה ממש מועצם מהרגע שהגענו, גם הנראות של המקום הייתה מאוד מיוחדת לדברים שקורים בארץ. כולם היו בשיא חייהם, מחויכים ושמחים. בשש בבוקר התחיל כל הבלאגן. בהתחלה לא כל כך הבנתי את גודל האירוע. הייתי בטוח שמדובר באירוע של מחבל בודד ושמטפלים בזה. היינו עם המון כוחות של משטרה ושל המסיבה עצמה."

"ביקשו מאיתנו להתפזר. לא ברחנו ביחד. בהתחלה נסענו לכיוון הבית, והייתה את ההתקלות הראשונה עם המחבלים, והבנו שמתחיל האירוע. פרססנו חזרה לכיוון המסיבה. השוטרים אמרו לנו לנסוע דרומה לכיוון הצומת השנייה כדי רגע להתרחק ושמטפלים באירוע. נסענו דרומה. הבנו שהאירוע קורה גם בצומת הדרומית, וגם שם אנחנו שומעים על ירי ואנשים רצים בפניקה, ואנחנו מסובבים פעם נוספת את הרכב. יצאנו לכביש המדובר. בכביש היה פקק מאוד עמוס, אף אחד לא הבין מה קורה, ואז לאט לאט האירוע הלך והתגלגל. אנחנו רואים רכבים מגיעים עם יריות על הצדדים שלהם, ואנחנו מתחילים להילחץ. אנחנו מתחילים לשמוע יריות. זה לא דבר שהוא תלוש לי מהמציאות. בחיים לא שמעתי כמות ותדירות כזו של יריות. הכול פשוט קרס בו זמנית. ניסיתי להקפיץ כוחות מהצבא כדי לקבל סיוע, אבל לא היה להם איך לעזור."

"בדרך היו שוב בומים, יריות, טילים. החלטנו לעצור את הרכב, להתחבא קצת עד שיירגע. ואז הבנו שזה לא עומד להירגע, שהדיווחים רק הולכים ונעשים חמורים יותר ויותר. הבנו שלהישאר בשטח זו לא אופציה. להתחבא שם' — ' לא בטוח שנצליח. וברחנו עם הרכב שוב לכיוון נתיבות.

הגענו לנתיבות. אני והחברה שלי פשוט צעקנו ברחובות לעזרה. בחור ששמר שבת ולא ידע בכלל שהאירוע קורה, פתח לנו את הדלת. בחור בשם אורן. נכנסנו אליו לדירה. הוא קודם כול טיפל בנו. החברה הטובה שלי הייתה בהתקף חרדה, הוא סייע לה. רק כשהגעתי לדירה שלו נפל לי האסימון שאני עכשיו במקום מוגן, אבל אני לא יודע איפה החברים שלי שהגיעו איתי מהצבא. התחלתי להתקשר. וברגע שאני מתקשר אני מבין שכל אחד נמצא עכשיו בסיטואציה אחרת: חלק מתחבאים בשיחים ושומעים יריות, חלק הצליחו להגיע ליישוב מסוים ברגל, אבל הם לבד, ולא יודעים מה לעשות.

אנחנו מקבלים דיווחים על חברים שהיו בבסיס בזיקים ולא שרדו. תמונות מהמסיבה מתחילות להתפרסם: אנשים שרגע לפני רקדו, ורגע אחרי, התמונה שלהם רצה בטלגרם ובוואטסאפ כשהם כבר לא בחיים."

גם אני נכנסתי להתקף. הבחור הכי חמוד בעולם מנסה לעזור לנו, אבל גם לו אין ממש איך לסייע. אמבולנס או כל גורם אחר שרוצה לבוא, לסייע ולהוציא אותנו משם, לא יכול. כל השטח כרגע הוא שטח של מחבלים ויריות, ואנחנו כלואים בתוך בית של אדם זר שהוא באמת הכי טוב בעולם ועם לב הכי טהור, אבל הוא עדיין אדם שאני לא מכיר. אני עם חברה מאוד טובה, שומע על חברים שמנסים לשרוד את מה שקורה שם, או על חברים שכבר לא שרדו.

אחרי כמעט 13–14 שעות, ב-10 בלילה, הוא החזיר אותנו לכיוון המשפחות. אני לא הייתי מסוגל לנהוג, מן הסתם. הוא החזיר אותנו ממש עד פתח הבית. הגעתי הביתה והייתי בבית ארבעה ימים כדי לעכל. היה לי חשוב להיות בהלוויות של אנשים שהכרתי ושלא שרדו את השביעי"

"פתאום כשאתה נכנס לעזה, המציאות מכה עוד פעם. פתאום זה שוב רציני. אני לא אשכח שבכניסה היה ירי לכיוון הרכבים, ואני הלבנתי. פתאום נפלה בי ההבנה שעם כל כמה שזה גברי והרואי ומטורף לעשות גם את זה וגם את זה וגם את זה, ובאמת עשיתי את זה מתוך רצון אמיתי, מהלב. פתאום נפל לי האסימון שאולי  אני לא יוצא מפה. אולי זה המקום שבו זה יכול לקרות. פתאום מבינים שאף אחד לא באמת מוגן באופן מלא.

ושם, כל החששות צצות. ופתאום אני שוב צריך להיות מאוד אחראי כלפי החיילים שלי. כי בסוף, אני מפקד פה על צוות. ואם יקרה לאחד מהם משהו, אני אחיה עם ייסורי מצפון עד יומי האחרון. אז הפניקה מוכפלת: גם עליי, וגם עליהם. איך הם מרגישים, שהכול יהיה בשליטה, שלא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה, שלא יהיה אירוע בלתי הפיך.

התחילה הפסקת האש הראשונה, של שחרור החטופים. לאט לאט צמצמו גם את הכוחות שלנו. הבנתי שכבר אין בי צורך כרגע, החזירו אותי לעוטף. שם שימשתי ככוח חילוץ והצלה בפיקוד העורף. לאחר מכן השתחררתי.

כשהשתחררתי, הגיע חלל עצום. ריק. פתאום: מה אני עושה עכשיו? בצבא, ברגע שאתה אקטיבי ובפעולה, המוח לא מתעסק במה שקרה, במה ראיתי, מה חוויתי, מה אני מרגיש, מה אני חושב. אתה מאוד רובוטריק. מאוד מתוכנת. מאוד ‘שלוש שעות שינה וממשיכים’."

"ריק ענק. ריק ענק שפתאום המצב הנפשי היה מאוד רגיש ומאוד נפיץ. אני חושב שקיימת סקאלה של רגשות שיש לכל בני אדם. פתאום הרגשתי שנוסף לי רגש שלא חוויתי אף פעם. איזה עצב עמוק שאני לא ידעתי אפילו איך לתאר אותו כלפי חוץ. באמת. גם כשניסיתי להסביר את עצמי לסביבה, אף אחד לא הבין למה אני עד כדי כך עצוב. כי בסוף, מבחינה דתית, אומרים לך: ‘אלוהים שמר עליך’. וזה נכון, אלוהים שמר עליי ואתה צריך להכיר בזה, להודות, להיות מלא בהודיה על החיים האלה.

ואני פשוט… עצוב. אני קם בבוקר ואני עצוב. עצוב, ולא רואה שום דרך להתמודד, שום דרך לצאת מזה. זה יום אחד. וזה יום שני. וזה יום שלישי. פשוט עצוב, מעמק נשמתי, על מי שאני מכיר ולא קיים. אבל גם, בעיקר, על השינוי שאני עובר. פתאום אני קולט שאני בעצמי משתנה. לטוב ולרע.

אם הייתי לפני זה אדם מאוד תמים ואופטימי, פתאום נהיו בי קולות שהם כבר לא רק אופטימיים. אני נהיה קצת פסימי לפעמים. אני נהיה מאוד מדוכדך. אם הייתי אדם יחסית סבלני, פתאום אני קצר. כל מי שמתבטא כלפי הנובה או כלפי הלחימה ביותר מדי קלות. אני ישר מתכווץ בכיסא, ולא יודע איך להתמודד. כאילו הגוף מגיב לפני המחשבה.

אם עד עכשיו ברחתי, פתאום אין לי לאן לברוח. אתה חושב עם עצמך: מה זה? בארבעה חודשים, כמות כזו של דברים… מאיפה בכלל להתחיל? באמת שלא ידעתי מאיפה להתחיל. זו הייתה נפילה. הנפילה הראשונה שחוויתי."

מה היה הדבר הראשון שאחז בך? מה עזר לך להתחיל לזוז קדימה?
"עברתי לתל אביב. אני מקבל מעטפת ממשרד הביטחון. אני מטופל על ידי פסיכולוגית דרך אגף שיקום. יש גם את המעגלים של הנובה, המפגשים שהיו. אני יכול להגיד שזה סייע להרבה חברים שלי, אלו מקומות מדהימים. לי אישית זה פחות סייע. הרגשתי שהעיסוק באירוע היה לי מאוד קשה. לחזור למעגל שבו אני רואה את כולם שהיו איתי שם… זה היה יותר מדי.

הבנתי שנשפך המון חלב מהכוס שהייתה לי. מה שנשאר, זה מה שאני לוקח. אני הולך לגרום לעצמי להיות במקום אחר, לחיות חיים שלא קשורים לזה.

למזלי, יש לי משפחה מאוד תומכת ומכילה שסייעה לי המון. חברים שהעניקו אוזן קשבת, שהבינו שהייתי צריך את המעבר הזה, את הניתוק, את היכולת ליצור לעצמי מקום שמאפשר לי באמת להחלים.

אחרי שנה בתל אביב הגיע יום השנה לאירוע. הייתי בטוח שאני במקום נפשי יותר חיובי. פתאום הבנתי שאני חווה מורכבות גדולה יותר. אם זה התקפי חרדה שהפכו אגרסיביים יותר, ואם זו התמודדות שהרגישה אחרת לגמרי.

ביחד עם המטפלת שלי ועם התייעצות עם ההורים שלי, החלטתי שאני עוזב את כל מה שעשיתי לפני. שאני טס למזרח. טסתי עם כרטיס פתוח, לא ידעתי מתי אחזור. חשבתי שזה יהיה טיול קצר, בפועל נשארתי שם שבעה חודשים. ושם הייתה לי סוף סוף פלטפורמה לשקם את מי שאני, מאפס."

בוא נדבר על מצלמה, דברים שמחים וטובים.
"כן, לגמרי."

אתה צלם מאוד מוכשר. אני קצת בהלם מזה שאין לך הכשרה מקצועית בכלל.

"תמיד אהבתי אמנות. בין אם זה לראות, בין אם זה להתלבש. גם אני מאוד אוהב אופנה בלי קשר, אבל בכללי אמנות תמיד נגעה בי. בין אם מוזיקה שאני מאוד אוהב לשמוע ובין אם סרטים, הכל היה מרתק אותי. סיפורים, דימויים, הכול נגע בי. גם היום אני אני הולך לתערוכות ומסתכל שעות. 

תמיד הייתי בצד הרואה, בצד שמרגיש את מה שאחרים יוצרים, ולא היה לי באמת האומץ ליצור בעצמי. זה התחיל בכלל כצילום מסיבות. חשבתי שזה יסגור לי מעגל, כי צילמתי מסיבות טבע, ופתאום הרגשתי שזה פחות קורה שם בהתחלה.

ואז הכרתי את צילום האופנה. כשעברתי לתל אביב. כל היום גללתי באינסטגרם. אתה רואה דברים שאנשים אחרים יוצרים, ואתה רואה את הפלטפורמה שקורית כאן. הייתה לי מצלמה מאוד פשוטה, ב-2,000 שקל. דיברתי אז עם מותג תכשיטים שהביא אותי לצלם בהשקה שלו. הגעתי עם המצלמה הזאת, כולם הסתכלו עליי… לא הבינו מה אני עושה. הבנתי את הרמז.

אמרתי להורים שלי: 'תקשיבו, אני מחר קונה מצלמה מקצועית'. ההורים שלי אמרו: 'אתה בטוח? זה סכום כסף מאוד גדול, אתה עכשיו השתחררת'. אמרתי: 'אני הולך על זה'.

נסעתי לרמת גן, נכנסתי לחנות צילום. בדקתי עם צלם שאני מאוד אוהב ומעריך איזו מצלמה יש לו, הוא אמר לי את הדגם. אמרתי: 'אני קונה אותה'.

הלכתי לחנות, שאלתי את המוכר מה המחיר. הוא אמר. הסתכלתי, לקחתי רגע בלי לנשום, ואמרתי: אוקיי, הכול טוב. אני קונה אותה. אנחנו נחזיר את הכסף מהצילום. יהיה בסדר. קניתי את המצלמה.

בהתחלה החזקתי אותה והרגשתי כאילו אני מחזיק רובוט ביד. לא הבנתי בכלל מה קורה. אמרתי: אוקיי, צריך להתחיל לשחק איתה כדי שזה יזוז, כדי שהדברים יעבדו.

בנוסף לזה שמלצרתי, התחלתי לצלם אנשים. שיתופי פעולה. חברות בגדים קטנות בתל אביב, אנשים שרצו להצטלם. ולאט־לאט, תוך כדי המשחק איתה, התחלתי ללמוד אותה, לחקור אותה, להבין יותר. התחלתי ללמוד עריכות, לראות צילומים של צלמים גדולים שאני מחזיק מהם, להבין לאילו רזולוציות הם יורדים.

אחר כך התחלתי להיות אסיסטנט של צלמים. להבין את סדר העבודה שלהם. פתאום הרגשתי שצילום אופנה, או צילום בוקים, היא פלטפורמה שבה אני מצלם ומצליח להעביר מסר מסוים…"

"עד עכשיו הייתי רק ‘הרואה’ של האמנות, עכשיו יש לי מקום להגיד: זה מה שאני חושב. זה אני. עם הזמן, הפידבקים מהסביבה הפתיעו אותי. חשבתי שאני חובבן, עושה משהו חמוד כזה שכנראה יעבור לי. אמרתי לעצמי: טוב, אלה אנשים שאוהבים אותי, אולי הם סתם מפרגנים. ואז הגיע פידבק מקצועי, מאנשים שאני מאוד מעריך ומחזיק מהם. בהתחלה זה הפתיע אותי בטירוף, זה מאוד החמיא לי.

התחילו להגיע עבודות. ואז אתה אומר: אוקיי… מה, אני פותח עסק? אז פתחתי עסק צילום עצמאי. הכול מאוד ריגש אותי. לא האמנתי שהכול יכול לקרות בצורה כזאת, במהירות כזאת. שהייתי בחו"ל, אמרתי: טוב, ננסה לפנות לסוכנויות. אם יענו, יענו. לא יענו, לא יענו. וענו. סוכנויות ביפן. צילמתי שם דוגמניות, והסוכנויות מאוד אהבו את הצילומים. אמרתי לעצמי: אוקיי… יש מצב שאני באמת עושה משהו נכון.


מה שאני כן יודע,  שיש לי עכשיו שתי ידיים, שתי רגליים, לב וראש. ואני יכול להגשים דברים שקריטיים לי להגשים. אני יכול לעבוד קשה. ואני גם חושב שהשביעי שינה אצל הרבה אנשים את כל התפיסה. פרופורציות השתנו. אנשים חיים את הרגע מאז — אבל זה לא רק לחיות את הרגע. זה גם לחיות את *החלום*.

כמו שאני חי את הסיוט מאז השביע,  עם כל המורכבויות שהוא הביא, אני גם חי בצורה שבה אני לא מתנצל על מי שאני. אני מנסה להיות אדם טוב יותר לסביבה שלי. ואני באמת מאמין, בלב שלם, שאני יכול לעשות את…"

קול אחר

אפי אליסי – עורך ראשי
שיחות עם אנשים שכדאי להקשיב לקול שלהם

ליצירת קשר
fashionisrael.mag@gmail.com