Temporary Crew
התערוכה הקבוצתית "צוות זמני" (Temporary Crew) בהשתתפות 13 מאמני ואמניות הרחוב הבולטים והפעילים במרחב הציבורי התל אביבי, מהווה את יריית הפתיחה הראשונה בישראל המוקדשת לאמנות רחוב. מדובר בחבורה מלוכדת שפועלת בעשור האחרון ביחד ולחוד. חבריה, שכל אחד ואחת מהם מוכרים לציבור בעבודתם ברחבי העיר, מקיימים מעין זהות אמנותית כפולה: העבודה ברחוב אל מול העבודה בסטודיו. בין שתי הזהויות האלה נשמרת המשכיות ונאמנות סגנונית ותוכנית, אך גם מתח מעניין, כזה שחושף משהו הן על האמן עצמו והן על מה מאפשרת כל אחת מהפלטפורמות. הזמניות שבכותרת מתייחסת לזמניות הביחד של חברי הקבוצה, שלעיתים מתפקדת כקולקטיב ולעיתים כאסופה של אמנים אינדיבידואליים, בהתאם לפרויקט שעל הפרק. היא מתייחסת גם לזמניות נוכחותה של עבודתם במרחב הציבורי: העשייה בזירה האורבנית איננה חוקית ואיננה נתמכת על ידי הממסד מה שמניע על פי רוב לעשייה אמנותית חתרנית, שאפתנית ונקייה מהשפעות, אך בו בזמן, ליצירות שמעצם טבען הינן ברות חלוף, ומשנות צורה. חלקן נמחקות או מושחתות עוד בטרם ראו אור יום. כלומר בנות-זמננו באופן גורף
ממד הזמניות נוכח גם במישור נוסף, בהיות העבודות חברי וחברות הקבוצה הם בגילאי השלושים ומטה ומייצגים במובהק אמנות חדשה של המאה העשרים כל אלה אופפים. ואחת, כזו שנובעת מתפיסה משוחררת, אקלקטית, של מה שמכונה בין השאר את התערוכה ואת יצירתם המתמשכת של המציגים בה באווירה רעננה, מיידית, עכשווית ודינמית, ויהפכו גם את אירוע הפתיחה לחד פעמי ומשתנה במהרה. באופן שלמרבית הצער עוד לא מייצג את השוק הבינלאומי של אמנות הרחוב, ארבע מהמציגות בתערוכה הן נשים: "מלכות הרחוב", כל אחת בעלת אסתטיקה מזוהה ומאופיינת. אחת מהן היא אוצרת התערוכה, ניצן מינץ, אמנית ומשוררת רחוב בת 26 , שיוצרת במרחב הציבורי החל מ 2008 ואף מציגה בגלריות בארץ ובעולם.
שיתוף פעולה אינטימי זה, בין המציגים והמציגות, לבין אוצרת מעורבת שהינה חלק מהקבוצה ולא מתבוננת חיצונית, לבין גלריה שמסורה לטיפוח ולשימור של אמנות אורבנית, מזקק משהו מן התמצית של אמנות הרחוב ומצליח לגרום לה לחיות בחלל סגור, מוגן, אך באופן שלא משמיד את זהותה. לצד העבודות עצמן תנסה התערוכה להכיל ולהעביר גם משהו מהחוויה האישית והפרספקטיבה של האמנים. ראשית המיקום בפלורנטין שממשיך את איזור פעולתם הטבעי; שנית המבנה הסגור-פרוץ של בעל התקרה הגבוהה וחלונות הזכוכית המקובעים בה שמהם מציצה כיפת השמיים; ושלישית הפלייליסט שהורכבה מבחירותיהן המוסיקליות האישיות של האמנים, כלומר שבמהלך ההתבוננות בעבודות ניתן יהיה לשמוע את פס הקול שמלווה אותם, אם באוזניות ברחוב ואם בזמן עבודתם בסטודיו.
האמנים והאמניות המשתתפים ב"צוות זמני" הם: ניצן /מינץ/ מאיה גלפמן/ אורן פישר/ עדי סנד. גוף העבודות שיוצג כולל רישומים, ציורים, קולאז'ים, מיצבים ופסלים, ונעשה בו שימוש רב ב שנמצאו ברחוב ונלקחו אל הסטודיו. רבות מהעבודות נוצרו במיוחד עבור תערוכת הפתיחה של הגלריה ועל כן מדובר הזדמנות ראשונה ויחידה לראותן. על הגלריה ממוקמת בלב ליבה של זירת אמנות הרחוב המקומית: במרכזו של רחוב אברבאנל שבשכונת פלורנטין, מאחורי בית הכנסת הבוכרי, המעוטר גם הוא ציורי קיר. מטרתה היא לקיים מעין המשך טבעי לעבודות הממלאות ומחיות את קירות הבניינים שמסביבה, ובו בזמן, לספק הצצה לגוונים ורבדים נוספים שלהן. כמו בתערוכה הנוכחית, כך גם כערך ראשוני ובסיסי ביותר עבור הגלריה, אין זה נסיון לתלוש ולבודד את אמנות הרחוב בתוך חלל גלריה צח וסטרילי, אלא להצמיח קורת גג מסביבה כדי לשמר ולטפח אותה בתנאים המתאימים ביותר, לאפשר לה, וליוצריה, להתקיים ולנשום. מי שעומדים מאחורי הם השותפים אלי אדרי, הבעלים של גלריה "אחת מאלף" שמסור לקידומה של אמנות איכותית השווה לכל כיס כמו גם קידום העשייה האמנותית הקהילתית של דרום העיר ושכונת פלורנטין, והצלם דניאל סיבוני, שמתעד אמנות רחוב ברחבי העולם כבר שנים רבות ויהיה אמון על ליווי וייעוץ לאמני ואמניות הגלריה בהתפתחותם המקצועית בשוק המקומי והבינלאומי.
Street Art Gallery
גלריה ראשונה מסוגה בישראל, מצטרפת למגמה עולמית של גלריות המוקדשות ,לאמנות רחוב שנפתחות בעשור האחרון בבירות תרבות כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון, פאריס וטוקיו.
מגמה זו הולכת ומתרחבת בד בבד עם צמיחתה המטאורית של העשייה האמנותית בתחום, והעניין הציבורי והמסחרי הגובר בה. ממוקמת בלב ליבה של זירת אמנות הרחוב המקומית Street Art Gallery , בדומה לאחיותיה מעבר לים שממנה צמחה: במרכזו של רחוב אברבאנל שבשכונת פלורנטין, מאחורי בית הכנסת הבוכרי, המעוטר גם הוא ציורי קיר. בכך היא מבקשת לגלם מעין המשך טבעי לעבודות הממלאות ומחיות את קירות הבניינים שמסביבה, ובו בזמן, לספק הצצה לגוונים ורבדים נוספים שלהן. זהו איננו נסיון לתלוש, לבודד ולתחום את אמנות הרחוב בתוך חלל גלריה צח וסטרילי, אלא יותר הצמחה של קורת גג מסביבה כדי לשמר ולטפח אותה בתנאים המתאימים ביותר, לאפשר לה, וליוצריה, להתקיים ולנשום.
מתפרשות על קשת רחבה של נושאים, השפעות, מדיומים וטכניקות. העבודות שיוצגו בכידוע, מה שהחל כגרפיטי תחת שמות בדויים ואפילו נתפס כ"ונדליזם" או סימון טריטוריה של כנופיות, צמח לכדי תנועת אמנות מרתקת ודינמית שעומדת כיום לגמרי בפני עצמה. בין האמנים שעסקו בה במסגרת עשייתם אפשר למנות את ז'אן מישל בסקיאט, קית' הרינג, וכמובן את ההצלחה הבינלאומית האדירה שלבנקסי כיום. כמוהו, רבים מהאמנים שעוסקים באמנות רחוב עדיין עובדים תחת שמות בדויים כדי להשמר מהרשויות. הם פועלים במרחב הציבורי בטכניקות שנעות בין גרפיטי, לשבלונות,למיצבי רחוב,לפוסטרים ומדבקות, ועד לשיטות עבודה מסורתיות לחלוטין כמו ציור והדפסי משי. שמות מהזירה האורבנית– מוכרים לצד חדשים, ומקומיים לצד בינלאומיים– יחשפו בגלריה את דרכי עבודתם המגוונות כפי שהן מתקיימות מחוץ לזירה זו, ובהמשך לה, בחלל הסטודיו. בכך תהווה הגלריה מעין יציר כלאיים של פנים וחוץ, של מרחב ציבורי וגלריסטי.
חלל הגלריה, ששימש בעבר כנגרייה , הוא בעל תקרות משופעות הנישאות לגובה 5 מטר ובהן חלונות זכוכית המכניסים פנימה אור יום (או אור ירח, או חושך), ומתנהג כמו בית מגן, אך גם כתזכורת לכיפתהשמיים שתחת לה רגילים אמנים אלה לפעול. זהו חלל שכשמו כן הוא– קורת גג. מספר מוטיבציות עיקריות: האחת, היא לחשוף את הציבור הסקרן המגיע בהמוניו לסיורי אמנות רחוב בשכונת פלורנטין, גם לפן נוסף בעבודתם של מי שיוצרים אותה. פן שממשיך לתקשר עם הרחוב מבחינה אסתטית, תוכנית, וחומרית שנמצאו ברחוב ונלקחו לסטודיו), עבודות רבות של אמנים אלה נעשות על גבי בחלל סגור ובתנאים אחרים ומאפשרים. השנייה, היא לקיים דיאלוג עם הסביבה הדרום עירונית המתפתחת במקום להיאטם בפניה, כשכאמור, קורת הגג היא החשובה כאן, ולא הקירות התוחמים. השלישית קשורה בשימור; מאחר ואמנות רחוב יכולה להעלם, להמחק או פשוט להשתנות שעות ספורות תאפשר לעבודות אלו להמשיך להתקיים, ואפילו למצוא Street Art Gallery , (או אפילו דקות) לאחר יצירתה בית קבוע אצל מבקר או מבקרת שהתאהבו בהן.
המוטיבציה האחרונה, ואולי החשובה ביותר, היא זו: אמנות רחוב, אמנות אורבנית, מאופיינת באפקט חזק ומיידי על הצופה, כזה שתופס אותו גם כשהוא מוקף ברעשי הכרך ובמראותיו. פעמים רבות היא בעלת אמירה פוליטית וחברתית חזקה, לא מרוככת, ובהיותה מיידית ולא כזו שמחכה לתאריך ההצגה בגלריה, היא נוטה להיות אקטואלית מאד. את כל העוצמות האלה רוצה הגלריה לאגד ולאפשר כחוויה פתוחה ומרגשת עבור מבקריה, תוך דגש על כך שאמנות, בראש ובראשונה, אמורה להסעיר, לענג, להביא למחשבה, השראה, ואפילו שינוי, ולא ליישור העניבה או תחושה של היסוס, ניכור או חוסר הבנה.
מי שעומדים מאחרי מיזם זה הם אלי אדרי ודניאל סיבוני שהחליטו לשתף פעולה כדי להגשים את תשוקתם המשותפת, איש איש מתחומו. אלי אדרי, המוכר מגלריה "פחות מאלף" שמסורה לקידום אמנות ישראלית איכותית במחיר השווה לכל כיס, מכיר היטב את סצינת אמנות הרחוב בשכונת פלורנטין המושכת אליה מבקרים וסיורים מודרכים מהארץ ומחו"ל, ורוצה להרחיב את מעגלי עשייתו ותרומתו הקהילתית באופן שיכליל גם אותה ויתן לה בית קבוע. דניאל סיבוני, צלם, אדריכל ומעצב סטים בינלאומי שעבד עם גדולי המותגים והמגזינים המובילים, מקדיש את עצמו לתיעוד אמנות הרחוב כבר שנים רבות ומכיר לעומק את חודי החנית של עשייה זו בכל מוקדי אמנות הרחוב העולמיים. אחרי קריירה ארוכה של שימור אמנות הרחוב בצורה של צילום, הוא חובר לאדרי בפתיחת גלריה התאפשר את השימור הזה מכיוון שונה. סיבוני גם יהיה מופקד על ליווי וייעוץ לאמנים ויתרום מנסיונו כדי לסייע בהתפתחותם, בארץ ובשוק הבינלאומי.
אדרי וסיבוני רוצים לתת מענה לדרישה ההולכת וגדלה לאמנות מקורית וזמינה שאינה שמורה אך ורק לאספנים ולבעלי ממון. בו בזמן, הם מבקשים להעניק בית ותמיכה לקהילה העצומה של אמנים ואמניות צעירים שפועלים בתוך ומחוץ לשוק האמנות המיינסטרימי, כאשר רבים מהם לא מתיישרים לתוך שום קטגוריזציה קונבנציואנלית ועושים את שלהם, בין שנגדיר זאת כאמנות רחוב, אמנות בת זמננו, אמנות אורבנית או אמנות פופ. הם מסורים ומחויבים לחיבור זה בין קהל צמא וסקרן לבין כשרונות שמבקשים להשמיע את קולם, בפלטפורמה יוצאת דופן, אקלקטית, ופתוחה לכל.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל