הרוגי מלכות | הגיבורים הגדולים – מסיבת הנובה, השבעה באוקטובר. פרויקט מיוחד של Fashion Israel
לראשונה, פנינה שמעוני מתראיינת לבדה ומספרת מפיה את סיפורו של בנה בן שמעוני, שנרצח בשבעה באוקטובר לאחר שחזר שוב ושוב לאזור מסיבת הנובה כדי להציל אחרים.
בן שמעוני היה בן, אח, בן זוג, איש של אנשים וצעיר שאהב את החיים, הרבה לפני שהפך לאחד מסמלי הגבורה של השבעה באוקטובר. בבוקר ההוא, לאחר שכבר הצליח לצאת מאזור מסיבת הנובה, הוא בחר לחזור שוב ושוב אל התופת כדי לחלץ צעירים אחרים, בהם אנשים שלא הכיר, עד שנרצח בניסיון להציל חיים נוספים. בשיחה עם אמו, פנינה שמעוני, ביקשתי לחזור אל האדם שהיה לפני הסמל: אל הילד שחיכתה לו שנים, אל הבן שחזר הביתה, אל ההומור, הנתינה, הבית והחיים שעוד תכנן לעצמו. מתוך הגעגוע עולה גם השאלה מה אנחנו, כחברה, יכולים ללמוד מבן על אחריות, חמלה והבחירה באדם אחר ברגע האמת. זו הייתה שיחה על גבורה, אובדן, גאווה וגעגוע, אבל יותר מכל זו הייתה שיחה עם אמא על הבן שלה
צילומים: אברהם זרן avrahamzeren@
בן בנימין שמעוני נולד ב־14 במאי 1992, בנם הבכור של פנינה שמעוני ורפי שמעוני, אחרי ציפייה ממושכת. הוא גדל בדוגית שבצפון חבל עזה, סמוך לים, ובהמשך נולדו אחיו התאומים, אבינועם שמעוני וחי שמעוני, שהוא אדם עם צרכים מיוחדים.
בשנת 2005, כשהיה בן 13, פונה היישוב במסגרת ההתנתקות. המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה, ובאותה תקופה גם נפרדו הוריו. בן עבר להתגורר עם אביו בבוסתן הגליל, ובהמשך הצטרף אליהם אבינועם. בצבא שירת כלוחם בחיל האיסוף הקרבי באזור עוטף עזה. לאחר השחרור עבר עם אביו למודיעין, שם פתחו עסק משותף בתחום המסעדנות. בהמשך עבד במסעדות ובחיי הלילה בירושלים.
בשנים האחרונות שב לחיות לצד אמו ואחיו חי באשקלון. במשך שש השנים האחרונות לחייו התגוררו הוא ובת זוגו, ג'סיקה אלטר, בביתה של פנינה. בשנת 2023 החל לעבוד כסו שף במסעדת "פיטמאסטר" בפתח תקווה. היו לו תוכניות מקצועיות וחיים שרצה לבנות. כשאני מבקש מפנינה להכיר לי אותו, היא מחזירה אותי קודם אל הרגע שבו נעשתה אמא.
"מתנה שאין כמוה בעולם"
"הכי מרגש בעולם", היא אומרת על הרגע שבו החזיקה את בן. "זה היה מתנה. מתנה מהאלוהים".
לאחר טיפולים, היא כבר נרשמה להפריה חוץ גופית, אבל לפני שהתחילה את התהליך גילתה שהיא בהיריון.
"עצרנו את זה כי פתאום זה בא בהפתעה. זה בא טבעי".
את הבדיקה עשתה לפני יום כיפור ואת התשובה קיבלה אחרי החג. בבסיס שבו עבדה חיכו איתה לבשורה.
"כולם חיכו לשמוע שזה חיובי. וככה זה היה. כולם שמחו".
היא זוכרת את ההתרגשות ביישוב הקטן ואת החוויה החדשה של האימהות. כשהיה בן קצת יותר מחודש כבר לקחה אותו לטיול באילת במסגרת העבודה. הוא הצטרף אליה לכל מקום.
"הוא היה ילד חמוד, מתוק. באמת".
וגם ילד שידע מה הוא רוצה. כשיצא משחק מחשב חדש, ביקש את האחרון.
"אתה חושב שלא הייתי קונה? הייתי קונה".
"הייתי חולצת לו את הנעליים"
עם השנים השתנו הבקשות. הגיעו האופנוע והרכב, האקסטרים בחולות ניצנים, המסיבות וחיי הלילה. פנינה חששה מהאופנוע, ובסוף קנתה אותו.
"היו לי ייסורי מצפון לדבר הזה, אבל קניתי אותו בסוף".
הוא ביקש לעשות קורס ברמנים, והיא שילמה גם עליו. פעם סיפר שהציעו לו להצטלם לבוק. היא צחקה ושאלה מאיפה הגיע פתאום הרעיון. לצד כל אלה היו החיים בבית, עם ההרגלים שרק מי שחי איתו הכיר.
בן היה מאבד מפתחות. שוכח את הצרור, מגיע וצריך שיפתחו לו.
"לא פעם ולא פעמיים הייתי צריכה להחליף מנעולים. אבל זה בסדר, לא נורא. הסתדרתי".
כשהיה חוזר מהעבודה, היה נשכב בסלון.
"הוא היה בא מהעבודה גמור. עייף אחרי יום קשה. הוא היה נרדם פה, ישן איזה שעה".
לפעמים חזר מאירוע אחרי ששתה, והיא הייתה מזהה מיד. הוא היה מנסה לשכנע אותה שהכול בסדר.
"הייתי אומרת לו: אתה שיכור. 'מה פתאום, אמא'".
תוך כדי השיחה היא נעצרת על הזיכרונות האלה.
"אתה מחזיר אותי אחורה".
"היה לו לב ענק"
כשאני שואל מה ראתה בו שאחרים אולי לא הכירו, פנינה חוזרת אל הנתינה. היא מספרת על איש מבוגר שעבד בבית. בן היה אז פצוע בעקבות תאונת אופנוע, אבל כשראה שקשה לאיש, קם לעזור. פנינה ניסתה להסביר שמשלמים על העבודה ושאפשר להביא עובד נוסף. בן רצה להקל עליו בעצמו.
"הוא רצה לעזור לו. אני זוכרת את זה".
גם עם חי, היא מספרת, לפעמים היה אומר שאין לו זמן, שהוא עייף או צריך לצאת לעבודה. אחר כך היה מפתיע ומגיע איתו הביתה.
"כשהוא יכול היה, הוא פשוט הפתיע והביא אותו".
היא הכירה גם רגע שבו הוא עזר להציל אותה. באחד הלילות חזר בסביבות שלוש לפנות בוקר ומצא אותה על הרצפה, ללא הכרה. היא אינה יודעת לשחזר בדיוק מה קרה או כמה זמן הייתה שם. בן הזעיק אמבולנס והיא פונתה לטיפול בבית החולים.
"פתח את הדלת, מצא אותי זרוקה פה על הרצפה. למזלי הוא הביא אותי בזמן, והכול היה בסדר".
אני שואל אם במבט לאחור היא מזהה במעשים האלה את האדם שיחזור להציל אחרים בשבעה באוקטובר.
"ידעתי שהוא יעשה משהו בשביל מישהו אחר. הוא תמיד אהב לעזור לאנשים. אבל מאוד הפתיע אותי הסיפור הזה, שהוא לא פחד מהתופת הזאת".
"אני רוצה אותו"
בערב שמחת תורה הייתה פנינה אמורה להתארח עם חי אצל חברתה טובה גורן בכפר עזה. בן ביקש שיעשו את החג בבית.
"אמא, אני שבת נשאר בבית. נעשה חג בבית".
היא נשארה. טובה ובתה נרצחו למחרת בטבח. מאז פנינה נושאת איתה את המחשבה על המקום שבו הייתה יכולה להיות.
"הוא הציל אותי גם בעצם זה שלא נסעתי לכפר עזה באותה שבת".
בארוחת החג בבית באשקלון הכינה את הדג שבן אהב ואת הדברים שמסביב. הם ישבו בסלון, סביב השולחן שסידרה.
"זה היה כיף. אכלנו ארוחת ערב והכול היה בסדר".
מאוחר יותר יצא בן. ג'סיקה נשארה בבית. פנינה מספרת שהיה ביניהם ויכוח ושהוא היה באי שקט, אבל אינה רואה בכך סימן מקדים לאסון. היא לא ידעה שהוא נוסע לנובה.
"אני יודעת שהוא יוצא עם חברים לאיזה פאב בתל אביב. בכלל לא עלה לי בראש שהוא הולך למסיבה. בכלל לא ידעתי שיש מסיבה כזאת פה בדרום".
כשאני מבקש ממנה לחזור אל הבוקר, היא נאנחת.
"איזה בוקר קשה. איזה בוקר".
"בחיים הוא לא אמר לי להיכנס לממ"ד"
בסביבות שש וחצי בן התקשר וביקש שתיכנס לממ"ד. פנינה הכירה ימים של ירי, וגם את בן בימים האלה: נשאר בסלון, מעשן, מפצח גרעינים או משחק בפלייסטיישן, בזמן שהיא קוראת לו לבוא.
"הוא תמיד היה צוחק עלינו שאנחנו מפחדים. היינו קוראים לו: בן, בוא לממ"ד. הוא היה אומר: תיכנסו אתם, אני לא נכנס".
הפעם הוא היה זה שהזהיר אותה.
"אני זוכרת שהוא אמר: זה לא רגיל".
הם נכנסו. הירי היה רצוף, והפחד היה שונה מזה שהכירה.
"זה היה נורא. זה היה מפחיד, לא כמו תמיד".
ובכל זאת, היא עוד ניסתה להבין את המתרחש דרך האירועים הקודמים: ירי מהרצועה, תגובה של הצבא, כמה ימים בממ"ד ואז חזרה לשגרה. בשיחה עם בן שמעה גם את הדאגה שלו אליה.
"ככה לקחתי את זה, שהוא דואג לי".
"אמא, תסדרי את השולחן"
בשיחה נוספת, בסביבות תשע ועשרים כפי שהיא זוכרת, בן אמר שהוא בניר עם ושהוא בדרך הביתה עם שני חברים.
הטלוויזיה כבר הייתה דלוקה. התחילו להגיע דיווחים על חדירת מחבלים לקיבוצים, על הרוגים ועל חטופים. פנינה חשבה גם על חברתה בכפר עזה. בתוך כל זה, הבן שלה אמר שעוד מעט יגיע.
"אמרתי לו: איפה אתה, בן? מאיפה אתה מדבר? הוא אומר לי: אני בניר עם, אל תדאגי, אני תכף בא".
אני שואל אם שמעה פחד בקולו.
"הוא היה הכי רגוע".
היא התחילה לסדר את הבית, ניקתה את השולחן והכינה מקום לו ולחברים. אחר כך חתכה ירקות.
"התחלתי לחתוך את סלט הירקות, כי אני יודעת שהוא מת על ירקות".
אני חוזר ושואל אותה אם גם בשלב הזה עוד לא ידעה שהיה במסיבה.
"לא. לא ידעתי על המסיבה כלום. ממש לא ידעתי".
"היא ידעה שהוא הולך למסיבה"
באותן שעות, מספרת פנינה, ג'סיקה שוחחה בטלפון עם בן ועם אנשים נוספים. לדבריה, ג'סיקה ידעה מראש לאיזו מסיבה נסע, אבל המידע לא הגיע אליה בשעות האלה.
"הערתי אותה שתקום. ואז היא התחילה לדבר איתו בטלפון. היו לה איתו כמה שיחות באותו בוקר".
כשאני שואל על הקשר שלה עצמה עם בן, עולה גם הכאב על השיחות שלא הצליחה להיות חלק מהן.
"היא לא נתנה לי לדבר איתו. היא כל הזמן דיברה איתו".
פנינה יודעת שהוא בקשר, רואה את הטלפונים והשיחות סביבה, אבל עדיין מנסה להבין את המקום שבו הוא נמצא ואת הסכנה.
גם הטלפון של פנינה הביא אליה דאגה ומידע. קרובים וחברים התקשרו לבדוק מה שלומה באשקלון. חברות שהכירה משירותה הצבאי כתבו לה ועדכנו על המתרחש בעוטף עזה. בטלוויזיה ראתה אנשים מבקשים עזרה.
"אני נחרדתי".
"אני רואה שהוא לא מגיע"
ככל שהשעות עברו, פנינה ניסתה להבין מדוע בן עדיין לא בבית.
"אני שואלת אותה מה קורה, והיא לא עונה לי. היא הייתה כולה בטלפונים".
היא מתארת גם את הפחד של ג'סיקה מהטילים, את הכניסות והיציאות מהממ"ד ואת הניסיון שלה למצוא דרך לצאת מאשקלון. לדבריה, ג'סיקה ביקשה מאחותה לחפש ברשתות החברתיות מישהו באזור שיוכל לקחת אותה.
"היא חיפשה שמישהו יוציא אותה מאשקלון".
פנינה זוכרת את כל הדברים האלה יחד: הדאגה לחי ולמי שנמצאים בבית, השיחות של ג'סיקה, ההודעות שמגיעות אליה והדיווחים בטלוויזיה. בתוך הכאוס היא מנסה לקבל תשובה על בן.
רק בשעות הצהריים, כפי שהיא זוכרת, הבינה שהיה במסיבה. אבינועם התקשר, והמשפחה התחילה לרכז מידע ולנסות לאתר אותו. היא אינה זוכרת בוודאות מי מסר כל פרט או מתי נאמר לה הכול. גם כשאני שואל אם ג'סיקה הייתה זו שסיפרה, היא אינה נותנת תשובה חד משמעית.
"אני רציתי לחשוב שהוא לא שם. אבל כשהבנתי שהוא באמת היה שם, אחר כך הבנו את גודל הסיפור בדיעבד".
בזמן שפנינה הכינה לו אוכל, בן נסע בדרכים שבהן ניסו אנשים להימלט על חייהם. מה עשה שם, את מי פגש ולאן חזר, המשפחה תלמד רק אחר כך.
"מי שרצה עלה לרכב"
"הכול הרכבנו לאט, את הפאזל", אומרת פנינה על הדרך שבה למדו את סיפור החילוץ.
כשהחלה המתקפה, בן נכנס לרכבו ויצא דרך השטח. הוא הכיר את האזור מילדותו ומשירותו הצבאי והיה נהג מנוסה. במהלך הנסיעה אסף ארבעה צעירים שלא הכיר והביא אותם לבאר שבע. בהמשך חילץ שמונה אנשים נוספים לאזור נתיבות, ושב לחפש את חבריו.
פנינה מספרת גם על שתייה שקנה לצעירים שהוציא ועל החיבוקים שנתן להם. האנשים שחילץ, בני משפחתו וחבריו הפצירו בו שלא לחזור. הוא התעקש שיש עוד אנשים שצריך להציל.
באותו בוקר היה בקשר עם גאיה חליפה, חברתו לעבודה ב"פיטמאסטר", שהסתתרה עם רומי גונן. גאיה שלחה לו מיקום, ובהמשך הזהירה שיש יריות ושלא יבוא. בן הגיע אליהן. לרכבו הצטרף גם אופיר צרפתי.
את גאיה הכיר. את רומי ואופיר, אומרת פנינה, לא הכיר קודם.
"הוא לא חשב מי זאת רומי ומי זה אופיר".
בדרך החוצה הותקף הרכב באזור צומת עלומים. בן וגאיה נרצחו. רומי ואופיר נפצעו ונחטפו לעזה. אופיר לא שב בחיים. רומי חזרה לאחר 471 ימים בשבי, ועדותה סייעה למשפחה להבין את רגעיו האחרונים של בן.
הוא היה בן 31.
"הוא לא חשב למות"
אני שואל מה עושה לאמא הידיעה שהבן שלה כבר היה מחוץ לאזור המסיבה ויכול היה להמשיך הביתה, ובכל זאת חזר.
"בדיעבד אני אומרת: איפה הייתי? איפה הראש שלי היה? הייתי נוסעת לשם, לא יודעת מה הייתי עושה. הייתי שולחת מישהו שאני מכירה".
היא יודעת שביקשו ממנו לחזור. אני שואל אם לצד הגאווה יש גם מקום שרוצה לצעוק עליו: בן, למה חזרת? למה לא בחרת הפעם בעצמך?
"כן, בטח. ברור".
וכשאני שואל אם בן פשוט לא היה מסוגל להשאיר אותם שם, היא עונה מיד בחיוב. בעיניה, הבחירה נבעה מתחושת מחויבות.
"הוא לא חשב על עצמו בכלל. הוא עשה את זה באותו אינסטינקט שלו, באותו רגע. הוא לא חשב שיש לו אמא ויש לו אחים וחברה ואנשים שדואגים לו. הוא עשה את זה כנראה מתוך מחויבות אישית שלו".
אבל היא מבקשת שנזכור גם את הסוף שלדעתה ראה לנגד עיניו.
"הוא חשב שהוא לוקח אנשים, מביא אותם למקום מבטחים וחוזר הביתה. אני בטוחה שהוא חשב ככה".
"לא האמנתי שאנחנו בסיפור הזה"
בימים שבהם בן היה נעדר, המשפחה חיפשה כל אפשרות למצוא אותו בחיים. אולי הוא פצוע בבית חולים. אולי נמצא אצל מישהו. אולי נחטף.
"כל מיני דברים עלו לנו בראש".
חיפשו בבתי החולים, התקשרו ואספו מידע. פנינה שהתה בקיבוץ בצפון וזוכרת את ההליכה בשבילים ובשדות, מנסה לשאת את ההמתנה ואת המחשבה על מה שעלול לקרות.
בערב יום רביעי נודע למשפחה שחבר של בן, שהתנדב בזק"א, זיהה את גופתו. למחרת הגיעה ההודעה הרשמית.
"זה היה קשה. קשה. לא חשבתי שאני בתוך הסיפור הנוראי הזה".
בן הובא למנוחות במודיעין. על מצבתו כתבו אוהביו: "מסר נפשו למען חבריו והציל נפשות רבות".
"קשה מאוד. בדידות"
אני שואל איך נראה הבית אחרי שחזרה אליו בלי בן. פנינה מתארת את המבט מהחלון ואת החיפוש אחר המכונית בחניה.
"אני מדמיינת אותו כל הזמן, שהוא תכף פותח את הדלת. אני מסתכלת בחלון לראות אם הוא הגיע".
בהתחלה היו הרבה אנשים. אחר כך הביקורים התמעטו והבית נעשה שקט יותר. לפעמים היה לה קשה להישאר בו, והיא הייתה יורדת אל הים ויושבת שם.
מה השתנה בה מאז, אני שואל.
"נשארתי כמו שאני, אבל עם הכאב. עם הבלתי יאומן בכלל שזה קרה לי".
היא מדברת איתו, והייתה רוצה גם לחלום עליו.
"עוד לא הצלחתי לחלום עליו ממש".
כשאני שואל למה היא הכי מתגעגעת, היא אומרת "להכול", ואז נזכרת בכביסה שהיה מביא. אפילו כשהייתה מלוכלכת, הייתה מקופלת ומסודרת.
"כביסה מלוכלכת, מקופלת, מסודרת. זה משהו לא נורמלי".
היא זוכרת את הטיפוח ואת הסדר המיוחד שלו.
"למדתי ממנו הרבה דברים".
"גאווה בשבילו"
באוקטובר 2024 קיבלה המשפחה בשמו של בן את אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית. סיפורו מונצח ונלמד, ואנשים שלא הכירו אותו יודעים היום מה עשה.
אני שואל מה נותנת לפנינה המילה "גיבור". היא מדברת על הגאווה בבן, ואז מספרת על הסוף שדמיינה לסיפור.
"הייתי רוצה שהוא יספר את הסיפור הזה כשהוא חי. שהוא חוזר מהתופת, שהוא יספר וכולם יחבקו אותו. ככה אני דמיינתי את זה".
היא רצתה שיקים משפחה ויצליח בעסקיו, וחלמה לעשות לו חינה עם המסורת של המשפחה.
"זה היה חלום שלי לעשות לו חינה כזאת כמו שצריך, עם השורשים שלנו".
"בחרתי קצת בחיים כדי לזכור אותו"
פנינה הולכת לבית העלמין, רואה את המצבה ומתקשה לתפוס שבן נמצא שם.
"אני הולכת לאיזה אבן. לא נתפס לי שהוא שם".
לקראת ראש השנה הביאה תפוחים, רימון וצנצנת דבש.
"רציתי שהוא ירגיש שאנחנו לא שוכחים".
גם בתוך הכאב היא מנסה להמשיך. יש לה עוד ילדים לאהוב ונכדה שמביאה שמחה. היא מדברת בכנות על הקושי בהתחלה, כשאפילו הבשורה שתהיה סבתא התקשתה להגיע אליה בעוצמה שהייתה רוצה.
"הייתי בשיא הכאב שלי".
עם הזמן התרחב המקום לקשר עם הנכדה. היא מזהה את בן בתמונות ונותנת נשיקה למדבקות שעליהן דמותו. הוא נעשה חלק גם מעולמה של ילדה שלא הספיק להכיר.
כשאני שואל מה נותן לפנינה כוח, היא אינה מציעה תשובה מסודרת.
"אני לא יודעת איך אני עומדת בזה. באמת יש ימים שאני נשברת".
"להתחשב בשני ובזולת"
אני שואל מה חשוב לה שאנשים יידעו על בן בעוד עשר או עשרים שנה, כששמו יופיע בספר או באנדרטה.
"שייקחו ממנו את ההשראה הזאת. שייקחו ממנו דוגמה מה עושים כשמישהו בשעת צרה".
היא נזכרת באדם שהיה מוכר דגלים בכביש. בן היה קונה גם מפני שרצה את הדגל ברכבו, וגם מפני שראה את מי שעמד שם וניסה להתפרנס.
"הוא היה רואה מישהו שקשה לו, הוא היה תמיד מגיש את עזרתו".
זו הבקשה שלה ממי שישמע את הסיפור. לשים לב לאדם שמולך ולעשות משהו כשאפשר לעזור. כשאני מקשיב לפנינה, אני חושב גם על האחריות שלנו כלפיה וכלפי המשפחות האלה. סיפור הגבורה צריך להישאר איתנו, וכך גם האנשים שחיים בכל יום עם המחיר.
"לשגרה הרגילה שהייתה"
לקראת הסיום אני מבקש מפנינה לדמיין שהדלת נפתחת עכשיו ובן נכנס. מה היא אומרת לו?
"חוזרת למה שהיה. בדיוק מה שהיה. אותו דבר. פותחת לו את הדלת. אתה רוצה לאכול? רוצה טוסט? רוצה משהו? צריך משהו כרגע?"
ואם יבקש בגדים לעבודה למחרת, היא תכבס גם בלילה ותכניס למייבש.
"לא הייתי משנה שום דבר".
הרוגי מלכות | הגיבורים הגדולים – מסיבת הנובה, השבעה באוקטובר. פרויקט מיוחד!
- הרב אלחנן דנינו מדבר על בנו אורי דנינו, גיבור ישראל הי"ד
- שירה שפירא מדברת על בנה ענר שפירא, גיבור ישראל הי"ד
- תא"ל דדי שמחי מדבר על בנו גיא שמחי, גיבור ישראל הי"ד
