"הייתי משוכנעת שראיתי את שולי גלימתו חומקים פנימה בין האורחים"

פורסם על ידי Fashion Israel | 05.04.2026

ילדות. שני אקוע

פסח. זיכרון. טעם וריח

זיכרון ילדות של חג פסח בבית דתי ושורשי, בין בגדי חג, שולחן עמוס ומשפחה גדולה, לבין רגעים קטנים של אמונה, דממה ותקווה. שני אקוע חוזרת אל דמותו של סבא שלום. ומחפשת את השקט, התקווה והחירות שנמצאים בתוך המשפחה והמסורת

פסח מעולם לא היה החג האהוב עליי, אבל הוא תמיד היה המבטיח מכולם, כי עוד לפני שהתיישבנו לשולחן היה שם האוויר האביבי הזה שמתחלף, והפריחה שצובעת את הכול בתחושת התחדשות שאי אפשר להתעלם ממנה. ובתור ילדה שגדלה בבית דתי ושורשי, הציפייה הזו תורגמה תמיד למדים המדויקים של החג, שכללו חצאיות בצבעי פסטל, חולצות לבנות בוהקות, שמלות מסתובבות ובנדנות שעיטרו את השיער, והיוו ניגוד מוחלט לתפקיד שאימצתי לעצמי באדיקות מדי שנה בתוך הפורום המשפחתי הענק והחם שלנו; כשאני עומדת שם דרוכה עם ההגדה ביד, וסופרת את הדפים לאחור עד שיגיע הרגע שלי להיות הרשע, מה הוא אומר, וליהנות מכל שנייה של דרמה שבה אני יכולה להשמיע קול אחר וביקורתי, שרחוק ממני שנות אור, אבל הרגיש לי הכי אמיתי בתוך הסדר המופתי והקדושה שעטפה את כולנו.

מעל לכל אלו שמור בליבי הרגע הקסום והטהור של פתיחת הדלת לאליהו הנביא, כשאוויר הלילה נכנס פנימה ומביא איתו ניחוח של נס וגאולה רחוקה, ובאותן דקות של דממה דקה בתוך הבית הרועש הייתי עוצרת את הנשימה, ונלחמת בעפעפיים הכבדים רק כדי לזכות ולהבחין בתזוזה הקלה ביותר של היין בגביע הכסף המעוטר שהמתין לו במרכז השולחן

הזיכרון הזה של הילדה שנעמדת בביטחון בתוך המולת החג התוססת של משפחה מזרחית גדולה, שבה הלב תמיד פתוח והשולחן עמוס לעייפה, מתערבב היום עם הגעגוע העמוק לאותה נחת רוח יוצאת דופן שהייתה לסבא שלי, שלום, שהיה האדם הסבלני ביותר בעולם, והיה מביט בי בעיניים טובות כשאני בתפקיד שלי, ומצליח לקרוא בהגדה מתוך שלווה עמוקה שחדרה גם לתוך הרעש הכי שמח של עשרות דודים ובני דודים, שרק מחכים שהריח המטריף של המרק של סבתא יגיע סוף סוף לצלחות. ואני מודה שגם היום, כשאני בוגרת, אני עדיין מחפשת את השקט הזה שלו, ומקווה שיום אחד אצליח כמוהו לראות את הטוב בכל דבר, ולהבין שהחירות האמיתית נמצאת בדיוק שם, בתוך החיבור השורשי והפשוט למשפחה ולמסורת.

פסח מעולם לא היה החג האהוב עליי, אבל הוא תמיד היה המבטיח מכולם, כי עוד לפני שהתיישבנו לשולחן היה שם האוויר האביבי הזה שמתחלף, והפריחה שצובעת את הכול בתחושת התחדשות שאי אפשר להתעלם ממנה

מעל לכל אלו שמור בליבי הרגע הקסום והטהור של פתיחת הדלת לאליהו הנביא, כשאוויר הלילה נכנס פנימה ומביא איתו ניחוח של נס וגאולה רחוקה, ובאותן דקות של דממה דקה בתוך הבית הרועש הייתי עוצרת את הנשימה, ונלחמת בעפעפיים הכבדים רק כדי לזכות ולהבחין בתזוזה הקלה ביותר של היין בגביע הכסף המעוטר שהמתין לו במרכז השולחן. ובכל פעם מחדש הייתי משוכנעת שראיתי את שולי גלימתו חומקים פנימה בין האורחים, ומביאים איתם הבטחה לימים טובים ושקטים יותר עבור כולנו, כי בסופו של דבר, אחרי כל השירה המרעישה של סוף הלילה, עם אותם שירים שחלקם בכלל לא קשורים לפסח אבל קשורים הכי הרבה לנשמה, מה שמחייה אותי באמת זה הזיכרון המתוק של הילדה ההיא שמאמינה בכל ליבה שאליהו הנביא כבר מגיע, ושהאופטימיות האביבית הזו היא ההוכחה שתמיד יש למה לחכות.