אורי ויזל: "הייתה לי אופציה לצלול למטה. אני בוחר את הלמעלה"

---

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

---

בשיחה חשופה מדבר אורי ויזל על אחיו אלקנה הי"ד שנפל באסון קריסת המבנים במלחמת השבעה באוקטובר. על מוזיקה, שכול, פרידה, הרגעים ששברו אותו, אבהות, הבחירה לקום והרגע בו הפסיק להתחבא מאחורי הפסנתר והתחיל לעמוד בקדמת הבמה

הפעם הראשונה ששמעתי את אורי ויזל שר הייתה בביצוע ל"שיר של יום חולין", במסגרת פרויקט אח שלי בלב של עמותת "האחים שלנו", ואני חייבת להודות שהלסת שלי פשוט נפלה לרצפה, כי יש קולות שחודרים דרך המסך ומפרקים לך את ההגנות, וכזה היה הקול שלו. צלול וחשוף, וכזה שלא משאיר לך לאן לברוח.

אז כשאנחנו יושבים עכשיו בבית הקפה "ביסקוטי", ואני פותחת מולו את הלפטופ, אורי מסתכל עליי בחשש משועשע ושואל, "מה כבר גילית עליי בתחקיר?". ואני צוחקת ואומרת לו שהרשת יודעת הרבה, אבל היא לא יודעת כלום על העיניים האלה, שראו כל כך הרבה כאב ותקווה בשנה אחת. והוא מחייך את החיוך המבויש שלו, זה שגורם לך לרצות להקשיב לכל מילה, ומתחיל לספר על הילדות, כבן זקונים קלאסי שנולד לתוך פער עצום של 12 שנים מהאחים שמעליו, התאומים אלקנה ז״ל ואיתמר.

"להגיע לאנשים. להסתכל להם בעיניים כשאני שר"

הוא מתאר איך גדל בבית שבו האחים הגדולים כבר היו דמויות של מבוגרים, בזמן שהוא עוד ניסה להבין איך להוציא צליל מהמפוחית הראשונה שלו. כשהוא נזכר ששיגע את אמא שלו כדי שתסכים לרשום אותו לחוג מפוחית כבר בכיתה א׳, ומשם הדרך לפסנתר הייתה כמעט מובנת מאליה. כשהוא מספר בהתלהבות על הנוכחות שלו ברשת, שקיבלה תפנית מפתיעה, הוא אומר לי בביטחון ש"האינסטגרם שעזבתי זה לא אותו אינסטגרם שחזרתי אליו, פתאום האינסטגרם שלי השתדרג פלאים ואנשים התחילו להגיב ולהקשיב ולתת הד למה שיש לי להגיד". וזה היה הרגע שבו הוא הבין שהמוזיקה היא כבר לא רק משהו שהוא עושה לעצמו בחדר, אלא גשר אל העולם שבחוץ שמחכה לשמוע את מה שיש לו להציע.

החיבור לצלילים היה דייר קבע בבית שבו האבא היה מוזיקאי בתזמורת צה"ל, לפני שעבר לחקלאות, ואורי נזכר איך למד פסנתר אצל מורה אנגלי חמוד ומרובע, אבל הנפש שלו תמיד חיפשה את האלתור ואת הרגש, ולא את התווים היבשים. "הייתי ילד שלא מתאמן, אם הייתי מתאמן שעה ביום אולי הייתי מגיע למקומות אחרים, אבל הייתי שומע שיר ומוציא אותו מהשמיעה". והוא מודה בכנות שכל ניסיון להכניס אותו למסגרת לימודית נוקשה נתקל בהתנגדות פנימית שקטה.

המקום בו נולדה השותפות המרגשת ביותר שלו, המופע המשותף עם גלית, אלמנתו של אלקנה ויזל ז"ל, שבו המוזיקה הפכה לכלי של ריפוי עבור שניהם

בישיבה התיכונית בקריית ארבע הוא שכלל את היכולת להיות "תלמיד טוב למראית עין", כזה שכולם אוהבים ומשדר שהכל בסדר, בזמן שבפועל הוא כמעט לא נכח בשיעורים העיוניים והעביר את זמנו באולפן ההקלטות של הישיבה, עם המפתח הסודי שהשיג לעצמו. "זה מה שעשיתי בגדול שלוש שנים בישיבה, במקום ללמוד הייתי באולפן". ושם, בכיתה ט׳, הוא הלחין את השיר הראשון שלו למילים של חבר והרגיש שזה הייעוד שלו, למרות שבאותן שנים הוא סחב איתו חוסר ביטחון עמוק, שגרם לו לחשוב שהמוזיקה היא רק תחביב צדדי. "המון זמן לא האמנתי שיש לי משהו באמת מיוחד להגיד, פשוט לא האמנתי שאני יכול להיות יוצר בזכות עצמי". והוא הרגיש שנועד להיות רק "הפסנתרן שמלווה אחרים, האיש הטכני שמאחורי הקלעים", בזמן שהכישרון הגולמי שלו רק חיכה לפריצה המיוחלת שתיתן לו את האישור לעמוד בקדמת הבמה.

"כוח להמשיך גם בימים שבהם הכל מרגיש כבד"

הטלטלות שצרבו את הלב הגיעו בסמיכות מצמררת. זה התחיל בתאונת הדרכים שעבר לפני חמש שנים, ואחריה תהליך שיקום שעליו הוא אומר, "עברתי שיקום יחסית קליל, פיזיותרפי וכאלה". בהמשך הגיעו הגירושין המכאיבים ותהליך פרידה מורכב, ויום אחד בלבד אחרי הגט הרשמי הגיעו המבשרים לספר על נפילתו של אחיו, רס"ר אלקנה ויזל, בקרב בעזה, באירוע קריסת המבנים.

אורי משחזר את הרגע הזה בציטוט שמרעיד את השולחן, כשהוא אומר ש"כשהגיעו לבשר לי המחשבה הראשונה שלי הייתה, אפשר שנייה לסיים את היום?". והוא מסביר בכנות מצמררת שאולי היה עדיף שהכל קרה בבת אחת, כי "חשבתי שאולי עדיף ככה, הכל במכה, זה מסיט את האש ממך למקומות אחרים". והדיסוננס היה בלתי נסבל, כשהאבל האישי נבלע בתוך האבל הגדול יותר על אלקנה, שהיה עבורו עוגן של שקט ודמות שהשרה עליו יציבות ומסירות לאורך כל השנים.

הוא מספר על הקושי להיות דמות של שכול מול המוני האנשים הזרים שמילאו את הבית, בזמן שהוא עצמו עוד מנסה לעכל את גודל האובדן ואת העובדה שאחיו כבר לא יחזור לעולם. "מי אלו האנשים האלו ומה הקשר שלהם אלינו?". הוא שואל את עצמו באותם רגעים של הלם לאומי שמתערבב בפרטי, ומתאר בכנות איך המצב הגיע לקיצון שבו אנשים שהוא בכלל לא מכיר ניגשו אליו ובכו לו על הכתף, בזמן שהוא נותר המום מול עוצמת השיתוף של הציבור בכאב הפרטי של משפחתו.

הרגע שבו הוא הבין שהמוזיקה היא כבר לא רק משהו שהוא עושה לעצמו בחדר, אלא גשר אל העולם שבחוץ שמחכה לשמוע את מה שיש לו להציע

דווקא מתוך השברים האלו, ומתוך הצורך למצוא נחמה, אורי חזר למוזיקה שנדחקה הצידה במשך שנים. הרגע שבאמת שינה את הכל והפך אותו מאדם מלווה לאמן יוצר, היה המפגש בסינמטק שהתרחש לאחר הנפילה, והשיחה משנת החיים עם יוחאי מורנו במצפה "באם הדרך", שבו יוחאי הסתכל לו בעיניים והזהיר אותו שהוא פשוט מתחבא מאחורי הפסנתר.

"יוחאי אמר לי שאם אני לא אפנים בעצמי שאני יוצר ואסגל לעצמי את התודעה הזאת אני אפספס והעולם יפספס". השיחה הזו טלטלה אותו ודחפה אותו להתמודד עם החשש שלו, כשהוא מבין ש"רק בשנים האחרונות ובעיקר אחרי מה שעברתי התחלתי באמת לראות את עצמי כיוצר". והוא התחיל תהליך, ולמד לקבל מחמאות בלי לבטל אותן באופן אוטומטי, כשהוא מבין שמימוש עצמי דורש אומץ להפסיק להסתתר ולהתחיל להוביל, ושהפחד מהצלחה הוא לפעמים גדול יותר מהפחד מכישלון. אבל הוא החליט שהוא לא מוכן להישאר מאחורי הקלעים יותר.

אולי עוד רגע יימחק, מי שאתה היית בי, בלי שום סימן"

מתוך המקום הזה נולדה השותפות המרגשת ביותר שלו, המופע המשותף עם גלית, אלמנתו של אלקנה ויזל, שבו המוזיקה הפכה לכלי של ריפוי עבור שניהם. "זה התחיל בערך שלושה או ארבעה חודשים אחרי שאלקנה נהרג". הוא מספר על הרגעים הראשונים של היצירה מתוך השכול, כשהם גילו שהחיבור ביניהם על הבמה הוא לא רק מוזיקלי, אלא מרחב של זיכרון חי. "שנינו הרגשנו שאלקנה איתנו". הוא אומר, ומתאר איך המופע הזה הפך מדיאלוג משפחתי לשיחה פתוחה עם קהל שלם שצמא לנחמה.

יש קולות שחודרים דרך המסך ומפרקים לך את ההגנות, כזה הקול של אורי ויזל. צלול, חשוף, וכזה שלא משאיר לך לאן לברוח

כשהוא רואה אותם עומדים יחד והופכים את הכאב למשהו שאפשר לנשום אותו, השותפות הזו עם גלית נתנה לו את הכוח להמשיך ולפתח גם את הדרך העצמאית שלו כאמן, מוזיקאי ויוצר, שעובד עכשיו על מופע מקורי משלו ומופיע עם הרכב "ליבא". כשהוא מבין שהבמה היא המקום שבו הוא יכול להיות הכי חשוף והכי אמיתי, ושהמוזיקה שלו היא הדרך הטובה ביותר לחיות את החיים והיצירה. "הייתה לי אופציה לצלול למטה אבל אני בוחר את הלמעלה". הוא מצהיר בביטחון שקט, וזו לא רק סיסמה אלא דרך חיים שהוא מאמץ בכל בוקר מחדש.

הבחירה הזו בחיים ובקריירה עצמאית היא לא דבר מובן מאליו עבורו, והוא מדבר בגלוי על המאבק נגד הנטייה לשקוע ועל העבודה הקשה הנדרשת כדי להישאר מעל המים. כשהוא אומר שזו בחירה שמתבטאת בכל שיר שהוא כותב, ובכל פעם שהוא עולה לבמה ומסתכל לקהל בעיניים. כי עבורו "המטרה היא להגיע לאנשים, להסתכל להם בעיניים כשאני שר". והוא גילה שדווקא כשהוא הפסיק להתחבא מאחורי אחרים, הוא מצא את הקול המדויק שלו, שזכה לשבחים כמו "טקסט נשמתי מהמאה העשרים" בסדנת הכתיבה של מורן דוד.

"אלוהים מראה לך מה יכול להיות ואז לוקח את זה כדי שתבחר אם אתה רוצה לעבוד קשה כדי להגיע לשם שוב"

אורי ויזל

היום הוא כבר לא בצל, אלא מוזיקאי שעומד בזכות עצמו ומלמד אחרים לעשות את אותו הדבר, כי "כשאתה מלמד אתה לומד על עצמך". והוא מעניק לתלמידיו את הביטחון שהוא עצמו נאבק להשיג כל חייו, כשהוא מבין שהשליחות שלו היא להראות לאחרים שגם מתוך השברים הכי כואבים אפשר לבנות קומות חדשות של יופי, ושיצירה היא התרופה הטובה ביותר לשברון לב.

אחד הרגעים הכי חזקים בשיחה שלנו הוא כשאורי, אב לילד מתוק בן ארבע, מספר על רגע אישי ומרגש שבו גילה שהבן שלו פשוט שר את המילים של השיר שלו ומכיר אותן בעל פה. וזהו רגע שבו הוא מצליח להפוך את המורכבות של חייו למשהו שהדור הבא יכול להתחבר אליו ולהתגאות בו. והוא מספר על ההתרגשות שאוחזת בו כשהוא רואה את הבן שלו מתחבר לצלילים ומבין שאבא שלו הוא יוצר בעל משמעות. "זה נותן לי כוח להמשיך גם בימים שבהם הכל מרגיש כבד". הוא מודה, ומסכם את המסר שלו לעתיד, שמדבר על הבחירה העיקשת בטוב ועל ההבנה שהחיים דורשים מאמץ מודע כדי לצמוח מהשברים.

"תלמיד טוב למראית עין"

"אלוהים מראה לך מה יכול להיות ואז לוקח את זה כדי שתבחר אם אתה רוצה לעבוד קשה כדי להגיע לשם שוב". ואורי ויזל לגמרי כאן כדי לעבוד קשה ולשיר את הלב שלו לכל מי שמוכן לפתוח את הנשמה ולהקשיב. כי היום הוא כבר לא הילד שמתחבא מאחורי הפסנתר, אלא אדם שלמד שגם כשהלסת נופלת לרצפה מהלם או מכאב, המוזיקה היא הדרך להתרומם בחזרה ולחייך אל העולם, מתוך אמונה עמוקה שהלמעלה מחכה לו בכל צליל חדש ובכל מפגש עם קהל שבו הלבבות נפגשים במרחב של מוזיקה וזיכרון.

ובימים אלו הוא משחרר לעולם את השיר "היית בי", שנכתב במהלך סדנת "צליל מכוון" בבית אבי חי, המיועדת ליצירה בעקבות שכול ואובדן. ובהדרכתם של עולש גולדברג, אביב בכר ושם טוב לוי, הוא יצר שיר חשוף שנע בין הגעגוע לאחיו הגיבור אלקנה לבין האהבה לבנו המתוק בארי, עד שהוא עצמו כבר לא יודע על מי מהם נכתב השיר, ששואל "אולי עוד רגע יימחק, מי שאתה היית בי, בלי שום סימן". ומזכיר שדווקא מתוך איסוף הפירורים וההסכמה להישבר ולבקש עזרה, הוא מצליח לבנות בית שיש בו קירות עשויים אהבה ולהיות סוף סוף בן חורין בדרך הביתה.

שני אקוע
עיתונאית ועורכת אופנה
shaniaqua@