שרון טל: "יש לי שק מאוד כבד על הכתפיים"

לכבוד חג העצמאות ה-78 למדינת ישראל, ישבתי לשיחה עם שרון טל, המעצבת הראשית ומנהלת הקריאייטיב של "משכית", האישה שמחזיקה על הכתפיים שלה את בית האופנה הכי ישראלי שיש. עם רזומה שנע בין שנקר, פריז ולונדון, דרך עבודה עם אלבר אלבז ואלכסנדר מקווין, שניכרת כמעט בכל פריט שהיא מעצבת, ועד רות דיין, שליוותה אותה במשך כעשור במשכית, טל לא רק נכנסה אל מותג עם עבר מפואר, היא החזירה אותו לחיים. היא בנתה לו שפה חדשה, עכשווית, חדה, מקומית, כזו שיודעת להחזיק בתוכה גם זיכרון, גם יופי, גם כוח. מעבר לכל זה, היא גם רעיה, אמא, חובבת גלישה. אה, כן, היא יפיפייה, ויש לה וואחד ביצים

צילום: עדי פריסטר adi.priester
איפור: ערן אורבוך eran_makeup@
עיצוב שיער: מלי בנקס mali_banks@
הצילומים התקיימו במלון fiori.41.by.adam.hotels@
מרשת מלונות adam.hotels@
אופנה: קולקציית אביב-קיץ 2026 maskitdesign@

יש מותגים שנולדים מתוך חזון. יש מותגים שנולדים מתוך צורך. ויש את משכית, מותג שנולד יחד עם המדינה ונושא עד היום משהו עמוק הרבה יותר מאופנה. זיכרון, שורש, קוד תרבותי, כמעט אינטואיציה ישראלית. לתוך המקום הזה נכנסה שרון טל. לא כמי שמבקשת למחזר נוסטלגיה, אלא כמי שמבינה שמורשת, אם היא באמת חיה, חייבת להשתנות. בחוץ רואים בית אופנה, שם גדול, שפה מאוד מזוהה, הצלחה. בפנים יש אישה שמחזיקה כבר 14 שנים מתח כמעט בלתי אפשרי בין יצירה לאחריות, בין אינטואיציה להישרדות, בין עבר מפואר להווה שדורש כל הזמן התאמה מחדש.

גם הרכות וגם המשקל

"תכלס, היום אני משכית. אבל לא רק. אני גם אישה של ניר, ואני אמא של מיה, דניאל, ואדם. אני אוהבת לגלוש, אני אוהבת לעשות ספורט, אני אוהבת לראות טלוויזיה, אני אוהבת לעצב, אני אוהבת להיות במשכית". זה אולי המשפט הכי מדויק עבורה, דווקא כי הוא לא מנסה להגדיר אותה דרך תפקיד אחד. הכול נמצא שם יחד. הבית, האמהות, הגוף, הקריירה, התשוקה, העומס. גם הרכות וגם החספוס. גם החופש וגם המשקל.

"אני אוהבת להיות במשכית"

השנים, היא אומרת, לא הפכו אותה לרגועה יותר, אלא מורכבת יותר. האמהות ריככה אותה, הקריירה הקשיחה אותה, אני צריכה את החיבור למקום. אולי זו הסיבה שהיא לא הלכה על המהלך המתבקש. אחרי שנקר, פריז, לונדון, אלבר אלבז ואלכסנדר מקווין, היא יכלה בקלות להקים מותג על שמה. הכול כבר היה שם. הידע, השפה, הקשרים, הביטחון המקצועי. אבל משהו בזה לא הספיק לה.

מה שהיה חסר לה, לדבריה, היה עומק. "חשבתי שאני אלך לעשות משהו משל עצמי. ולאט לאט הבנתי שאני צריכה עומק. אני צריכה את העומק הזה, אני צריכה את ההיסטוריה, אני צריכה את החיבור למקום". זו אמירה שמצליחה להסביר למה משכית, מבחינתה, היא לא רק מסגרת עבודה אלא תשובה. לא רק פלטפורמה יצירתית, אלא חיבור עמוק למקום, לזיכרון, לזהות.

גם הדרך שלה לשם לא הייתה רומנטית. מי שמביטה בה מבחוץ יכולה לראות מסלול כמעט חלומי, אבל טל זוכרת היטב גם את הצד השני שלו. "נשארו בי הרבה זיכרונות והרבה התנסויות וחוויות, הרבה למידה מהאנשים הכי מדהימים בעולם, הכי מוכשרים בעולם. זו דרך שהייתה מאוד לא פשוטה. ברוב האנשים לא יודעים שהייתי פותחת את היום עם בכי ומסיימת אותו עם בכי, כנראה. אבל אני חושבת שזאת הדרך שבזכותה אני במקום שאני היום". מאלבר אלבז היא לקחה אנושיות, חיבור לקרקע, שורש. ממקווין היא לקחה קצב, דרישה, שאפתנות, תעוזה. השילוב בין שני העולמות האלה נוכח גם היום בעבודה שלה, בין רגישות למשמעת, בין יופי לדיוק, בין רוך לכוח.

לא להפוך למוזיאון

כשהיא מדברת על משכית, היא לא מדברת על שימור במובן הנוסטלגי. היא מדברת על המשך. על האפשרות לקחת מותג עם עבר כמעט מיתולוגי ולא להפוך אותו למוזיאון. זה אולי אחד הדברים היותר מדויקים בעבודה שלה. להבין שנאמנות אמיתית לא מחייבת קיפאון. "רות אמרה לי, אם משכית עדיין הייתה קיימת, היא הייתה משתנה. היא הייתה מתאימה את עצמה לעולם של היום. היא לא הייתה נשארת בעולים החדשים של שנות החמישים. היא הייתה מתפתחת עם מה שקורה היום. וזה מה שאת צריכה לעשות".

לפני שהגיעה למקום הזה, היה מחקר ארוך, עמוק, כמעט טוטאלי. האזנה לרות דיין, שעות של סיפורים, הקלטות, נסיעות, ניסיון להבין מה היה שם באמת לפני שמנסים לנסח מה יכול להיות עכשיו. "אז שנה וחצי של מחקר. ככה ניגשים לזה. פשוט להבין מה זה היה. ואז בעצם בשנה הראשונה רק נתנו את הכבוד למותג ועשינו הומאז'. ולאט לאט גיבשנו את השפה העכשווית והעדכנית של משכית".

השפה הזו כבר מזמן התרחבה. יש קוטור, יש יום, יש ערב, יש ג'ינסים, יש אקססוריז, יש קווים נגישים יותר, יש פתיחה לקהלים חדשים. אבל גם בתוך ההתרחבות הזו טל לא מוותרת על השאלה הבסיסית. לא האם פריט נראה נכון, אלא האם הוא באמת שייך. "אם הוא נוצר אצלנו בסטודיו, הוא שלנו. הוא הגיע מאיזשהו צורך, מאיזשהו רעיון עיצובי, שהוא מדבר בשפה שלנו".

כבר אין לי אישה אחת

במובן הזה, משכית של טל מצליחה להרגיש גם יציבה וגם נושמת. גם מחוברת לעבר וגם פתוחה להווה. יש לה זיכרון, אבל אין בה כבדות. יש לה קוד, אבל אין בה נוקשות. אולי כי טל עצמה מבינה שהשאלה היא כבר לא מי הייתה האישה של משכית, אלא מי יכולה להיות האישה של משכית עכשיו. "כבר אין לי אישה אחת של משכית. יכולות לבוא שלושה דורות שונים לסטודיו, הנכדה, האמא והסבתא, וכל אחת תמצא משהו".

רגע של שפיות

ואז באה המציאות המקומית, ומזכירה שוב שאין כאן באמת הפרדה בין אופנה לחיים. שבעה באוקטובר לא נשאר מחוץ לדלת הסטודיו. הוא נכנס פנימה, אל הגוף, אל הנפש, אל העסק, אל הקצב, אל כל החלטה. "קשה מאוד. קשה מאוד. זה תפס אותי לא מוכנה, כמו כולנו. תקופה של הרבה התכנסות, הרבה לנסות לשרוד. פצעתי את הנפש שלי חד משמעית מצפייה בלוף בסרטנים מהשבעה באוקטובר, אבל הרגשתי שזה מה שאני צריכה כדי לנסות להתחבר למה שאנשים חוו".

בחודש הראשון של המלחמה, כשסחורה כבר הגיעה והעונה הייתה אמורה להתחיל, משכית לא יצאה מיד למכור. קודם כול היא יצאה לתת. "בחודש הראשון רק פיזרנו אותם בבתי מלון של מפונים. רק הנה, קחו, קחו, קחו, כי הרגשנו שזה הדרך שלנו לתרום לסיטואציה. אני אישית הבאתי את הארגזים למלונות. זה היה מאוד מרגש".

מקום שהוא רק שלה

בתוך כל זה, יש גם מקום אחד שהוא רק שלה. לא מותג, לא צוות, לא עסק, לא תדמית. גלישה. לא כסמל לחופש, אלא כחופש ממשי. "בשנים האחרונות אימצתי תחביב חדש, שזה גלישה, ושם אני לגמרי מרגישה שזה שלי. אני נוסעת בעולם וגולשת, ואני גולשת פה בארץ כמובן כשאפשר". אולי לא במקרה המקום הפרטי שלה הוא גם המקום הכי פיזי, הכי לא מילולי, הכי לא ממותג. כדי להמשיך להחזיק מותג שנושא עליו כל כך הרבה עיניים, היא הייתה חייבת למצוא מרחב שבו אין מבט, אין דרישה, אין מורשת, אין ציפייה. רק תנועה, גוף, אוויר.

השנים האחרונות, היא מודה, שינו אצלה גם את סדרי החשיבות. לא במובן של ויתור על שאפתנות, אלא במובן של נוכחות. של היכולת לעצור רגע בלי להרגיש שהיא נעלמת. "במלחמה, לאורך השנים האלה, הבנתי כמה חשוב לי גם לעצור ולנשום רגע. לנסות ליהנות מהדרך כל הזמן, כי מי יודע מה יהיה מחר. מאז המלחמה אני גולשת יותר, אני עושה יותר ספורט, אני עם המשפחה שלי יותר".

לפתוח עוד עולמות

"שיתוף הפעולה עם שי פרנקו לא נולד כמהלך יחצני, אלא מתוך חיבור טבעי שכבר התקיים בתוך העולם של משכית. פרנקו, שמצלם למשכית כבר כמה עונות, ראה באחד מימי הצילום חליפה מחויטת שנעשתה לנשים ואמר שהיה רוצה ללבוש אותה בעצמו. משם, כמעט בלי תכנון מוקדם, נולדה השיחה, נקבעה פגישה, והתחיל תהליך עבודה פורה מאוד, משותף ומוצלח. שי מבין ויודע אופנה. הוא אייקון." מבחינת שרון טל, זו לא הייתה רק קולקציה נוספת, אלא גם הזדמנות להיפתח לעולם חדש, כולל עיצוב גברים, דבר שלא עשתה אפילו בשנקר. יותר מזה, זה גם אומר משהו על משכית של היום, מותג שמוכן לזוז, לשלב כוחות, לנסות כיוונים חדשים, ולהישאר פתוח לשיתופי פעולה שנולדים מטעם, מסקרנות ומכימיה אמיתית, לא רק משיווק.

מי שמחזיק את זה

בסופו של דבר, זה אולי הדבר הכי מעניין אצל שרון טל. לא רק שהיא מחזיקה מותג עם עבר גדול, אלא שהיא עושה את זה בלי להתמסר לנוסטלגיה ובלי להעמיד פנים שהכול יציב. היא מחזיקה אותו כמו שמחזיקים חיים כאן. עם יופי, עם עייפות, עם משמעת, עם ספק, עם אהבה, עם הסתגלות, עם דריכות. ובעיקר עם החלטה לא לוותר על אמת פנימית בתוך כל הרעש.

וכשהיא חושבת על היום שבו כבר לא תהיה זו שמחזיקה את משכית מקרוב, היא לא מדברת קודם כול על הצלחה ולא על מספרים. היא מדברת על תכונה אחת, נדירה מאוד היום, באופנה ובכלל. "האומץ. שיסתכלו על המותג ויגידו, מי שמחזיק את זה, יש לו אומץ".

---